המאבק האנטי קולוניאלי ופריחת המשטרים הלאומיים

מפגינים נלהבים בקהיר עם תמונת נאצר לאחר הלאמת תעלת סואץ, 1956

בשנות החמישים, עם תום מלחמת העולם השנייה, התחוללה נסיגה חלקית של האימפריות האירופיות מהקולוניות בהן החזיקו באזור הערבי. חלק מהמדינות החדשות, שנוצרו עם נסיגת האימפריות, נותרו כפופות לחלוטין לכוחות האימפריאליים לשעבר: השליטה על אוצרות הטבע נותרה בפועל בידי האימפריות (או במינוח החדש – "המעצמות"), לרוב באמצעות שלטון מושחת ואנטי-דמוקרטי, שהתבסס על אליטה מקומית צרה ואיפשר לדכא את האזרחים ולהמשיך בגזל אוצרות הטבע תוך שמירה על מראית עין של עצמאות. כך היה במצרים של המלך פארוק, במרוקו ובירדן, המפרץ הפרסי, אירן ועוד.

לעומת זאת, חלק מהאימפריות המשיכו להחזיק בשליטה ישירה במושבות. הדוגמה המוכרת ביותר היא אלג'יר, אשר נמצאה תחת שליטת צרפת עד שנות השישים, עד שהובסה במאבק עיקש ועקוב מדם של העם האלג'יראי ותנועת השחרור הלאומית שלו.

עיי חורבות בפורט סעיד לאחר התקפת אנגליה וצרפת ("מבצע סואץ"), 1956

במקביל לתהליכים הללו נוסדה מדינת ישראל. מאז שנותיה הראשונות רואות האליטות השליטות את ישראל כמייצגת האינטרסים והאידיאולוגיה של האימפריות המערביות; ברשותן שיתפה ישראל פעולה עם המעצמות כדי לסייע בשרידתם של המשטרים המושחתים אשר הוקמו על ידי האימפריות או במניעת הפלתם. וכך, הרקע ל"רומן" שבין ישראל לצרפת היה תמיכתה של ישראל בדיכוי מאבק השחרור הלאומי האלג'יראי. דוגמא מובהקת אחרת היא שיתוף הפעולה של האליטה הישראלית עם בריטניה וצרפת בנסיונן להפיל את משטרו של גמאל עבד אל-נאצר, שנכשל ב-1956. ישראל הרשמית ממשיכה להיות עד היום השותפה המועדפת על המערב בתפקיד הזה.

התנועות האנטי-קולוניאליות באזור נולדו כביטוי להתנגדות העממית של עמי האזור הן לשליטה האימפריאלית הישנה והן לשליטה הניאו-קולוניאלית בעטיפתה החדשה. מנהיגיהן באו לעתים קרובות מקרב שיכבת האינטלקטואלים והקצינים הצעירים בצבאות החדשים, עם תמיכה עממית רחבה בקרב האיכרים חסרי האדמות, מעמד הפועלים המתגבש ועניי העיר. במובן זה המהפכות הלאומיות של שנות החמישים והשישים, ובראשן המהפכה המצרית, פתחו עידן חדש בעולם הערבי: עידן של התנגדות נחרצת לשיטה האימפריאלית ולהגמוניה ההולכת ומתעצמת של ארה"ב באזור – האימפריה החדשה, שירשה את האימפריות הנחלשות שהלכו ונדחקו ונאלצו לחסות בצילה. המהפכה הלאומית הביאה רפורמות כלכלית ופוליטיות חשובות, פריחה כלכלית יחסית, התחדשות תרבותית – ועימות הולך ומחריף עם המערב ונציגתו הראשית באזור, ישראל.

יחד עם זאת, מתחילת דרכה, היו ברורות גם חולשותיה של התנועה הלאומית האנטי-קולוניאלית. ראשית, הרפורמות החברתיות והכלכליות היו תמיד חלקיות מאוד. משאבים חשובים לא הועברו לידי המוני העובדים, האזרחים העניים; הם הולאמו – ועברו לידי בירוקרטיות ואליטות חדשות. המשטרים החדשים לא היו דמוקרטיים; הם לא יצרו אפשרות של דיון אזרחי רחב על עתיד המדינה ומאפייניה ואף פעלו להגבלתו על ידי רדיפת מפלגות והוצאת רובן מחוץ לחוק. הפגיעה החזקה ביותר היתה במפלגות השמאל ובראשם המפלגות הקומוניסטיות. ללא דמוקרטיה פנימית ונוכח ריכוז הכוח במפלגה אחת, התפשטות הריקבון השלטוני לא לקחה זמן רב. ריקבון זה בא לידי ביטוי בבנייה של מנגנונים בירוקרטיים, פרוטקציוניזם וחלוקת שלמונים למקורבים.

מבחינה היסטורית אפשר לאפיין את התקופה שבין מלחמת 1956 ("מלחמת סיני") ומלחמת 1967 כעידן הפריחה של התנועות הלאומיות האנטי קולוניאליות. לאחר מכן בלטה לעין כל הידרדרותם ההדרגתית של המשטרים האלה, ובייחוד מצרים וסוריה, אשר לא יכלו להתאושש מהמהלומה שהנחיתה עליהם ישראל.

עולם דו-קוטבי והמאבק האנטי-קולוניאלי באזור

המציאות הדו-קוטבית של העולם באותה תקופה, כלומר החלוקה החדה של הזירה העולמית לשני מחנות הניצבים זה מול זה – האחד בראשות בריה"מ והמערב ובראשו ארה"ב מצד שני, מילאה תפקיד מרכזי ביכולת של העמים לנהל מאבק אנטי קולוניאלי. המאבק הלאומי האנטי-קולוניאלי הסתמך מבחינה כלכלית וצבאית על התמיכה של בריה"מ כנגד המערב. השאיפה לזכות בתמיכת "הגוש המזרחי" חייבה רבים להדגיש את האופי האנטי-אימפריאליסטי ולעתים גם להתחייב לרפורמות כלכליות. בריה"מ מבחינתה היתה מעוניינת להרחיב את השפעתה באזור לטובת האינטרסים שלה, אבל אין זה אומר שתמיד קידמה גם את השפעתה הרעיונית. היא הסכימה בשתיקה לדיכוי הקומוניסטים במצרים של נאצר ובסוריה של אסד, וזמן ארוך – גם בעיראק של סדאם.

התנאים האלה עודדו את התגבשות דפוס חשיבה דיכוטומי, דו-קוטבי בקרב הכוחות הרדיקליים באזור ואף בעולם, לפיו המשטרים המייצגים את המאבק האנטי-קולוניאלי הלאומי, מושחתים ודכאניים ככל שיהיו, הם שותפים טבעיים של הכוחות הרדיקלים. כך הפכה היכולת לבקר את המשטרים לעניינו של מיעוט מזערי בין המהפכנים, והרעיון האנטי-קולוניאלי הפך להיות עלה התאנה של משטרים מושחתים ודכאניים.

חלוקת העולם לגושים חדרה לתודעה ולחשיבה הרדיקלית ורידדה אותם. קל מאוד היה לעבור מהכרה בחשיבות עמידתם של משטרים נגד האימפריאליזם להחשבתם כהתגלמות רעיון המאבק האנטי אימפריאליסטי ולהסיק מכך שהכוחות הרדיקליים חייבים לתמוך בהם תמיכה בלתי-מותנית ובלתי ביקורתית. כך נקלעו כוחות אלה למצב קשה ביותר, כאשר הלכה למעשה, מתוך דבקות בתפיסה הדו-קוטבית ומתוך תפיסת המשטרים הללו כביטוי של המאבק הלאומי – לא הציבו הרדיקלים כל אלטרנטיבה למשטרים הקיימים. גלי דיכוי שהיו במשטרים הללו, חיסול הדמוקרטיה ורדיפת התנועות הפוליטיות הרדיקליות לא שינו קו זה באופן מהותי. משנות השישים ועד היעלמותה של בריה"מ הרעיון ש"אויבו של אויבי הוא חברי" המשיך לשלוט ברמה.

כתוצאה מכך הכוחות הרדיקלים לא היו מסוגלים גם להציב את עצמם כאלטרנטיבה אמינה. הזיהוי הגמור בין המאבק האנטי-קולוניאלי לבין המשטרים שקמו בעקבות אותו מאבק, השפיע רבות על מאפייני התנועות הפוליטיות בכל האזור, ובכללם התנועה הלאומית הפלסטינית והמפלגות השמאליות עם בסיס עממי פלסטיני בתוך ישראל.

המהפכה האירנית והזרם הפונדמנטליסטי

בסוף שנות השבעים של המאה העשרים טרפה המהפכה האירנית שוב את הקלפים הפוליטיים. במציאות של המזרח הערבי הופיעה תנועה, אשר הצליחה למוטט את אחד המשטרים האפלים ביותר, משטרו של מוחמד רזא שאה פהלווי, ידיד וותיק של ארה"ב וישראל. מוכרת פחות העובדה, שכדי לייצב את המשטר התנועה הפונדמנטליסטית באירן חיסלה פיזית את כל ההתנגדות האירנית הרדיקלית, את האיגודים המקצועיים ואת שיכבת האינטלקטואלים הביקורתיים. בסופו של תהליך בו נרצחו אלפים, קם משטר מסוג חדש. משטר פונדמנטליסטי דיקטטורי, אשר חיסל כל אפשרות של אופוזיציה חילונית וכל התארגנות עצמאית.

המהפכה באירן השפיעה רבות על התפיסות הפוליטיות בעולם הערבי. נוצר בסיס לזרם חדש, שאינו מזוהה עם בריה"מ או ארה"ב, הנלחם כנגד האימפריאליזם ועושי דבריו באזור ומעוניין להרחיב את השפעתו במרחב הערבי. עליית הזרמים הפונדמנטליסטיים השונים באזור היא פועל יוצא הן של הצלחת המהפכה האירנית והן של האכזבה מהמשטרים הלאומיים שהכזיבו ומהכוחות הרדיקלים אשר לא הציגו אלטרנטיבה ברורה מול משטרים אלו.

בלי להיכנס למאפיינים הייחודים של כל מדינה וכל משטר, אפשר לומר בהכללה שכל עוד נמשכות המצוקות החברתיות באזור ובהעדר אלטרנטיבה פוליטית שמאלית, הריק הפוליטי התמלא בהכרח על ידי כוחות פוליטיים אחרים – ולתוכו נכנסו התנועות האסלאמיסטיות. מול האתגר שהציב השינוי באירן יצאו חלק מהמשטרים הלאומיים. אחדים מהם פתחו במלחמה ממש אירן אחראים יצאו לדכא את התנועות המזדהות איתו במישרין או בעקיפין. הדוגמאות הן רבות: המלחמה העקובה מדם בין עירק לבין איראן, הרדיפה והטבח של פעילים אסלאמיסטיים בסוריה (טבח חומס), רדיפות פוליטיות במצרים ובלוב וכן הלאה.

אותו הגיון פשטני שעיוות את עמדותיהם הפוליטיות של כוחות רבים בשמאל כלפי המשטרים הלאומיים, פעל גם ביחס למהפכה האירנית. שוב נוצר דפוס דו-קוטבי, והפעם הצד האירני נחשב לצד "המהפכני" המערער על הסדר הקיים באזור. שוב הפכה האימרה "אויבו של אויבי הוא חברי" להסבר, מדוע נגד האימפריאליזם ונגד המשטרים החשוכים באזורנו חייבים לתמוך במהפכה האירנית – למרות הדיכוי האכזרי, למרות סתימת הפיות ולמרות שאיפתו הברורה של אותו משטר להוביל סדר יום משלו, ללא קשר לשאיפותיהם של העמים באזור.

עידן המהפכה הדמוקרטית

המהפכות בתוניס ובמצרים וגלי ההדף שלהן בכל המרחב הערבי והאירני פותחים דף חדש בהיסטוריה של אזורנו. עדיין לא ברורה מה ייכתב בו, ובכל מקום לובשים השינויים צורה שונה, הן משום יכולת העמידה של המשטרים הקודמים, הן בהתאם למידת הגיבוש של אלטרנטיבות עממיות למשטרים האלה הן לאור האינטרסים של המערב.

סוריה, אוגוסט 2011

ברור שאין כל אפשרות לומר מה יילד יום. אבל על הסיבות לגלי המהפכה הדמוקרטית אפשר להצביע בבירור: האחת, אובדן האמון והמיאוס של העמים ממשטרים מנוונים, מושחתים, ודיקטטוריים, שממשיכים לעתים להשתמש במטבע השחוק של המאבק הלאומי כדי לשלול מרוב העם זכויות דמוקרטיות וצדק חברתי. הם עושים זאת תוך כדי שיתוף פעולה מלא עם מהלכים ניאו-ליברליים המביאים הרס על התשתיות החברתיות ויוצרים הזדמנויות להתעשרות מהירה של שכבה דקה של בעלי הון, פקידים ופוליטיקאים. השנייה, היא התשוקה לחירות ולדמוקרטיה, לפתיחת מרחב הדיון האזרחי, לחברה צודקת יותר שיש בה עתיד לצעירים.

זרמים חשובים בשמאל במזרח התיכון מהססים לתת את תמיכתם להתקוממויות העממיות. שתי טענות עיקריות מועלות. הראשונה, שמאחורי כל התקוממויות הללו נמצאות תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. השנייה, שהתנועות הללו חולמות את החלום האמריקאי ולכן ייכנעו בצורה מודעת או לא לתכתיבים הכלכליים של המערב ויהפכו את המדינות למדינות בעלות משטרים פרלמנטריים, הפועלות בהתאם לתכתיבי חברות ענק מהמערב ומתכחשות למצוקות החברתיות.

שתי האפשרויות האלה אכן קיימות; המהפכות יכולות להוליד משטרים אפלים וגרועים. יש סימנים רבים לעלייתם של כוחות אסלאמיסטיים. אבל בהיסטוריה של כל מאבקים חברתי בעולם, התוצאה של המאבק על השלטון אינה ידועה מראש. הכל תלוי ביחסי הכוחות הפנימיים בתוך התנועה ובקיומה או העדרה של אלטרנטיבה רדיקלית אמינה. יש חשיבות עצומה לרכיב השני – לפעילותן של תנועות רדיקליות המסוגלות להציב אלטרנטיבה ולהוביל את כלל המהפכה הדמוקרטית לחוף מבטחים.

עמידה מן הצד או תמיכה במשטרים הישנים רק יובילו לכך שהעם לא יוכל להאמין באותם כוחות רדיקלים. ובצדק. כי כשהעם מתחיל לזוז והוא מעוניין בשינוי המשטר, לעמוד בצד או גרוע מזה – לתמוך ברודן התורן פירוש הדבר הן לבגוד בעם והן להפוך לגורם לא-רלוונטי. אסור שההגיון הדו-קוטבי ימשיך לשתק את השמאל. אפשר להיות אנטי-אימפריאליסטי ודמוקרטי ולעמוד על זכותם של העמים לקבוע את גורלם – מול משטרים מושחתים ומול אימפריות, חדשות וישנות.

התמיכה בעם הסורי במאבקו נגד משטר רצחני הינה תמיכה שאינה מותנית בשאלה, האם יקום שם משטר שהוא לטעמנו או לא. דיקטטורות יש להפיל. לא להיות סולידרי עם העם הסורי פירוש הדבר הן לתמוך במשטר המושחת והרצחני והן לאפשר לכוחות שמרניים, ובמיוחד הפונדמנטליסטיים, לתפוס את קידמת הבמה. תמיכה במשטר הרודני בסוריה פוגעת אנושות במאבק האנטי אימפריאליסטי באזור. הניסיון לשכנע בני אדם שהמאבק האנטי קולוניאלי משמעותו לסבול בשקט משטרים אפלים ושלילת חירויות מועד לכישלון מראש. המהפכה שמתרחשת ממש מול עינינו מראה זאת בבירור.

כל מאבק דמוקרטי באזורנו מערער על יכולת השליטה של האימפריאליזם וגרורותיו באזור. לא בכדי השלטון הישראלי כל כך חושש מהעידן החדש. אפשר לתמוך בהתקוממות – ולהזהיר מפני ניצול המאבק לדמוקרטיה על-ידי ארה"ב לכפיית סדר יום ניאו-ליברלי, אנטי-דמוקרטי, או מפני ניצול השאיפות לחירות על-ידי כוחות פונדמנטליסטיים המתכחשים לחירויות הדמוקרטיות.

הימים הטובים: השליח המיוחד של הנשיא האמריקאי רייגן למזרח התיכון, דונלד רמספלד, לוחץ ידיים עם סדאם חוסיין, דצמבר 1983

המהפכה היא עניינם של ההמונים במזרח התיכון; כל התערבות מצד מגיני הדמוקרטיה המדופלמים – מעצמות המערב ובראשן ארה"ב, מגינות המשטרים הדיקטטוריים, שתמכו בשליט טוניס עד נפילתו (ותקופה ארוכה גם בסדאם חוסיין!) וממשיכות לתת את חסותן למשטרים המושחתים בסעודיה ובבחריין ובנסיכויות הנפט – היא סכנה של ממש לדמוקרטיה. דמוקרטיה היא לא רק חופש מעריצים מקומיים אלא גם מהתערבות זרה, מחסות מעצמות.

דמוקרטיה אמיתית באזורנו היא דמוקרטיה עממית, דמוקרטיה שמרחיבה את השותפות האזרחית ואת הצדק החברתי. דמוקרטיה כזו גם מתנגשת בהכרח עם המערב ועם סדר היום הניאו-ליברלי. סולידריות עם העם הסורי היא לחם חוקם של כל איש ואשה החולמים על עתיד חדש, עתיד של דמוקרטיה וצדק חברתי.