קצת גזענות בייבוא אישי

מהגרי עבודה, 1959

באמת חסרה בישראל גזענות. לכן מביא כתב הארץ בגרמניה מנה מיוחדת לכבוד הפסח ("זרים בשמי ברלין", הארץ, 10.4.2009). כתבנו השתתף בוודינג, רובע עממי של ברלין, בקורס גרמנית. מה הוא למד? לא הרבה: אוסף של סטריאוטיפים על המהגרים האחרים. מה עוד הוא מספר? שהמהגרים הם בעיה. הם לא משתלבים. והם עושים ילדים.

סיפורם של המהגרים בגרמניה מתחיל מבחינתו ב-2004, עם הדיון הגדול בכלי התקשורת ובמערכת הפוליטית. התברר שהמהגרים לא משתלבים, לא לומדים את השפה. משם, מבחינתו, הכל מתחיל. הוא לא שמע על עשרות שנות הגירה לגרמניה - ובמקרה של מהגרי עבודה איטלקיים, של יותר ממאה ועשרים שנה, משום שרבים מהם באו לעבוד בגרמניה הקיסרית כבר בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע-עשרה. בעיני המעמד הבינוני, מהגרי עבודה מאיימים הם תמיד תופעה חדשה, חסרת היסטוריה, איום על זהותו – או יותר נכון, על עליונותו המובנת מאליה. הם היו שקופים - כל זמן שהיה צריך אותם. הם תמיד חדשים, תמיד סכנה שהופיע מאי-שם, פתאום - כשרוצים להיפטר מהם.

בכתבה לא שומעים על כוח האדם הזול שהגיע לגרמניה המערבית בשנות הששים – מיוגוסלביה, איטליה, תורכיה, על-פי הזמנת "קברניטי המשק", כמרכיב נחוץ לצמיחה הכלכלית הגדולה. הם לא הסתננו, לא הגיעו לפעמים כיחידים: הראשונים הגיעו במסגרת הסכמים – לא תמיד נחמדים – עם משטרים אחרים, לא תמיד נחמדים, במסגרת עסקות מורכבות עם המדינה המערב-גרמנית. 2.5 מיליון עובדים "זרים" לפי הזמנה.

גם לא שומעים על הנסיונות להגביל את מהגרי העבודה לקסרקטינים – נסיונות שנכשלו, תודה לאל (ותודה ליכולתם של אנשים לשרוד בתנאים משפילים, להפר תקנות מפלות ולהכשיל את השיטה שניסתה להפוך אותם לכוח אדם זול, צבא עבדים תעשייתי (גם במזרח ברלין הוגבלו הפועלים מוייטנאם למגוריהם ונאסר עליהם לעזוב אותם). כך נולד רובע קרויצברג מחדש בסוף שנות הששים – בתים מועדים להריסה, מהגרי-עבודה חוקיים למחצה שמצאו דיור זול וקצת שקט קרוב לחומה, וסטודנטים שמצאו מפלט מגיוס חובה ומלחצי המשטר דווקא בבירת המלחמה הקרה, בברלין, בקרויצברג ליד החומה. כל זה לא היה מעולם.

תפילה

המואזין אדיל קצ'קי קורא לחבריו הפועלים לתפילה ממרומי מיגדל הפלדה במפעל באלנדורף.

המהגרים האלה, החצופים, שבמקום לבוא כשקוראים להם – ללא משפחה וללא עבר, ללא התארגנות וללא רשת חברתית – עבדו קשה וגם פרצו החוצה, קראו לדודים והביאו חתנים, והפכו מכוח אדם לבני-אדם, עם חנויות מכולת משלהם והתאגדויות משלהם ומוזיקה ומסורות וזכויות – הם באמת בעיה. ואחריהם הגיעו עוד. למה אי אפשר לקחת בני-אדם לפי הזמנה ולזרוק אותם אחרי השימוש? באמת בעיה.

מבחינתו של הכתב הם באו סתם, אוכלי החינם, ליהנות ממדינת הרווחה בלי לתרום לה. הוא יודע לספור תינוקות – את זה מלמדים טוב בארץ הקודש ("בעוד 15 שנים יהיה מספר המהגרים המוסלמים וצאצאיהם בני פחות מ-40 גדול ממספר הגרמנים בגילים האלה"): הוא מספר על ילודה נמוכה של גרמנים-גרמנים, על ילודה גבוהה של גרמנים-לא-גרמנים – כאלה ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון: בעיני הגזען, המזרחים כבר מחוברים. הלואי עלינו.

אחד ממרכיבי משבר מדינת הרווחה בגרמניה קשור במיעוט הילודה. לפי כל הסימנים, בגלל מיעוט הילודה, לא יהיו בעתיד הקרוב מספיק "גרמנים-אמיתיים", שתשלומי הפנסיה שלהם יאפשרו לשלם את הפנסיות של העובדים של היום, כאשר יגיעו לגיל הפרישה. הפנסיות האלה ישולמו טבין ותקילין בעבודתם של מהגרי העבודה של היום ושל מחר. צריך אותם. נדמה לי שמגיעה להם הכרת טובה על כך.

הכתב מספר על המבטאים המשונים שלהם, על חוסר יכולתם לקלוט את השפה, על היאחזותם במוכר, במסורותיהם, או בסמלים פשוטים של רווחה כלכלית. חבל שלא עיין קצת בעיתונים ישנים כדי להעשיר את הכתבה: כך כתבו על יהודים פולנים שהיגרו לצרפת בשנות העשרים: עם המטבח שלהם המלא תבשילים מזרחיים, עם הטקסים המוזרים שלהם, עם הסירוב שלהם להיראות צרפתים מספיק, חילונים מספיק: טרף קל לאנטישמים, במיוחד כשמשטר וישי הגיע.

ובכל זאת, בלי פלסטינים אי אפשר. יש אחת כזו בסיפור – גנדה, שהגיעה מלבנון, ממשפחת פליטים מאלחליסה (קריית שמונה של היום). נאמן למסורת כלי התקשורת הישראלים, כתבנו משבש את השם הערבי. יש לה שמונה ילדים והיא בקושי מדברת גרמנית, אבל "שולטת בקניות בסופר". תראו אותה: בשיעור, "במקום להגיד 11 שעות ו-35 דקות, תמיד אומרת 11 אירו ו-35 סנט". אי, אי, השֵמיים האלה, לספור כסף הם יודעים, אבל מה עיר הבירה של אוסטרליה הם לא יודעים. וכתבנו מגלה כושר הבחנה וחיזוי מרשימים: "לא תבוא ביום ששי לכיתה", אני מזמזם לעצמי, "זהו יום המסגד". אבל אין כמו משפט הסיום, שעורכי הארץ לא מחקו:

"אחרי חודשיים גנדה הפסיקה לבוא. היא עסוקה בהכנות לחתונה בתה. כשינפנפו לה בגירוש היא תמיד תוכל להביא עוד ילד".