ראובן אברג'ל מספר על דרכו ועל התחלת הפנתרים השחורים
"היו הרבה מצורעים בשכונה שלנו"
כשמדברים על הפנתרים השחורים, קשה לנו היום לדמיין איך היתה ההתארגנות, איך היו האנשים. אנחנו חושבים על התארגנויות של אנשים שיש להם יכולות, שמתבססים על הכרת השטח, על מידע מקיף, על טקסטים שפוגשים במסגרת הלימודים או במקומות אחרים. אבל בתקופה של הפנתרים המרחב היה מצומצם מבחינת תקשורת, לא רדיו או עתונות כמו שאנחנו מכירים היום. לא היו לנו טלפונים – לא פלאפונים! – כי אז, אם לא היית מקורב של מי שצריך, היית צריך לחכות שבע-שמונה שנים בשביל לקבל טלפון הביתה.
זה היה עולם שבו כדי להעביר אינפורמציה ממקום למקום, היית צריך להיות במקרה במקום. ואם אני מעיד על עצמי, שגדלתי 19 שנים בשכונת מוסררה בירושלים עד מלחמת ששת-הימים, לא ידעתי על ירוחם, על מקומות מרוחקים; על אילת שמעתי, כי רוב הצעירים בשכונה שעברו עבירות קיבלו גירוש לאילת; זו היתה עיר מקלט, עיר המצורעים, והיו הרבה מצורעים בשכונה אצלנו. אז ידעו שיש אילת. כילד בשכונה, עדיין לא יכולתי לתפוס במחשבה, שמישהו דופק אותנו. אף פעם לא ידעתי. תמיד כשהרגשתי את הכאב, הייתי הולך לשאול את ההורים, למה כואב לי, והם היו אומרים: כלו מן אללה, הכל מאלוהים. גדלתי בבית מסורתי, דתי, שבאמת האמינו, שאם אלוהים מעורב בעניין, אז אין מה לעשות.
והנה באה מלחמת ששת-הימים ופותחת לפנינו צוהר, עולם חדש. לפני כן, שכונת מוסררה היתה מקום שאתה מסוגר בו, שטח הפקר – לא שייך לירדנים ולא באמת שייך למדינת ישראל. האנשים שחיו שם הביאו אותם במשאיות בשנות החמשים ויישבו אותם בכל מיני מקומות בדרום ובצפון; הם ברחו ממעברות, ברחו מדימונה וממקומות בצפון. שמו אותם על קו הגבול כדי להתמודד מול האויב החדש שלהם, הערבים. והם ברחו...
פנינו היו כבר מאבקים מול הממסד שניהלו אנשים מצפון אפריקה. היו מתנדבי מח"ל מצפון אפריקה שזיהו אפליה, התקוממו בתוך הצבא, רצו לחזור למרוקו ולא נתנו להם. ולאחר מכן – ואדי סאליב.
הייתי בן שש-עשרה וחילקתי את הכרוזים של ואדי סאליב בשכונות, הדבקתי בלילות פתקים, ובכותרות של העתונים היה כתוב: "מרד ואדי סאליב". הרי היו הפגנות של השמאל, ומעולם לא קראו לזה מרד, פרט למרד ואדי סאליב. מה זה מרד? מרידה במלכות – והמערכת הפוליטית ראתה את זה כך: במקום שיגידו תודה רבה, הם מורדים בנו.
מה ההבדל בין מרד ואדי סאליב לפנתרים? בואדי סאליב היו מרוקאים; בפנתרים הבסיס היה מרוקאי, אבל עם אנשי שמאל לבנים – מצפן, שי"ח ואחרים. וכאן היה משהו שאיים על המערכת – הקשר הזה בין הלבנים והשחורים. כל עוד בואדי סאליב היו רק שחורים, אפשר היה לשבור אותם, לרסק אותם; לא היתה מעורבות של מי שיש להם פריבילגיות. כשאין מעורבות כזאת, יש לשלטון כוח לרסק את הקבוצה ולתת לה דמות שהולמת את מה שהוא רוצה.
"הפושע הזה שאוגר ספרים"
ניסו לעשות זאת גם לפנתרים, עשו דמוניזציה, הכריזו שאלה עבריינים... ואכן, צודקים. אנחנו היינו עבריינים, שהתנגדנו לשלטון. היינו עבריינים, שפרצנו את המכלאה ויצאנו. היינו עבריינים בעל כורחנו – במקום שבו מצאנו עצמנו, היינו צריכים לשרוד.
בגיל 9 איבדתי את הילדות. הייתי צריך לדאוג לעצמי, איפה לאכול טוב ולישון טוב. ילד שבסוף 1947 בגיל שבע מגיע ממרוקו, ונמצא עם ההורים עד 1950 – שנתיים וחצי של סבל.
בדיעבד אני יודע, אבל אז לא ידענו על התהליכים שאנשים עוברים, איזה תהליכי שבירה הם עוברים בהדרגה, עד אובדן החושים. היכרתי את ההורים שלי במרוקו כאנשים נכבדים; חיינו במסגרת פטריארכלית; כילד הייתי מנשק את ידי הדוד שלי, שהיה קצת מבוגר ממני. עד גיל שלושים לא עישנתי בשבת ליד האחים הגדולים שלי. הייתי רואה את אבי או דוד שלי מרחוק והייתי מכניס את הסיגריה לכיס. ובגיל 9, למרות המסורת הזאת והכבוד שרחשנו, בזנו להורים שלנו. ראינו את הדעיכה שלהם כרצון להפקיר אותנו. שנים רבים שמרתי טינה להורים שלי, בפרט לאבא שלי. טינה קשה: איך הפקיר את הגוזלים שלו.
הייתי מבודד. אלה שלימדו אותי לדבר, שספגתי את שפתם המקצועית, היו קציני-מבחן, שוטרים, שופטים ועובדים סוציאליים. לא למדתי בבית-ספר. את השפה רכשתי בדרך הזו. ואני זוכר, שפעם היה לי משפט אצל השופט בזק, והיו לו עוד כמה משפטים. הוא ביקש הפסקה ונשארתי אני לבדי - עורכי הדין יצאו לדבר. אני מסתכל על הדלפק: שיטת המשפט בישראל. לקחתי את הספר, שמתי אותו תחת החולצה שלי ויצאתי. אני לא יודע מה היתה בסוף התוצאה של המשפט. לא חזרתי. אמרתי: אני חייב ללמוד עם מה דופקים אותי.
את ההשכלה שלי רכשתי בדרך יצירתית. מגיל 9 אני שורד ואספתי מיל למיל, גרוש לגרוש, ולא היה לי איפה להחביא את הכסף – כי מה יקרה אם הורי ימצאו. אז היה לנו מין בנק (שבסוף סידר אותנו וגנב את הכסף מכולנו) - בנק פויכטוונגר, והייתי הולך לשם וקונה בולים קטנים ומדביק בפנקס ואוסף מאה מילים וקונה בזה ספר. הולך לחנות, קונה שני ספרים גונב ארבע, קונה אחד גונב שניים, וככה ממשיך. החבאתי אותם מאחורי המיטה. פעם אחת אמא שלי עשתה ניקיון של פסח, באה להזיז את המיטה – מיטה של הצבא האמריקאי – מנסה להזיז, ולא זזה, כי כל הספרים שם מאחור. קוראת לאבא שלי לעזור לה, ושומו שמיים, ים של ספרים נשפכים שם. נזעקו כולם לתפוס את הפושע הזה שאוגר את הספרים. מובן שהודיתי באשמה וגם קיבלתי מה שהייתי צריך לקבל.
בשכונת מוסררה היתה תחנת שידור של "קול ישראל", ולא רחוק היה מועדון המפלגה הקומוניסטית. וכשאנחנו היינו יוצאים מהשכונה, אתה מגיע למקום הזה, אחר-כך זה מגרש הרוסים והאזור האסור – האזור הלבן. מעולם לא הגענו לשם, למעלה. הקומוניסטים שם רובם היו עיראקים, כולם עם שפם כזה, עם הח'אטה [כּאפייה] עליהם, והיו גם אשכנזים. הייתי צעיר; פעם אחת הלכתי לשם וראובן קמינר, אני חושב, היה בחוץ ואמר: כנס ילד, יש גשם בחוץ. נכנסתי. ואני רואה הרבה אנשים יושבים, וממש רציניים, ואחד עומד ומדבר לכולם.
פעם ראשונה אני רואה אנשים יושבים בשקט. ואני היפר-אקטיבי טוטלי, כל הזמן בורחים מהמשטרה, רצים לפה, לשם – איך אפשר לשבת ככה בשקט. והנואם מתלהב ומנופף בידיו, ובזמן הזה שמדברים ככה, עיני ככה תופסת שולחן יפה, שיש עליו עוגיות ושתייה חמה. לקחתי כמה, רצתי לחבר'ה, אמרתי: בואו תראו מה יש לנו, איזה יופי. וככה, גם כדי שלא נעשה בלגן, התחילו להכניס אותנו, מקבלים עוגיות וככה שומעים הרצאות ומקשיבים. הייתי בן עשר–אחת-עשרה. רואה סרטים: טרוצקי, לנין, בריקדות, מראים את ההתפתחות של רוסיה אחרי המלחמה, ושירה רוסית ככה.
שנתיים אחר כך, ואני בגיל שלוש-עשרה, בית-המשפט קבע, שאני לא יכול להישאר בשכונה ואני צריך ללכת – כמו כל האחים שלי – למוסד לעבריינים צעירים; את כולם מסרו. ואחותי הגדולה עושה מלחמה בבית-המשפט, אומרת: תראו, מסרו את כל האחים, במוסדות כולם – תנו צ'אנס לצעיר, מה אתם אומרים, שיילך לקיבוץ. מסדרים לי ללכת לקיבוץ. אני הולך לקיבוץ ועובר שם תלאות וייסורים.
זה הטביע בי חותם. בקיבוץ משמר הנגב קיבלתי עלי מטלות כילד. הנה כל השבט של אל-הוזייל בנגב, ואני כילד בן שלוש-עשרה רוכב על הסוס ביחד עם שניים אחרים, עם נשק על הכתפיים, מסתובבים ומחרימים עדרים וקונסים אותם על זה שהם לוקחים מים מהמטעים של הקיבוץ. בגיל חמש-עשרה כבר ירדתי ליפו במשאיות של הקיבוץ (יש תמונות ב[סרט] רוח קדים, עם החולצות הכחולות והסרטים האדומים) כדי לתת מכות לפעילים של חירות ולכל מי שהתנגד למפא"י. כן, הבריונים של הקיבוצים היו יורדים...
וכל הדברים – ספגתי אותם, לא נתתי להם מקום בתודעה. זה לא היה לי. לא יכול להגיד שרכשתי לי כלים להבחין בין הטוב והרע. עשיתי את הדברים מתוך אילוצים, מתוך הסיטואציה שאליה נקלעתי.
"כמו בתיבת נוח, שניים-שניים, אחד ערבי אחד מזרחי"
ב-1967, הגיעה המלחמה, אני פורץ את הגדרות [שבין מוסררה למזרח העיר], ולא רץ למערב העיר, אני רץ ישר לעיר העתיקה. התותחים עוד רועמים, פרצתי את הגדר והגעתי לאחד הילדים, שגדלתי איתו בשכונה מעבר לגדר, והיו לי כמה חברים כאלה ברובע הארמני ובשער הפרחים. יום לפני סיום המלחמה ישנתי אצלו, חבר ילדות שלי, מוחמד אסמאעיל אלביתוני. כל-כך שמח שהגעתי אליו.
הסתיימה המלחמה, וגל של מבקרים חוצה את שכונת מוסררה. מעולם לא חצו כל-כך הרבה כפות רגליים לבנות את השכונה, חוץ מהשוטרים – וגם הם היו שחורים. המבקרים מגיעים בהמוניהם, מי עם תיק ביד ומי עם סל, עם הילדים והקרובים, וכולם מתלהבים וממהרים ורואים את השמיים במעבר בין מוסררה לעיר העתיקה.
אצלנו זה היה אחרת. וזאת הסיטואציה אחרי המלחמה: אנחנו מתחילים לפגוש את החבר'ה הפלסטינים. ובשנות העשרים לחיי התחלתי לעשות עסקים קצת יותר גדולים מאלה שעשיתי בשכונת מוסררה, כי יש לי שותפים ערבים ונהיינו שותפים. בעיר העתיקה היה מותר למכור חשיש לפי החוק הירדני; גם שוטרים שלנו עישנו שם. ופגשנו שם את הסטודנטים שלנו שלמדו בהר הצופים; הם לא ידעו לדבר ערבית, והיה להם הרבה כסף בכיס, ואנחנו תיווכנו בינם לבין הערבים וככה הרווחנו מהאשכנזים והערבים, ופתאום היתה שותפות. ואני הייתי לפעמים בבית-המעצר במגרש הרוסים עם השותפים הפלסטינים שלי – היו מכניסים אותנו כמו בתיבת נוח, שניים-שניים, אחד ערבי אחד מזרחי. היתה אחווה ורעות. החיים היו מעורבים.
ב-68 התקדמנו קצת ופתחנו עסקים חוקיים משותפים. פתחנו באסטות של אבטיחים – שונה מכל מה שאתם מכירים, עם חפלות בערבית-מרוקאית ובערבית-ערבית בכל ערב. אנשים היו קונים אבטיחים, ובערב – חפלות, מוזיקה, שותים מיץ, בירה בבאב אל-עמוד. בכל הרחוב הזה, לאורך חומות העיר העתיקה, החבר'ה מהשכונה שותפים של פלסטינים, וכל באסטה – שותפות. אני, שהייתי קצת יותר מבוגר מאחרים, מה פתאום שאני אמכור אבטיחים? החלטתי לפתוח בארים. והיו לי שלושה בארים בירושלים בשותפות; לאחד קראתי ליל אלשרק, לשני ג'נגו, ואחד – טנגו, ומקום אחד במלון סמירמיס ברמאללה. עבדו אתי זמרים ונגנים מעזה, מבית-לחם מראס אל-עמוד ויהודים מרוקאים. חפלות.
לאט-לאט התחילו המשטרה והשב"כ להיכנס לעניין ופירקו את השותפויות והתחילו לתת את המקומות למשת"פים לעסקים בלתי-חוקיים לגמרי כמו קזינו, בתי בושת; הבעלים היו משת"פים פלסטינים. ככה זה נגמר.
בזמן הדמדומים האלה, כשהעסקים כבר לא עובדים והמשטרה רוכבת עליך וסוגרת את המקום, כי המוסיקה מפריעה, מגיעים שני עובדים סוציאליים לשכונת מוסררה. הם נשלחים על מנת לבחון את האפשרות לפנות את התושבים מהשכונה, כי ראש-העיר [טדי קולק] כבר התחיל בסידרה של פינוי שכונות מסנהדריה עד בית-לחם, כולל המעברה (אנחנו חושבים שהמעברות נגמרו בשנות החמשים; בירושלים עוד היו בשנות השבעים. חלוקת החלב שלנו היתה במעברת האזבסטונים). אנחנו מחליטים, שאנחנו צריכים להתארגן, כי אחרת הולכים לגרש אותנו מהשכונה; את התושבים של ממילא כבר הוציאו, נתנו את זה לקבלן שעשה מיליונים, והאנשים – זרקו אותם לסלאמס החדשים בתלפיות בקטמונים ובעוד מקומות; את שכונת ימין משה [שתושביה פונו לשכונת קריית מנחם] מכרו לעשירים שחברים ב"קרן ירושלים" והם גרים להם שם שבוע בשנה.
הפינויים מתקרבים לשכונת מוסררה, ואנחנו עדיין לא מבינים את הפוליטיקה של הדברים, לא מבינים, שיש עבריין שמתכנן עלינו דברים גדולים, כמו שאני הייתי מתכנן בתור ילד, איך אני אגנוב אופניים בשכונת רחביה. הייתי משקיע מחשבה ותכנון, איך לחמוק מהשוטרים ולהגיע לשכונה – ולא ידעתי, שיש ברמה הרבה יותר גבוהה אנשים מכובדים, שמדברים בשקט וזה ומתכננים עלי דברים.
אנחנו מחליטים לקיים הפגנה ראשונה והיא בגדר מחשבה. מובן שהידיעה מגיעה למשטרה, והמשטרה מגיעה לשכונה ואין לה בעיה לעצור אנשים על עצם הכוונה להתארגן כקבוצה. עוד לא הכנו כרוזים, עוד לא כתבנו סיסמאות על הקירות, עדיין לא עשינו כלום. והנה החברים כבר נעצרים, וההפגנה הראשונה ב-3 במרס 1971.
"משחררים את החברים שלנו והרגשנו שיש לנו עוצמה"
ואז אני מגיע – ואני כבר נשוי עם ילד, יותר גדול מכולם בהרבה שנים – ואומרים לי: המשטרה מחפשת אותך והאחרים עצורים. אני מארגן את החבר'ה מהשכונה, ואנחנו עולים להפגנה אצל טדי קולק. בדיעבד, אם הוא היה קצת חכם – וזה היה מתמיד בן-אדם נמרץ, שידע לנצח; אני קורא לו "הורדוס החדש", כי הוא בולדוזר שידע לעשות הכל - הוא יכול היה להגיב אחרת. אבל הוא ישב בקומה הרביעית, ואנחנו מפגינים למטה; הוא יכול היה לרדת לדבר איתנו, אבל במקום זה הוא יוצא מהמרפסת וצועק: תרדו מהדשא. זאת היתה הקריאה הראשונה: פרחחים, תרדו מהדשא.
עדיין לא ידענו אפילו לכתוב את הדברים האלה, הפוליטיים. כמה שלטים שהיו אתנו – אלה לא היו סיסמאות שלנו, אלה של השמאל, ואנחנו את כל האנרגיה שלנו והכעס מוציאים על המשטרה. באותה תקופה יכולת להיכנס למי שאתה רוצה, ממש למשרד, לא כמו היום עם שומרי-ראש בכל מקום, חוט כאן וחוט כאן. אז אנחנו הולכים למגרש הרוסים להפגין – ויש אתנו כמה אשכנזים חשובים מאוד, שנותנים לנו גם כן את הבטחון הזה, שלא יקרה לנו כלום. כמו ב"שלום עכשיו" יש פרופסור טרקטנברג וטרטקנטט וכל זה, וכל הטרקטים האלה נמצאים בהפגנות, אז המשטרה מתנהגים אז נחמד עדיין, ורק הטרקטים האלה זזים הצידה – מתנפלים על כולם. היו שם דן בן-אמוץ, עמוס קינן, נתן ילין-מור, ברוך נאדל, גם חיים גורי – כולם חלק מההגמוניה, והשוטרים עושים לנו כבוד: כל אלה שם – מי ייגע בהם? ואנחנו שם, ונותנים לנו כבוד ומשחררים את החברים שלנו, והרגשנו שיש לנו עוצמה.
אנחנו גומרים את ההפגנה והולכים לשכונה למוסררה. כל אחד לעניינים שלו. אני, בשבילי – נגמר המאבק: שחררתי את החבר'ה שלי, אין לי בראש שלי לא מאבקים ולא פוליטיקה. הולך לראות את אשתי ואת הילד. יש לי צריף קטן שבניתי – צריף מפח קטן בשכונה; כל רווק היה בונה לו צריף כמו בכפרים הבלתי-מוכרים, אז הקמנו לנו צריף, זה הרי בתוך המתחם של שטח ההפקר.
אני נכנס לבית, סוגר את הדלת ואני שומע אחרי עשר דקות, רבע שעה דפיקות על הדלת. אני בא לפתוח לצאת – לא מצליח. אז יש לנו דלת צדדית; כשהמשטרה היתה באה מכאן, הייתי בורח משם לעניינים שלי. אני יוצא מהדלת השנייה ואני רואה את החבר'ה בהתלהבות – קבוצה של איזה מאתיים חבר'ה עומדים שם מתלהבים עדיין משכרון... מההצלחה: מעולם לא ניצחנו שוטר, כן, אז עכשיו נצחנו את המשטרה. עומדים שם, ואני לא יודע מאיפה הביאו איזה דיקט וצבע (מהבית של פסח כנראה) וכתבו: המטה והדביקו אותו אצלי על הדלת. מאותו רגע איבדתי את הבית ואת הפרטיות שלי.
הרצאה בבית-הספר לקאדרים של תנועת התחברות-תראבוט, יפו, דצמבר 2009; רשם: גדי
לקריאה נוספת: