לפני כמה שבועות אני ודניאל, בתי היחידה בת הארבע וחצי (לפי הספירה שלי – 5 או 6 לפי שלה, תלוי מתי את שואלת) ישבנו לראות יחד סרטונים במחשב. היא ביקשה לראות סרטון של רינת גבאי, דמות נערצת בקרב הילדים. את הסרטון הזה זכרתי מזמן, מביקורת שהוטחה בו בפייסבוק על ידי חבריי.
בסרטון שהוא חלק מתוכנית שלמה, מוצג מפגש של רינת בדמות ילדה עם חייל – הנכד של "סבא טוביה". הפגישה מתחילה בכך שהיא אומרת לו כמה כיף לו שהוא חייל. שערותיי סמרו; מישהו הורס לי פה את החינוך, חשבתי לעצמי... בהמשך הקטע ילד נוסף, שכל כך מקנא בחייל ורוצה להיות כמוהו, ולא סתם כמוהו – לוחם קרבי. אחרי שכיאה לסרטון חינוכי מסבירים לילדים כמה מונחים חשובים כמו "טירון" ו"בקו"ם", הם הולכים לבקר את סבא טוביה, סבו של החייל.
שם הדברים נעשים קצת מורכבים יותר. סבא טוביה (צפיר) גאה בנכד שלו שהיה ילד קטן בזרועותיו ועכשיו משרת בצבא; הילד מקנא בחייל ורוצה כבר להתגייס ("צבא זה הכי כיף"), אבל רינת אומרת לו, שהיא לא הייתה רוצה בהכרח להיות חיילת. היא רוצה שעד שתהיה בת 18 יהיה שלום ואז כבר לא יהיה צבא. "לא, לא רק זה לא," עונה לה מייד הילד-החייל-לעתיד, וכשהיא עונה לו: "מה אתה לא רוצה שלום?" הוא עונה לה: "רינת, בטח שאני רוצה שיהיה שלום – אני לא רוצה שיבטלו את הצבא." רינת היא זאת גם שבתחילת המפגש התקשתה לזהות את הילד-לשעבר בחייל קצוץ-השיער שעומד לפניה. סבא טוביה מסביר לו ש"צבא זה לא גנון, ומלחמה זה לא משחק ילדים". הסיפור מסתיים בכך שכולם שרים את שירו של עוזי חיטמן "אני נולדתי לשלום".
באותו יום דניאל ואני ישבנו במסעדה באשקלון. היא הסבירה לי, שמיצווה זה לא כיף. כששאלתי אותה למה היא מתכוונת, הבנתי שהמצווה זה הצבא (מיהרתי להבהיר לה את ההבדל). אחר כך כשהרמנו לחיים, היא בירכה את הברכה שלה: "שיהיה שלום ושלא יהיה צבא". מאוחר יותר, בהבדלה בבית אביה, היא שוב בירכה: "שיהיה שלום". זו לא הפעם הראשונה שדיברתי איתה על שלום, חיילים ומלחמות. הנושא הזה חוזר ומאתגר אותנו כל הזמן. אבל הפעם נראה שכשרינת אמרה את זה, היה לזה משקל נוסף אצלה.
כל זה העלה אצלי מחשבות, עוד אחת מהתהיות האמהיות הפוליטיות שלי. מצד אחד, מאוד היה קל לי (וכאמור לרבים מחבריי) להזדעזע מהסרטון הזה שרחמנא ליצלן מופיע בו חייל ומסביר לחיילים את עתידם. מצד שני, בסופו של דבר המסר שעבר בו היה שונה ממה שאפשר לשמוע היום בגני הילדים, בבתי הספר ובחברה בכלל. את האימרה, כשתהיה גדול כבר לא יהיה צבא, כבר לא שומעים יותר; במקומה תוכלי לשמוע אמירות כמו "ואו, איך הוא זוחל, כמו חייל קומנדו" ו"איך הם הולכים יפה יחד – כמו חיילים." השיח שבמרכזו "כמה כיף שאתה כבר חייל" הרבה יותר מקובל היום.
אבל עוד מחשבות עברו לי בראש. יכולתי להפסיק את הסרטון בזעזוע מייד כשהופיע החייל ולהסביר לדניאל, כמה זה לא כיף להיות בצבא. אבל אז היא לא היתה מגיעה לסוף, למסר המורכב יותר ומקבלת אפילו חיזוק מסוים לדברים שדיברנו עליהם בעבר.
והמחשבות האלה עולות ומטרידות כל הזמן. היא הולכת לגן עירוני. בגן, בין יתר הדברים המעוררים סלידה, ילדי הגן מניפים כל יום את הדגל ושרים את "התקווה" (זה מחידושי הזמן). השבוע הייתי שם על תקן סייעת גננת; הילדים "התקווה", אני שתקתי. אני לא יכולה לא לחשוב על היחס בין הנסיון שלי לחנך את בתי לערכים מסוימים, לבין ערעור סמכותה של הגננת; בין הערכים הפחות-מקובלים בחברה שלנו לבין הצורך שיש לה עכשיו ושעוד יהיה לה בעתיד, להרגיש שהיא חלק מהחברה.
התלבטות אפילו יותר חמורה יש לי בנוגע להמשך דרכה במוסדות החינוך. מצד אחד, אני מתנגדת נחרצות לבתי-הספר הפרטיים ומלאה ביקורת כלפי כל בתי-הספר לאומנויות" האקסקלוסיביים למיניהם, כל אחד מהם ותהליכי הסלקציה שלו. מצד שני, אני לא יכולה להתעלם מכך שאני ממש לא רוצה שהבת שלי תלמד בבתי החרושת של משרד החינוך. באשקלון, האלטרנטיבה (כן, מילה מכובסת לבית ספר פרטי) היחידה היא בית ספר לאומנויות. ושם הייתי רוצה שהיא תלמד; שם היא תהיה מוגנת יותר. אם הייתי גרה באזור באר שבע או ירושלים, הייתי רוצה שהיא תלמד בבית ספר דמוקרטי או דו-לשוני, משהו שיש בו חשיבה קצת אחרת.
ההתלבטויות האלה עלו בי, כאשר ההליכה המשותפת שלנו, של בתי ושלי, למצעד זכויות האדם הפכה למסורת. בפעם האחרונה התעקשתי לקחת אותה אתי, למרות שהיא יכלה לנסוע עם ההורים שלי לאחייניות המקסימות וליהנות איתן. ניסיתי להסביר לה על מה המצעד. נראה לי שההצלחה שלי היתה מועטת. אחר כך היא רק רצתה חטיף, התעייפה וביקשה לשבת בצד. אני מיהרתי להגיע לעצרת. בזמן ההופעות הראשונות היא נרדמה מעייפות, ואני הרגשתי את ייסורי המצפון מנקרים בי. האם לא מוקדם לה מדי – המסורת הזאת? האם היה טעם לגרור אותה אתי? זה עוד התגבר כשמצאנו את עצמנו בחיפה בחושך, בגשם, מחכות למונית לנהריה, אבל זה כבר סיפור ארוך אחר. לקראת הסוף היא נהנתה – אבל מלשחק עם חברה, שהיא פגשה בעצרת הקודמת.
אני לא מפסיקה לחשוב איך מתגברים על הניגודים והמתחים האלה שבין חיינו האישיים לחיינו הפוליטיים. איך אני מחנכת את הבת שלי לערכים שאני מאמינה בהם, בלי לפגוע בצורך שלה להיות חלק מהחברה, שהיא אכן חלק ממנה? איך אני יכול לפתח אצלה חשיבה ביקורתית, אבל עדיין מלמדת אותה להיות מנומסת ולכבד את הסמכות של הגננת, או מאוחר יותר של המורה? איך להעביר לה את המסרים מבלי להכביד עליה? הרי המציאות הזאת שלנו כל-כך מתסכלת, כל-כך קשה. לא סתם בוחרים אנשים לעצום עיניים, לא להביט לה בפנים, ובוחרים בדרך קלה יותר שממלאת את הצורך בשייכות, בתחושה של חוזק פנימי, של השתייכות לעם, עם דגל, לאום, סמלים, גאווה. איך אני מתמודדת עם זה, שכאשר יש פה אזעקות, היא צריכה לדעת, שיש מי ששומר עליה? ותמיד, תמיד יהיה מי שיסביר לה שזה כמובן הצבא החזק? איך אני יכולה ללמד אותה, שלפעמים גם אנחנו הלא-צודקים בסיפור הזה – שלא להגיד שאנחנו "הרעים". וש"הערבים", למרות שהיו לנו הרבה מלחמות איתם, הם לא תמיד הרעים. וכן, שלמרות שהיו פרעה, היוונים והיטלר וכל שאר הצוררים שהיא שומעת עליהם, לא כולם רוצים לבוא עלינו ולכלותינו. איך אחנך אותה לביקורתיות, לאקטיביזם – ואשלח אותה לבית ספר פרטי-למחצה?
בינתיים אני משתדלת להסביר לה בעדינות מה שאפשר. אני לא מלמדת אותה את המילים הנכונות של "התקווה" וגם לא מצטרפת לשירה, אבל גם עדיין לא מנתחת לה אותו. לאט-לאט, סביר להניח עם הרבה טעויות בדרך, אבל עם תקווה, שמשהו מחלחל שם טיפין-טיפין. הרי במילא בסוף, על ספת הפסיכולוגית, אני אהיה אשמה בכל.