קולוניאליזם התיישבותי בתוך הקו הירוק

חברות וחברים יקרים למאבק,

אני עומד כאן בפניכם עם חבריי וחברותיי אזרחי ישראל, המדינה הכובשת, שתחת עולה הכבד חיים תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה ורמת הגולן זה למעלה מארבעים שנה. אני אזרח המדינה הכובשת, הנהנה מזכויות-היתר והחרויות של הכובשים, גם אם השתתפתי במשך עשרות שנים בפעולות מחאה נגד הכיבוש. הפעולות האלה לא ביטלו אותו. הדיאלוג הפוליטי שבינינו הוא דיון בין מתנגדי המשטר הקיים, אבל לא דיאלוג בין שווים, שכן איננו משלמים מחיר דומה על מחויבותנו הפוליטית. אני מודה לכם על כך שבתוך התנאים האלה פתחתם את האפשרות לדבר יחד על המאבק, ולדבר גם על העתיד שנבנה במקום הזה לעמינו כשנחיה כאן כאנשים חופשיים, כשניפטר מעול הכיבוש, הקולוניאליזם והציונות.

לא מדובר רק בכיבוש. התבקשתי לדבר בשם תנועתי, תנועת התחברות-תראבוט על הקולוניאליזם בתוך הקו הירוק. אני עצמי, כיהודי ישראלי, תוצר של התהליכים הקולוניאליים האלה. יהיו השקפותיי אשר יהיו, אני חלק מקולקטיב לאומי ישראלי, שקם במקום הזה כחלק מתהליכי הקולוניזציה. חשוב מכך: אני נהנה כיום מזכויות-יתר חשובות מכוח השייכות הזאת, גם אם אני מתנגד להן. אף אחד לא שואל אותי. מינהל מקרקעי ישראל לא שואל אותי, אם להפלות אותי לטובה כיהודי לעומת אחיי ואחיותיי הפלסטינים אזרחי ישראל. במחסומים, כשבודקים את המראה והמבטא כדי לברר אם אני ערבי, לא שואלים אותי, אם אני רוצה ליהנות מזכויות היתר של אזרח יהודי ישראלי. אלה עובדות חברתיות אובייקטיביות – עובדות שמובנות במערכת היחסים, במוסדות, ובעובדה המכריעה, שתהליך ההתנחלות והנישול בארץ עדיין נמצא בעיצומו.

יש לי היסטוריה, ורק מתוכה אני יכול לדבר. הוריי שימשו חומר הגלם לפרויקט הקולוניאלי הציוני. אמי ברחה לכאן מרדיפות באירופה, מהגזענות האירופית, המערבית וההשמדה. אבי הגיע לכאן ממצרים, כאשר החרפת הסכסוך בארץ השמיטה את הקרקע תחת קיומן הארוך של קהילות יהודיות בארצות המזרח הערבי. העם הפלסטיני משלם את מחיר הצלחתה של הציונות להשתמש בסבלם של יהודים ובגזענות נגדם, כדי לקדם פרויקט של נישול, התנחלות ואפליה גזענית. הציונות השתמשה בפליטים יהודים כדי להפוך את העם הפלסטיני לעם של פליטים (ובמקרים מסוימים גם דאגה להחריף את התנאים כדי לגרום ליציאת היהודים מארצות ערב). את הפליטים והמהגרים  היהודים, בין אם ראו את עצמם כציונים ובין אם לא, הפכה למתיישבים, לחלק מפרויקט התנחלות ונישול – לחומה אנושית שנמצאת בתנועה מתמדת. את המזרחים שביניהם ניתקה מעברם, מתרבותם, מסביבתם הערבית, השפילה אותם ונתנה בידיהם נשק אל מול העם הפלסטיני והעמים הערביים. כך מצא את עצמו אבי, בחור יהודי-מצרי בן 18, מגויס לצבא הישראלי במלחמת 1956 – מוצב מול בני-גילו שחיו בשכונות שבהן גדל באלכסנדריה. הוריי למדו את הלקח ולימדו אותי, כפליטים ומהגרים שהשתחררו מהציונות, לכבד את זכויות הפליטים.

מכאן האתגר הכפול שלנו בהתמודד עם הציונות כתנועת קולוניאליזם של מתיישבים, כאשר אנחנו פועלים בתוך חברת מתיישבים קולוניאלית: ראשית, לעצור את תהליך הנישול וההרס שהיא מביאה על העם הילידי, שנית, להציע לאנשים שבהם היא משתמשת כחומר גלם לתהליך הנישול, ההתנחלות ובניית החומות – מוצא ממערכת גדרות התיל שהיא בונה על גופם, מגופם.

1. הציונות היא תנועת קולוניאליזם התיישבותי. בשונה מסוגים אחרים של קולוניאליזם, קולוניאליזם של התיישבות (استعمار استيطاني, settler colonialism) מבוסס על קולוניזציה – על שינוי עמוק של הנוף החברתי והכלכלי באמצעות דחיקת יושבי הארץ הילידיים והתיישבות מתנחלים, שמעבירים לידיהם את משאבי המקום. סוגים אחרים של קולוניאליזם מאפשרים לצבור עושר על-ידי ניכוס המשאבים החומריים באמצעות העבודה והידע של העמים הילידיים. קולוניאליזם התיישבותי, לעומת זאת, חותר להיפטר מיושבי המקום, למחוק את הנוף הקיים ולהקים במקומו חברה חדשה – חברת מתיישבים. זהו לכן מהלך נישול עמוק יותר, אבל גם קשה יותר ומסובך.

לא תמיד אפשר להבחין בשלביו הראשונים של תהליך כזה ברווחים העצומים שהוא מציע לאליטות בהמשך דרכו; לא קל לראות, שניכוס האדמה והמים והקמת התנחלויות באזורי הכפר הם הבסיס להתפתחות קפיטליסטית מואצת בהמשך: קפיטליזם דינמי ופרוע לא רק משום שהוא מבוסס על שוד משאבים, אלא משום שהוא כבול פחות לזיקות חברתיות קיימות – הן משום שהוא נבנה על הרס הנוף המקומי והמירקם החברתי של החברה הילידית, והן משום שהוא מטמיע בתוכו מהגרים-מתיישבים ומארגן אותם מחדש במסגרת חברת מתיישבים הקפיטליסטית.

הקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני מבוסס על השילוב בין יצירת הזדמנויות להפקת רווחים ניכרים למעטים לבין ניצול מצוקותיהם של הרבים. הוא נבנה בראש ובראשונה על חורבנו של העם הילידי הפלסטיני, אבל תהיה זו טעות לזלזל ביכולת ההתנגדות שלו. לחלק קטן מן המתיישבים מציעה הציונות רווחים עצומים, אבל היא נבנית על מצוקותיהם של רוב המתיישבים החלשים שבהם היא משתמשת. הם חומר הגלם האנושי של תהליך הנישול וההתיישבות; הם המרוויחים הזוטרים של תהליך ההתיישבות, להם היא מציעה זכויות-יתר זמניות מול העם הילידי, אבל הם גם מכשירי תהליך הנישול – והם יכולים גם להיות קורבנותיו. התקדמות תהליך ההתנחלות הופכת אותם מיותרים, מפרקת את זכויות-היתר הזמניות שקיבלו כל עוד נמצאו בחזית התהליך הקולוניאלי ומשאירה אותם חשופים לניצול קפיטליסטי חסר מעצורים; ואילו עצירת תהליך ההתנחלות נוכח התנגדות העם הילידי הופכת אותם לקורבנותיו המועדפים בתור מי ששימשו המגן האנושי של הרווחים העצומים.

2. הקולוניאליזם ההתיישבותי בתוך ישראל לא שייך לעבר. לכן אנחנו מתעקשים לדבר על הציונות לא רק כאידיאולוגיה אלא כמבנה של כוח, כמערכת של מוסדות ושליטה במשאבים, ככוח בהווה שמקדם את הקולוניזציה. נכון: רוב האדמות ומשאבי המים שנמצאו בידי פלסטינים עד 1948 כבר נשדדו. מתוך למעלה מ-5 מיליון דונם אדמה (מחוץ לנפת באר-שבע), שהיו בבעלות פלסטינית לפני 1948, נותרו בידי הפלסטינים לא יותר מ-700,000 דונם. תהליך שוד האדמות הושלם בעיקרו, והמאבק על הקרקע מתרכז כעת באדמות הנגב. חשוב להבין, שמבחינה רשמית נגזלו אדמות הנגב כבר מזמן, לפני 60 שנה. למרות זאת המאבק עליהן נמשך, והמדינה לא הצליחה להפוך את השוד על הנייר לעובדה בשטח. הסיבה העיקרית לכך היא שהתושבים הערבים של הנגב נאחזו באדמתם באומץ רב ובתנאים קשים, והתנועה הציונית לא הצליחה ליישב את האזור במתנחלים שיתפסו את מקומם. תושבי הנגב הערבים הפגינו צומוד מהו בכך שבחרו להחזיק ב"כפרים הבלתי מוכרים" – ללא שירותי בריאות וחינוך, ללא ביוב וחשמל, כשהם נתונים להתקפות ישירות מצד המדינה בהריסות בתים בליווי כוחות חמושים. הם וילדיהם ממשיכים לשלם יום-יום את מחיר ההיאחזות באדמה. בלעדי מאבקם היומיומי לא היה לשלטונות צורך בתוכנית פראוור.

בכנס חברון הראשון, במאי 2011, דיווחנו כאן על מאבקם של אנשי אל-עראקיב, שהיה לנו הכבוד לעמוד לצידם בשנים האחרונות. השווינו בין מאבקם למאבק תושבי דרום הר חברון וסימנו את הנגב הצפוני כמוקד המאבק הבא נגד מאמצי הנישול וההתנחלות של המדינה והקרן הקיימת לישראל, בתקווה שגם כוחות פוליטיים אחרים יכירו בחשיבות מאבקם של ערביי הנגב ויצטרפו אליו. מאז התעצם המאבק. "תוכנית פראוור" ספגה בחודשים האחרונים מכות קשות מידי תושבי הנגב, שנתמכו על-ידי רבים שבאו לחזק את מאבקם. אבל התוכנית לא הובסה לחלוטין. מהלכי ההתנחלות והנישול בנגב נמשכים – הן באמצעות הרס בתים, מניעת שירותים חיוניים, דיכוי המחאה בעקבות ההפגנה הגדולה בחורה, והן באמצעות העברת בסיסי צבא לנגב והקמת התנחלויות חדשות. עכשיו מנסים כוחות הימין להתארגן מחדש כדי לקדם את ההתנחלות והנישול בנגב. ובכל זאת: יש סיבה לשמוח על התבוסה הזמנית שספגו המנשלים, יש סיבה להתגאות במאבק העממי נגד תוכנית פראוור; יש סיבה לעמוד לצידם של מי ששילמו מחיר כבד על התנגדותם העקשנית – ובראש ובראשונה הגברים, הנשים והילדים הנאחזים באומץ באדמתם באל-עראקיב, שנה אחר שנה, הריסה אחר הריסה, ושל עשרות העצורים מהנגב, שלרבים מהם התנכלה המשטרה בסיועם של בתי המשפט, ובהם גם פעילי תראבוט.

המוקד השני של הקולוניזציה בתחומי הקו הירוק כיום הוא בערים הקרויות ה"ערים מעורבות"; מדובר בעיקר ברמלה ובלוד, ביפו ובעכו – ערים פלסטיניות ששרדו את הנכבה, ובהן התיישבו יהודים לאחר 1948. תושביהן הפלסטינים חלקם צאצאי התושבים המקוריים שהצליחו להיאחז במולדתם ב-1948, וחלקם פליטי פנים מיישובים אחרים, שחיים תחת משטר של הפליה והסתה גזענית. ברמלה, בלוד, ביפו ובעכו נערכים מאז שנות הששים מאמצים ל"ייהוד" הערים ולדחיקת הפלסטינים החוצה; ביפו נהרסו עד שנות השמונים רוב המבנים והפלסטינים גורשו מהעיר העתיקה שהפכה ל"מוזיאון חי"; לעכו העתיקה מנסים מאז להכין עתיד דומה על-ידי שילוב של הסתה גזענית, אלימות, מדיניות הפליה ומשיכת מתנחלים ומשקיעים ל"פיתוח" העיר. בכל הערים האלה מנסים למשוך להתיישב "אוכלוסיות חזקות" כלכלית; בכולן נאבקים התושבים הפלסטינים נגד תהליך משולב של גירוש ונישול באמצעים פוליטיים וכלכליים על-ידי מוסדות המדינה, הרשויות המקומיות והאליטות.

הקולוניאליזם ההתיישבותי מתבסס כאן על שילוב בין מדיניות גזענית לכוחות השוק: מדובר בתהליך מוכר היטב של נישול התושבים העניים בערים, במיוחד כאשר הם יושבים על אוצרות תרבות המושכים את האליטות. אבל במקרה זה, התהליכים מעצימים זה את זה: הנישול הכלכלי מועצם על-ידי המדיניות הקולוניאלית של המדינה, ואילו הקולוניאליזם הציוני מוצא לו בעלי ברית בקרב המתיישבים החזקים, שמקדמים את תהליך הנישול והייהוד, אפילו כאשר אינם שותפים להשקפה הפוליטית הציונית. אנחנו מדגישים את הצורך להיאבק בקולוניאליזם על כל צורותיו, גם כאשר הקשר שלהן לציונות אינו גלוי לעין, משום שלא מדובר רק באידיאולוגיה ולא רק במדיניות פוליטית, אלא בתהליך חברתי-כלכלי עמוק, שיכולים להשתלב בו גם אלה שאינם מסכימים לו פוליטית. בדיוק לכן המאבק נגד הקולוניאליזם חייב להיות גם מאבק חברתי: מאבק נגד הרווחים, המבוססים על התהליך הקולוניאלי – ומאבק נגד המצוקות שמזינות אותו.

3. למה אנחנו חושבים שצריך לחשוב על קולוניאליזם התיישבותי בתוך הקו הירוק בצד הקולוניאליזם בחסות הצבאית של שלטון הכיבוש מהצד השני של הקו הירוק? איננו עושים זאת כדי להמעיט בחשיבותו של הקולוניאליזם שתחת עול הכיבוש. להפך: אנו מתנגדים למגמה לטשטש את ייחודו של הכיבוש. קל לישראלים, בני ובנות העם הכבוש, להתעלם ממציאות החיים הקשה בשטחים הכבושים, במיוחד מאז התמסדות הסגר והקמת גדר ההפרדה. הפלסטינים והפלסטיניות בתוך ישראל לא צריכים להפנות עורף לעם הפלסטיני בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים; מסוכן לזלזל בעומק הדיכוי בשטחים הכבושים הנתונים לממשל צבאי ולהתרכז אך ורק במציאות החיים הנפרדת שכפתה עליהם ישראל.

חשוב בעינינו לדון בקשר בין הקולוניאליזם ההתיישבותי בשטחים הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש צבאי ואלה הנמצאים בתחומי הקו הירוק משום שמדובר באותו תהליך, הפועל בהתאם לאותו הגיון קולוניאלי, שאותו מובילים אותם כוחות פוליטיים, גם כשהוא מתנהל בתנאים שונים. זו הסיבה שעלינו לחשוב איך להתמודד איתו ביחד, בזירות השונות שאנחנו פועלים בהן.

ראשית, משני צידי הקו הירוק אנו עומדים בפני אותם מוסדות פוליטיים-כלכליים שמקדמים את תהליך ההתנחלות. את מהלכי ההתנחלות בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים מובילה ברית של שלושה כוחות: המדינה, מוסדות התנועה הציונית ותנועות ההתיישבות הציוניות: המדינה (ובכלל זה הצבא, שיש לו מחלקת התיישבות משלו) משקיעה משאבים, מארגנת את המהלך בכללו ומוסיפה לו את כוח הכפייה המאורגן; מוסדות התנועה הציונית – ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל – מממנים חלקים ניכרים מפרויקט ההתנחלות ומאפשרים לעקוף את המגבלות, שמוטלות לעתים על פעולת המדינה המבקשת לשמור על "תדמיתה הדמוקרטית"; תנועות ההתיישבות הציוניות מספקות כוח אדם חיוני לתהליך ההתנחלות, שמשלים את האוכלוסיה שמיישבת המדינה בכוחה שלה (חיילים, עולים חדשים, מתיישבי מצוקה): בעבר – בעיקר הקיבוצים והמושבים, ובהווה – תנועות הימין הלאומני-משיחי והתאגדויות של המעמד הבינוני והאליטות לקידום האינטרסים שלהן ("התנחלויות איכות חיים").

חלוקת העבודה בין המוסדות האלה משתנה עם הזמן, אבל בעיקרו של דבר תהליך ההתנחלות משני צידי הקו הירוק מקודם על-ידי אותה מערכת כוחות. הזהות הזו מגיעה לידי כך, שאפשר למצוא גם תנועות מתנחלים שהעבירו את פעילותם מצד אחד של הקו הירוק לצד השני – למשל חלק ממתנחלי חברון שפועלים כיום לייהוד עכו, או מתנחלים מרצועת עזה שעברו לפעול בנגב.

שנית, בתהליך ההתנחלות משני צידי הקו הירוק משתמשים לעתים קרובות באותם כלים ושיטות, המותאמים להקשר השונה. אביא רק דוגמא אחת צבאית ואחת אזרחית.

תפקיד הצבא בהרחבת ההתנחלויות בשטחים הכבושים ברור לגמרי, אבל הוא ממשיך למלא תפקיד חשוב גם בתוך הקו הירוק: לא מקימים כמעט בתוך הקו הירוק כיום התנחלויות צבאיות קטנות שיהפכו להתנחלויות אזרחיות, אבל מרכיב מרכזי בתוכניות לייהוד הנגב הוא העברת בסיסים צבאיים ענקיים לדרום הארץ. הבסיסים הצבאיים מתפקדים כיישובים, ובסביבתם מוקמות שכונות מיוחדות לאנשי צבא הקבע. שכונות כאלה אפשר למצוא במקומות רבים בארץ, כמו למשל בעכו. בכל מקום הן משמשות גם להבטחת האופי היהודי הבלעדי של שכונות ויישובים וגם כהטבה חומרית, שנועדה לקשור קבוצות חברתיות למדינה ולמוסדות המיישבים של התנועה הציונית.

בשטחים הכבושים מאפשר כמובן הכיבוש הצבאי שוד אדמות אלים המבוסס על שיתוף הפעולה בין הצבא לבין המתנחלים, אבל גם מנגנוני הלגליזציה האזרחיים של הנישול חשובים. האמצעי החשוב ביותר של לגליזציה של גזל האדמות בשטחים הכבושים מאז 1978 – השתלטות על "אדמות מדינה" בלתי מעובדות – הגיע לגדה המערבית מהגליל. בגליל השתמשו בו בשנות הששים לצורך הפקעת אדמות ל"ייהוד הגליל", וכך גם הכירה אותו המשפטנית פליאה אלבק, שהעבירה אותו לשימוש נרחב לצורך גזל אדמות והקמת התנחלויות בגדה המערבית. יש אם כן לא רק מעבר של שיטות דיכוי מהשטחים הכבושים אל תוך הקו הירוק, כפי שאפשר היה לראות באוקטובר 2000, אלא גם מעבר של שיטות קולוניזציה מתוככי ישראל אל השטחים הכבושים.

שלישית, גם מערכת הכוחות הפוליטית, שמעצבת את תהליכי הקולוניזציה, משותפת לשני צידי הקו הירוק. אין ספק שיש לתנועה הציונית שאיפות אימפריאליות במזרח התיכון, ואסור לצמצם את מבטנו לזירה המקומית. מספיק להיזכר בנסיונם של שליטי ישראל להפיל את משטרו של גמאל עבד אל-נאצר לאחר הלאמת תעלת סואץ, או בנסיונם להקים סדר חדש בלבנון בברית עם הפלנגות בשנות השמונים. אבל כאן בדיוק עולה חשיבות ההבחנה בין אימפריאליזם לבין קולוניאליזם התיישבותי: פעם אחר פעם למדנו, שהתנועה הציונית מגיבה על תבוסות צבאיות במישור הבינלאומי ועל כשלון היומרות לכונן אימפריה במזרח התיכון בהחרפת הדיכוי בפלסטין ובחידוש מאמצי הקולוניזציה. החרפה כזו התרחשה למשל בשטחים הכבושים לאחר מלחמת 1973, כאשר בתגובה לערעור העליונות הצבאית הישראלית יצא הימין הלאומי-משיחי הציוני למסע התנחלויות בגדה המערבית; לאחר חתימת ההסכמים הנפרדים עם אנואר סאדאת ב-1978 והנסיגה מסיני פתחה ממשלת בגין בפרויקט ההתנחלויות הנרחב שלה.

בהתאם לנסיבות הפוליטיות, לפעמים התרכזו מוסדות התנועה הציונית בהתנחלות בשטחים הכבושים ולפעמים בשטחים בתוך הקו הירוק. אפשר למשל לראות בתוכנית הפקעת האדמות בגליל, שהובילה ליום האדמה ב-1976, תשובה של ממשלת רבין הראשונה לאתגרים שהציבו לה מתנחלי "גוש אמונים" בגדה המערבית. כוחות בשמאל הציוני מקדמים זה שנים את ההתנחלות בתחומי הקו הירוק כאלטרנטיבה להתנחלות מחוץ לקו הירוק – כאילו לא מדובר באותו מהלך קולוניאלי עצמו. הקשר ברור עוד יותר במקרה של תוכנית פראוור לגירוש עשרות אלפי פלסטינים בדואים בנגב מכפריהם. תוכניות ההתיישבות בנגב עלו כתשובה הציונית לנסיגה מעזה. תוכנית פראוור הוצגה בינואר 2006, חודשים ספורים לאחר השלמת ביצוע תוכנית ה"התנתקות" של שרון ופירוק ההתנחלויות ברצועת עזה. פראוור הצביע אז על תוכנית ההתנתקות כתקדים לגירוש הבדואים מכפריהם. הקולוניאליזם הציוני מפצה את עצמו על בלימתו באזור אחד באמצעות נישול והתיישבות באזור אחר.

גם בעתיד בלימת מאמצי ההתנחלות בשטחים הכבושים או פינוי מתנחלים יכולים להוביל מייד למהלך התנחלות ונישול בתוך הקו הירוק, בסיסמה של הגנה על אופיה היהודי הבלעדי של המדינה ובנסיון לנקום בפלסטינים בפנים על התנגדותם העקשנית של הפלסטינים בשטחים הכבושים. לכן יש חשיבות מיוחדת לגיבוש עמדה משותפת שלנו נגד מאמצי קולוניזציה משני צידי הקו הירוק. אנו תומכים בפירוק ההתנחלויות בשטחים הכבושים; לא נסכים לכך שפינוי התנחלויות בגדה המערבית יוביל למאמץ התנחלות ציוני בתוך הקו הירוק, ממש כשם שלא נסכים לכל התניה של ההכרה במדינה פלסטינית עצמאית בהכרה באופיה היהודי הבלעדי של מדינת ישראל. אנו שוללים את תהליך הנישול וההתנחלות בכל מקום – בחברון ובעכו, בשכם ובואדי עארה, בירושלים ובנגב. בדיוק לכן אנחנו יושבים כאן: כדי לחשוב על התמודדות משותפת עם הקולוניאליזם הציוני מתוך הכרה בשוני בתנאים בהם אנו פועלים ומתוך חזון משותף.

4. אבל כפעילי שמאל המתנגדים לקולוניזציה על כל צורותיה חשוב עבורנו במיוחד להבחין, שגם ההגיון החברתי של תהליך ההתנחלות דומה משני צידי הקו הירוק. משני צידי הקו הירוק גוררים השלטונות זה שנים אל תוך ההתנחלויות לא רק מתנחלים ציונים אידיאולוגים אלא גם מתנחלי איכות חיים מהמעמד הבינוני העליון, שעבורם מקימים התנחלויות "איכות חיים" עשירות, וגם מתנחלי "אין ברירה" עניים, שמדינת ישראל מתעללת בהם ומפעילה עליהם מדיניות עושק ניאו-ליברלית כדי לדחוף אותם לתהליך ההתנחלות. מתנחלים כאלה אפשר למצוא למשל במודיעין עילית, בבית"ר עילית, בחלקים מאריאל ומעלה אדומים. לאחר שמחנה המתנחלים האידיאולוגים מיצה את הפוטנציאל הדמוגרפי שלו בשנות השמונים, התרחבות ההתנחלויות הושגה על-ידי שילוב שכבות חברתיות חדשות במפעל ההתנחלות. מאבק מול הקולוניאליזם ההתיישבותי מחייב לכן להתמודד עם התהליך החברתי-כלכלי שמזין אותו – כדי לעצור אותו.

אין חדש בכך שהקולוניאליזם מבוסס על ניצול מצוקות. יזמי הקולוניאליזם ההתיישבותי זקוקים לחומר גלם אנושי. מאז שנות השמונים משלבות ממשלות ישראל מדיניות חברתית-כלכלית ניאו-ליברלית בתוך ישראל עם השקעות כספיות עצומות בשטחים הכבושים. ייצור המצוקה החברתית הוא המקל שדוחף אנשים החוצה; הסובסידיות למתנחלים בשטחים הן הגזר, שמושך אותם להתנחלויות. אותו הגיון בדיוק פועל גם בתוך הקו הירוק: נתניהו אמר במפורש, שהממשלה שלו משתמשת במחירי הדיור הגבוהים בישראל, שהיו הניצוץ שהתחיל את גל המחאה החברתית בקיץ 2011, בתור מכשיר ל"הזזת אנשים" להתיישבות בנגב. התהליך הקולוניאלי הוא מנוע של רווחים לאליטות, והוא נזקק לדלק: זוהי המצוקה החברתית. לכן עלינו להיאבק בשניהם: גם נגד הפקת הרווחים וגם נגד ייצור המצוקות. בעינינו, זו המשמעות העמוקה של המאבקים לזכויות חברתיות בתוך הקו הירוק: מי שאין לו זכויות חברתיות תלוי במתנות השליטים, בשוחד הקולוניאלי, ומתמכר לרעל. מאבק על זכויות חברתיות – הזכות לדיור, לחינוך, לבריאות – פותח בפני עניי החברה היהודית את האפשרות להשיג רווחה בלי להשתלב בתהליך הנישול, בלי להפוך למתנחלים, בלי להיות אסירי תודה ל"מוסדות המיישבים" הציוניים שמשתמשים בהם. בכך הוא תורם למאבק הפלסטיני נגד הקולוניאליזם ההתיישבותי.

הקולוניאליזם התיישבותי יוצר ברית חברתית בין מוסדות התנועה הציונית, המובילים את התהליך, האליטות המרוויחות ממנו, ומתנחלים מהשכבות המופלות והעניות, שהם חומר הגלם שלו. אלה משלמים תמורת זכויות-היתר הזמניות שהם מקבלים בהפיכתם למכשירי הנישול ובהקרבת עתידם. תפקידנו, כמי שפועלים בתוך החברה המתיישבת, הוא לעשות כמיטב יכולתנו כדי לפרק את הברית הזאת, לפעור בתוכה סדקים. יש לכך חשיבות עבור החברה הפלסטינית, אבל גם עבור עניי החברה היהודית: עבורם זהו מאבק לשחרור מהנאמנות למשטר המנצל אותם, המבקש להפוך אותם עצמם לחלק מחומת ההפרדה.

הקולוניאליזם ההתיישבותי לא יצר כאן חברה אחידה. נוצרה כאן חברה קפיטליסטית, על מנוצליה וענייה. אלה משמשים בשר התותחים של תהליך הנישול – אבל יכולים גם לפנות נגד האליטות העושות בהם שימוש. יותר מכך: תקוותם של מייסדי הציונות היתה ליצור במקום חברה לבנה, אירופית, על חורבותיו של העם הפלסטיני. למרות הצלחותיה, שאת מחירן משלמים שני עמינו עד היום, אלה גם שני כשלונותיה ההיסטוריים העיקריים: ראשית, העם הפלסטיני לא נעלם, בניגוד לעמים ילידיים רבים שנעלמו כמעט לאחר שהובסו על-ידי מתנחלים אירופים. הוא נשאר חי וקיים – בין בתוך הקו הירוק, בין בשטחים הכבושים, בין בגלות במחנות הפליטים – ונשאר קולקטיב פוליטי ותרבותי, סובייקט פוליטי. שנית, במקום לבנות בארץ מושבה אירופית לבנה, נאלצה התנועה הציונית להביא למקום "מתיישבים סוג ב", יהודים ערבים מדי, שחורים מדי, מזרחיים מדי. כך, במקום מושבה לבנה הומוגנית, נוצרה במקום חברה מרובדת, המושתתת על ניצול ואפליה, על גזענות כלפי ערבים וכלפי כל מה שהוא ערבי גם בתוך היהודים המזרחים. הסתירות הפנימיות האלה הם הבסיס למאבקנו כיום.

הציונות מתחזקת את הגדרות שבנתה סביב המיעוט היהודי במזרח התיכון באמצעות הסכסוך; אם ישתתקו התותחים והבולדוזרים, יוכלו רוב היהודים להתארגן מחדש כנגד האליטות שהפעילו אותם. אם יפסיקו המתיישבים להתיישב כל הזמן, אם יתחילו לשבת בשקט ולהתבונן סביבם, בשכניהם, הם יוכלו גם למצוא לעצמם בעלות ברית ובעלי ברית בעם הפלסטיני ובעמים הערבים השכנים. הרוב ירגישו כמונו, שאין עתיד לחיים בגטו חמוש במזרח התיכון. לכן בדיוק הדגיש יצחק טבנקין, ממנהיגי התנועה הקיבוצית ואיש ארץ ישראל השלמה, שהציונות קמה כתנועה "ליישב את הארץ על ידי התיישבות יהודית. ליישב ולא לשבת בה". מבחינת הציונים, אסור לתת לאנשים לשבת. הקולוניאליזם ההתיישבותי הוא לא רק משטר אלא תהליך מתמיד. הוא ממשיך לאיים על הקיום הפלסטיני ולסכן את הקיום היהודי, הוא ממשיך לנשל וליישב, לעקור ולפנות, להרוס ולהתנחל. הוא אינו יכול להבטיח לאיש שיוכל לשבת בשקט, בשלום, כלומר – כשווה בין שווים. רק התגברות על הקולוניאליזם תוכל להבטיח זאת.