בעיית הפליטים אינה עניין לעבר הרחוק: היא שבה ומופיעה כל הזמן. אי-אפשר לכלוא אותה בתווית "1948", להסביר אותה ב"נסיבות המיוחדות". העובדות מוכיחות זאת: יוזמות גירוש ליוו גם את המלחמה ב-1956; במימסד הציוני, כפי שהראה יאיר בוימל, רווחה התקווה בתחילת שנות החמשים, שב"סיבוב השני", במלחמה הבאה, אפשר יהיה לסיים את המלאכה שלא הושלמה ב-1948. התקווה הזו נכזבה, למרות שבחסות המלחמה הצליחו למחות מעל פני האדמה כמה כפרים, למשל בגליל העליון, תחת פיקודו של יצחק רבין. גירוש המוני ליווה גם את מלחמת יוני 1967: טיהור אתני כמעט מוחלט של רמת הגולן, יוזמות לגירוש ועידוד יציאתם של אלפים מרצועת עזה, מחיקת כפרים סמוכים לקו הירוק וההרס השיטתי של קלקיליה.
בריחה המונית של אוכלוסיה אזרחית מאזורי קרבות אינה טעונה הסבר. לא רק בכך מדובר ב-1967: יש עדויות להברחה שיטתית של תושבים, למחיקת יישובים והעלאת יושביהם על אוטובוסים, כמו במקרה של קלקיליה, טול-כרם וענתא. אך כמו ב-1948, לב העניין הוא הפיכת הפליטות למצב של קבע, מניעת השיבה. לצורך זה הוחתמו היוצאים על טפסים מיוחדים, שבהם הצהירו כי הם עוזבים מרצונם. רבים מאלה שניסו לשוב נורו בנסותם לחצות את נהר הירדן בחודשים שלאחר המלחמה.
זה לא קו ההמשכיות העמוק היחיד בין 1948 לבין 1967: חלק ניכר מפליטי 1967 היו פליטי 1948, שמצאו מקלט בגדה המערבית – במחנות פליטים (כמו באזור יריחו ובקעת הירדן) ובשולי הערים והכפרים של הגדה. המפקדים שהובילו את המלחמה היו בחלקם הקצינים הצעירים השאפתנים של 1948, שלא מעטים מהם הסתופפו בחסותו של בן-גוריון. הגירוש וההברחה התבצעו אף הם בשיטות דומות: הפחדה שיטתית, הפצת שמועות שווא, הכוונת זרם הבורחים ו"סיוע" לוגיסטי למבקשים לברוח. עבור עדי הראייה המצוטטים בהמשך, פשעי המלחמה של 1967 שפכו אור על מה שאירע ב-1948. כאן וכאן ברור היה, כי בצד הפחדה ומניעת שיבה הערובה הטובה ביותר למניעת שיבה, להנצחת הטרגדיה, היא בהרס שיטתי. היחידה הסודית המיוחדת, שעסקה בשנות הששים במחיקת שרידי הכפרים הפלסטינים בתחומי "הקו הירוק", הרחיבה את פעילותה לאחר יוני 1967 כדי למחוק ביסודיות את כפרי רמת הגולן.
הפירסום החשוב ביותר בעברית של עדויות על גירוש פליטים ונסיונות מאורגנים לגרום לבריחתם במהלך יוני 1967 הוא ספרו של תום שגב 1967. שגב לא הביא עדות אחת חשובה, שאותה אנו מבקשים לפרסם מחדש כאן. זוהי עדותה של האחות הצרפתיה הקתולית מרי-תרז, חברת אחוות "רעי ישוע". כמעט כל העתונות בארץ התעלמה מעדות זו, שפורסמה בבטאון הקתולי הצרפתי Témoignage Chrétienne ב-27.7.1967. רובם היו שקועים בחגיגות הנצחון. רק השבועון הקומוניסטי זו הדרך פירסם קטעים מתוכה (9.8.1967). יוסף אלגזי, שהביא קטעים ממנה ב-1967, תירגם אותה מחדש ופירסם אותה בבלוג שלו.
מי היו מחברי המסמך? מרי-תרז וחבריה פעלו בישראל ובגדה המערבית מאז 1958 במסגרת אחווה קתולית שמאלית. חברי הקהילה – חלקם כמרים, חלקם חילונים – השתייכו לזרם הקתולי השמאלי של חסידי "כנסיית העניים", שפנו בשנות הששים לעבודה בשכונות העוני באירופה ומחוצה לה. הם קראו לעצמם "רעי ישוע הנגר" וייסדו קואופרטיבים לבנייה בנצרת, בבית סאחור ובבית לחם, וכן קואופרטיב תפירה של נשים בנצרת. יומן המלחמה של האחות מרי-תרז התפרסם חודש וחצי לאחר סיומה, כשהוא מלווה בדו"ח על הפרות זכויות אדם שחיברו חברי הקבוצה. אנו מביאים להלן כמה קטעים מתוכו – לא את הקשים ביותר, המתארים את קורבנות ההפצצות בירושלים – אלא רק את אלה העוסקים בהברחה ובגירוש.
"יש לכם שעתיים לעזוב את בתיכם"
ב-9 ביוני 1967 יצאו מרי-תרז ושאר חברי הקבוצה מירושלים לכיוון בית-לחם: "אנחנו יורדים לכביש כדי לחכות לרכב שיביא אותנו לבית-לחם. ליד גת שמנים הידרדר טנק אחד לתעלה ומחץ את עצי הזית. הרבה כלי רכב מעוכים או שרופים; בכל מקום ריח של מוות. רכב שבו נוהג הבן של אישיות ישראלית מאוד ידועה נעצר לידינו ומציע להסיע אותנו. אני קולטת, שהרכב הגנוב הוא בעצם אמבולנס ירדני. רכב כזה יכול היה לסייע לנו להעביר את הפצועים והמתים... הרכב נעצר ליד חנות של ערבי, שאותה בוזזים יהודים בלי כל נקיפות מצפון. צעירות יהודיות הולכות ובידיהן חומרי כביסה וכל מיני דברים. האב פול מוחה, ורב של הצבא הישראלי נועל את החנות. אשה מתה מוטלת בתעלה בצידי הדרך.
סוף-סוף אנחנו פוגשים את ברנדט ואת מונה [חברותיהם לקבוצה שנמצאו בבית-לחם]: לפני חצי שעה הופגזה בית-לחם: 30 הרוגים. על בית החולים בו עובדת מונה נפלו פצצות, והיא נאלצה לזחול על הרצפה. ברנדט נמצאה מחוץ לבית-החולים עשר דקות לפני ההפגזה, אבל היא הספיקה למצוא מחסה בבית שבו גרים אנשים.
טנקים ישראלים עומדים ליד הכנסייה, כשקני תותחיהם מכוונים לעבר העיר. תושבי בית לחם המומים. מרגע הגעת הישראלים מסיירים כלי-רכב ישראלים ברחובות העיר וקוראים ברמקולים בערבית: "יש לכם שעתיים לעזוב את בתיכם ולברוח ליריחו או לעמאן, אחרת בתיכם יופצצו." הפעם אנחנו נחושים להגיב ולהגיש דין-וחשבון לשלטונות הישראלים כדי להציל כל מה שניתן להציל בדרכי שלום, למען העתיד, משום שהקריאות והלחצים הפסיכולוגיים כדי להבריח את הערבים חמורים מדי. אנחנו מתחילים לחשוב, שאולי כך נהגו הישראלים בפעם הראשונה [ב-1948] כשיצרו את בעיית הפליטים. בירושלים מתחילים להרגיש את הרעב.
הישראלים תפסו שבויים אחרי הפסקת-האש, לעתים שבויים אזרחים. אנחנו שבים לירושלים יחד עם ברנדט, הפעם במכונית ערבית. זהו כלי הרכב הערבי הראשון שנע בבית-לחם וזה בזכותנו. הרכב מתקדם באיטיות כדי למצוא את האשה המתה שראינו בתעלה. הנה היא. אנחנו נעצרים, יורדים מהרכב: היא עדיין מחזיקה בידיים שלה שתי ככרות לחם שהלכה להשיג עבור ילדיה תחת אש. אנחנו כורים בור מתחת לסלע: קוברים אותה עם כיכרות הלחם. שני מוסלמים שבאו לעזור לנו מכסים את הבור בתפילה: "אלוהים גדול, רק אלוהים הוא גדול..." אנחנו מתפללים איתם. הם מנשקים אותנו ואומרים לנו תודה. אנחנו פונים לדרכנו. שלושה קילומטרים הלאה יותר אנו נתקלים בשני פצועים ערבים בשולי הדרך שמוטלים בשמש שלושה ימים. כלי רכב ישראליים רבים נעים כל העת, אבל אף אחד מהם לא נעצר. אנחנו מביאים את הפצועים לירושלים."
"זאת היתה קלקיליה. עכשיו זה כפר-סבא"
עדותה של מרי-תרז נתמכת גם ממקורות אחרים: חייל ישראלי שהשתתף בכיבוש בית-לחם העיד אף הוא על כלי-רכב שסבבו עם רמקולים ברחובות וקראו לתושבים לעזוב, אחרת יופצץ המקום (שגב, עמ' 426).
אבל בעוד שהנסיון להבריח את תושבי בית לחם לאחר ההפצצה נשאר בגדר איום שהביא תוצאות חלקיות, פשע המלחמה הנשכח הגדול של 1967 התבצע לעין כל: הברחת תושבי קלקיליה מעירם והנסיון להרוס את העיר בשיטתיות. ההרס הופסק בסופו של דבר לאחר הרס שליש עד מחצית מבתי העיר.
ב-14 ביוני 1967 יצאו מרי-תרז וחבריה לקלקיליה. הקרבות הסתיימו:
"בשכם אנחנו נתקלים במאות משפחות מתחת לעצי זית; הם ישנים בחוץ. אומרים לנו שהם מקלקיליה ושנאסר עליהם לשוב לעירם (בה חיים 20,000 תושבים). אנחנו נוסעים לקלקיליה כדי לראות מה קורה שם: הרושם הוא קודר. מפוצצים את העיר בדינמיט. אזרחים ישראלים באים לבזוז; שניים מתוכם הולכים ברחוב עם כיפה על ראשם ומזוודה בידם. אנחנו רואים את השלושה מתקרבים. הם מתקדמים לעברנו; אחד מהם מניח את האצבע על הדק התת-מקלע. אני, שלא שמתי לב לכך, שואלת אותו בעברית בהצביעי על המזוודה: "זה כבד?" אנחנו עומדים אלה מול אלה לרגע, אחר כך הם מתרחקים והולכים לדרכם. השטן משוטט כאן.
קצין ישראלי צעיר שנוהג ברכבו עוצר לפנינו. אנו שואלים אותו בארשת פנים מטופשת ככל האפשר, איפה אנחנו נמצאים. הוא מעיף בנו מבט מתנשא ואומר לנו בעברית: "זאת היתה קלקיליה. עכשיו זה כפר סבא" (כפר סבא הוא היישוב היהודי הקרוב ביותר לקלקיליה). במרחק-מה מכאן חיילים יורים באוויר, אולי כדי להפחיד את תושבי הכפרים הסמוכים... האם יפוצצו גם את בית החולים הקטן של אונר"א [סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים] שבמרכז העיר? אנחנו מרגישים, שאנחנו מוכרחים להסתלק מכאן, אם איננו רוצים שגורלנו יהיה כגורל קלקיליה."
חברי הקבוצה נפגשו עם הרמטכ"ל יצחק רבין ומוסרים לו על שראו בקלקיליה. רבין היה נבוך, טען שלא ידע והבטיח לברר ולהעניש את האשמים. האחות מרי-תרז חשבה שהוא ידע והיה מובך מכך שהדבר נודע ברבים. שבועיים לאחר מכן, ב-1 ביולי, הם מתגנבים שוב אל העיר.
שבת, 1 ביולי
"בשכם החיים חוזרים למסלולם באיטיות, אך אין די מזון. הצלב האדום טרם הגיע לכאן: מלאי המזון הולך ואוזל. הייצוא נפסק; האיכרים נאלצים למכור במחירים נמוכים מאוד. הרבה משפחות שבניהן עובדים בכוויית נאלצות לעזוב לרבת-עמון. היהודים ממש לא מנסים למנוע מהן לעזוב, אבל דורשים שיחתמו על מסמכים שהן עוזבות מרצונן. נוכח הנסיונות לגרום לאנשים לברוח ומעשי הגירוש שלהם היינו עדים, [הדרישה הזאת] נראית כמו דיפלומטיה פוליטית.
בכפר אחד אנחנו מבחינים בהרבה גניבות (של כסף, של תכשיטים, הרס רהיטים). אנחנו פונים לאחור לעבר קלקיליה. בצומת אחד, ניצב שלט עליו כתוב בגיר: "אסור להתקדם בדרך הזו – לא בטוחה." זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה. למזלנו אין במקום עמדה של הצבא.
אנחנו מגיעים לקלקיליה בנסיעה בדרך האסורה; כאן אנחנו רואים את הבתים הראשונים שנהרסו באופן שיטתי. אנשים חזרו – זה באמת נכון! הם שבו אל ההריסות האלה... אנשים ישנים תחת לגגות שקרסו למחצה. אין מים, או שיש מעט מדי. 7,000 איש מתוך 16,500 תושבי קלקיליה חזרו. אמש טילפן אלינו דן אבני: "הדו"ח שלכם תרם להפסקת ההריסה של קלקיליה..." אבל לאן הם חזרו! זה לא אנושי.
גם ראש-העירייה הקודם של קלקיליה חזר. אנחנו הולכים לתשאל אותו. הוא מספר לנו הכל: בזמן הקרבות נפגעו 5 אחוזים מבתי היישוב ומחצית התושבים נמלטה להרים מייד לאחר שהצבא [הירדני] עזב את העיר. היהודים גירשו את המחצית השנייה, אך לא מייד. בהתחלה הם אסרו על האנשים לצאת מבתיהם משך שלושה ימים. ביום רביעי בשעה ארבע אחר הצהריים בא קצין אחד והודיע: "צאו מהכפר, כי מטוסים עיראקיים עומדים להפציץ את המקום." אז הובילו את כל האנשים לכפר עזון, המרוחק שלושים או ארבעים קילומטרים מכאן. ראש העירייה עזב אחרון.
ביום חמישי, כיוון שלא היה להם מה לאכול בעזון, אמרו להם היהודים: "לכו לשכם." הם צעדו ברגל עד למטעי הזיתים של העיר. באותו זמן, לפי פקודה שקיבלו, החלו היהודים להרוס את העיר. ביום ראשון ראש העירייה הערבי של קלקיליה ביקש לראות את הגנרל דיין והצליח לקבל את רשותו לחזרת חלק מהתושבים אל החורבות. 1,500 מתושבי קלקיליה היו פליטי המלחמה הקודמת [1948]. אונר"א [סוכנות הסיוע לפליטים של האו"ם] סייעה להם לבנות מחדש בתים קטנים שחרבו עתה מחדש.
מול בית העירייה העומד עדיין על תילו עומדים תושבים בתור כדי לקבל כמה ככרות לחם לכל משפחה. החייל הישראלי אומר לנו, שהרכב שמחלק את הלחם שייך לאיזה "ועד". אנחנו לא מצליחים לגרום לו לגלות לנו, אם מדובר בוועד ישראלי. בינתיים "קול ישראל", תחנת השידור הישראלית, מפיץ שקרים ביחס לקלקיליה, למשל: "האוכלוסייה שבה לעיר. האנשים שבתיהם ניזוקו בהפצצות מקבלים סיוע. החיים שבים למסלולם הרגיל..." אנחנו מודים לראש העירייה הערבי של קלקיליה, הדומה בעינינו לאב זקן השומר בקנאות על צאן מרעיתו. הוא מוסר לנו את המידע תחת עינו הזועמת והמוטרדת מאוד של הקצין התורן. אנחנו מודים לכולם, גם לחייל הישראלי, ועוזבים את המקום."
"להעמיס את כל התושבים על האוטובוסים"
עדותו של ראש עירייה קלקיליה, כי ניסו להבריח את תושבי קלקיליה בעזרת הפצת מידע כוזב על הפצצה עיראקית צפויה מוצאת אישור בעדותו של אל"מ זוניק שחם: "החבר'ה של הלוחמה הפסיכולוגית הופיעו באמצע הלילה עם רמקולים. שלחתי אותם לאזור קלקיליה... זה עשה להם את הפחד הגדול. סיפרו כל מיני נפלאות. הם קמו בהמוניהם והתחילו לעזוב את העיר. סיפרו להם על התקפה עיראקית שצריכה לבוא עלינו וזה יפגע שם. זה עזר מאוד" (שגב, עמ' 426).
הגירוש לא היה נקודתי: גם תושבי ענבתא וטול-כרם אמורים היו להיות בין המגורשים. רענן לוריא, מונה ב-7 ביוני 1967 למושל הצבאי של ענבתא. לוריא העיד בשנת 1998 בפני גדעון לוי:
"אחרי שנחתם כתב הכניעה, מספר לוריא, יצא אל הרחוב. התמונה שראה הדהימה אותו: עשרות אוטובוסים של אגד ודן. 'מוטק'ה טחן [סגן מפקד הגדוד] ושלמה גונן באו אלי. גונן היה בית"רי, בחור הגון וישר, ואמרו: 'אתה צריך להעמיס את כל התושבים על האוטובוסים. מעבירים אותם לצד השני של הירדן'. אני מסתכל מסביב ורואה משפחות שיוצאות עם מזרונים ועם ילדים קטנים, מחכות על המדרכות. אני אומר לטחן: 'מוטק'ה, אני לא מסוגל לזה'. מוטק'ה אומר: 'אתה צריך להעלות את כולם לאוטובוסים'. שוב חזרתי: 'מוטק'ה, אתה לא מבין אותי. אני לא מסוגל לעשות את זה.' היו לי אז שלושה ילדים קטנים בבית, בדיוק כמו הילדים שעל המדרכות.
מוטק'ה תפס אותי בכתף, מסיט אותי הצידה ולוחש: 'רענן, מה שאתה עושה עכשיו זה סירוב פקודה בתנאי קרב.' התרתחתי. אחרי מה שעברתי בבוקר, בדרך לצומת [ראמין, ליד טול-כרם], אני מקבל הרצאה על סירוב פקודה בתנאי קרב בגלל העמסת ילדים קטנים על אוטובוסים. אמרתי למוטק'ה: 'אל תבלבל לי את המוח עם תנאי קרב. אני בהחלט מסרב למלא פקודה'.
כולנו היינו חברים בגדוד. שלמה גונן, שהרגיש שיש כאן דרמה, התקרב ואמר: 'מה הבעיה, אני אטפל בזה. אני אעלה אותם על האוטובוסים. לרענן יש עיסוקים אחרים כמושל צבאי'."
לוריא לא נשפט על סירוב פקודה ושוחרר מן השירות למחרת. לפי לוי, הוא "בירר מה קרה בשטח אחרי שעזב. להערכתו, כ-7,000 מתושבי טול כרם וענבתא כבר הועלו על האוטובוסים. קצתם הורדו על הכביש הראשי, בואכה שכם, אחרים הובאו עד לנהר. 'הכל היה תלוי במסירותם של נהגי האוטובוסים. אלה שמיהרו לחזור הביתה — הורידו את התושבים בדרך. אלה שלקחו את הג'וב ברצינות נסעו עד לירדן וגם דאגו שהנוסעים יחצו אותו.' (גדעון לוי, "שחם פקד לגרש. סרבתי פקודה", מוסף הארץ, 5.6.1998).
מלטרון לנהר הירדן: הפליטים
כששבו מרי-תרז וחברי קבוצתה לירושלים, גילו שאזור הכותל המערבי שינה פניו: בתי שכונת המוגרבים נהרסו עד היסוד, ארבע מאות משפחות איבדו את בתיהן: לכותל יש רחבה ודגלי ישראל מתנוססים בה. האחות מרי-תרז צופה באנשים שבאים להתייחד עם האבנים וכותבת: " מאז שראיתי ילדים נהרגים בהפצצות, שום אבן אינה חשובה לי בירושלים, לא אלו של הקבר הקדוש, לא של הכותל המערבי, לא של כל המסגדים; חשובים לי רק הייסורים העצומים של הילדים על פני האדמה הזאת – יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או קומוניסטים, לבנים או שחורים, צהובים או שזופים. כל אלה שבגללם ולמענם מת ישוע הצלוב."
הם שמעו על מעשים המתרחשים באזור לטרון. הדרכים לאזור נחסמו והצבא מונע מהם להגיע. בסופו של דבר הגיעו לשלושת הכפרים – יאלו, בית נובא ועמואס, שכל תושביהם גורשו וכפריהם נמחו מעל פני האדמה: "לבדם, בתוך דממת המוות, חמורים משוטטים להם בין ההריסות. מדי פעם אנחנו מבחינים ברהיט מעוך, כרית קרועה, שמבצבצים מבעד לגושים של טיח, של אבנים ושל גושי בטון. סיר-בישול ושמיכה שננטשו באמצע הדרך... האנשים לא הספיקו לקחת דבר!" דבריה מאשר בדיוק את עדותו של עמוס קינן, ששירת במקום כאיש מילואים, ואת העדויות שאספו מי שהגיעו למקום לאחר מכן. טרקטורים של קיבוצי הסביבה, כותבת מרי-תרז, כבר החלו לחרוש את שדותיהם של הכפרים הפלסטינים שנמחו. היא כותבת:
"לפי מה שאנחנו רואים היום, האם כל זה לא התרחש גם כאשר מדינת ישראל קמה? כמה כפרים נהרסו? כמה משפחות גורשו? היום אנחנו יודעים היטב, שפרט למקרים בודדים לא הצבאות הערביים הם שהבריחו את התושבים והרסו את הכפרים; לא היה להם אפילו מספיק זמן בשביל זה."
ביום שלישי אחר הצהריים, ה-4 ביולי יוצאים חברי הקבוצה לעבר יריחו וממשיכים לגשר אלנבי:
"אחר-הצהריים, סמוך לשעה ארבע, אנחנו יורדים לעבר יריחו עד לגשר אלנבי. כאן צריכים לעבור אותם פליטים שנמלטים על נפשם; רבים מביניהם הם פליטים מהמלחמה הקודמת [1948]. עם ילדיהם והחבילות שלהם, הם נאלצים לחצות את הגשר ההרוס ולצעוד במים בעזרת חבלים. חיילים ישראלים שיושבים בכורסאות רואים אותם עוברים ככה זה חמישה-עשר יום. לו היו נאלצים להעביר טנקים על הגשר בזמן המלחמה, הגשר ודאי היה מתוקן תוך שעות ספורות! למה להשפיל ככה את האנשים?
למטה, מבטים של שנאה; למעלה, מבטי בוז, אבל מבטם המפוחד של הילדים נוכח הגשר השבור כואב יותר מכל. אשה אחת, הנושאת בידיה את מכונת התפירה שלה, גונחת פתאום וממלמלת משהו. אשה אחרת משיבה לאנחתה: "הלוואי שהבתים שלהם יתמוטטו יום אחד על ראשיהם!"
לפני שאנחנו עוזבים, אשה בוכייה מתקרבת אלי; היא אומרת לי, שממש עכשיו חצתה את הגשר כדי לעזור לחלק מבני משפחתה שעזבו, אבל היא חייבת לשוב לבית-לחם, שם מצפים לה ילדיה. אבל החיילים, בהתאם לפקודות שקיבלו, אומרים לה, שעליה ללכת לרבת עמון כי כבר חצתה את הגשר [לצד הירדני]. אנחנו חושבים שהסיפור הקטן הזה יסתדר: מספיק שנגיד איזו מילה לקצין. הקצין, שנשאר ישוב בכורסה, אומר לנו: "האשה הזו חתמה במחסום הראשון [על המסמך של עזיבה מרצון], וכולם יודעים, שאם הם חותמים, לא יוכלו לשוב..." האשה בוכה ואומרת, שהיא לא הבינה על מה חתמה. היא חשבה שרק אלה שהולכים לרבת-עמון לא יכולים לחזור. היא חתמה רק כדי שתוכל לעזור לאחותה להעביר את החבילות. אנחנו לא מצליחים להעביר את רוע הגזירה: היא חייבת לחצות שוב את הגשר וללכת עם בני משפחתה. הבעל והילדים יישארו בבית-לחם! הקצין מסביר, שעד ה-10 ביולי הפליטים ברבת-עמון שיבקשו לחזור, יוכלו לעשות זאת; היא תצטרך רק להגיש בקשה. נראה שהרשות לפליטים לחזור ניתנה רק לצרכי תעמולה, כי בפועל חלק מהמגורשים מירושלים [למשל פליטי שכונת המוגרבים] כבר שוכנו בבתים הריקים שהותירו אחריהם הפליטים האלה. אם אומנם הפליטים שברבת עמון יבקשו לחזור, לאן ישובו?"
*
את עדותה של האחות מרי-תרז צריך להבין בהקשר הרחב של מבצע גירוש והברחה, שחלק התבצע בחסות שאון התותחים, חלקו נמשך חודשים רבים לאחר תום המלחמה. תום שגב מצטט הערכות ישראליות, לפיהן בין 200,000 ל-250,000 בני-אדם הפכו לפליטים (1967, עמ' 431, 562).
כמו לאחר 1948, לב הפליטות הוא הפיכתה למצב של קבע. מניעת השיבה. באוגוסט 1967 התרבו הידיעות בעיתונות על הרג פלסטינים המנסים לחצות את הירדן בנסיון לשוב לגדה המערבית. הממשלה דנה ואישרה את הוראות הפתיחה באש. רבין טען, שבשלושת החודשים מאז המלחמה נהרגו 146 בני אדם בנסיון לחצות את הירדן.
בשבועות שלאחר המלחמה נפוצו בעולם תמונות זוועה על מצב פליטי 1967. חלקם שוכנו בירדן במחנות פליטים חדשים, שנוספו על אלה שקמו לאחר 1948. לפיכך החליטו השלטונות לשקם את קלקיליה באופן חלקי והזמינו את כלי התקשורת לחזות בסיוע ההומניטרי שמגיש שלטון הכיבוש הנאור. שלטונות הכיבוש הכריזו גם שפליטי 1967 יוכלו לחזור, בתנאים מסוימים. פקידה במשרד החוץ המליצה לשים לב ל"בחינה הדמוגרפית", כשמרשים למשפחה לחזור – "לא רק מספר הילדים, אלא גם הסיכויים לילודה בעתיד מבחינת גיל האשה". רק מספר קטן של פליטים חזר בפועל; לפי המספרים שמביא תום שגב – 14 אלף איש בלבד (עמ' 567–568) . מבין 9,000 פליטי הכפרים באזור לטרון, נותרו רק 2,000 בגדה המערבית (עמ' 499).
בחודשים שלאחר המלחמה מתמלאים מנגנוני השלטון ביוזמות ותוכניות טרנספר: לרוקן את רצועת עזה, להציע כסף לפליטים שמוכנים להתחיב לא לחזור; יש גם מעשי גירוש נקודתיים (כמו של שבט נוסיראת, או הרס הכפר ג'יפטליק). תום שגב מצטט מתוך דיון צבאי שבו נקבע כי יש להמשיך לנקוט ביד קשה – מעשי עוצר, חיפושים ומעצרים – "בעקבות כל פעילות חבלנית", שכן זהו "אחד האמצעים המעודדים יציאה" (עמ' 565). הפליטות היא לא תוצאת לואי של המלחמה: המלחמה מספקת רק את ההזדמנות להשלים את הגירוש. הכרה בזכות הפליטים לשוב למולדתם היתה ונשארה לפיכך המפתח לשלום אמת, לפיוס בין העמים.
תודות ליוסף אלגזי שתרגם את הטקסט המלא של העדות.