40 שנה ימלאו ב-11 בספטמבר להפיכה הצבאית בצ'ילה, שהפילה ממשלה סוציאליסטית-קומוניסטית שנבחרה באופן דמוקרטי, והעלתה לשלטון דיקטטורה צבאית, אשר במשך 17 שנה רצחה והעלימה אלפי אנשים, כלאה ועינתה אלפים רבים אחרים, מוטטה הישגים חברתיים רבים וכפתה סדר חברתי בלתי שוויוני מקוטב ונוקשה.

הפוטש הפשיסטי בצ'ילה, 1973

מי נגד מי?

קל מדי ומטעה לחשוב, שהצבא עמד לבדו מול הממשלה הדמוקרטית של צ'ילה. את הפוטש ביצעו אכן קצינים ימנים בצבא צ'ילה: ב-11 בספטמבר 1973 פתח אוגוסטו פינושה, רמטכ"ל צבא צ'ילה, בהפיכת פתע נגד ממשלתו של סלבדור איינדה. אבל פינושה לא עמד לבד. היו לו שותפים חברתיים:

  • האליטות הצ'ילאניות, שחוו את אובדן הפריבילגיות שלהן בשלושת השנים שקדמו להפיכה;
  • התאגידים הרב-לאומיים, שאיבדו מקורות הכנסה עצומים עקב הלאמת הנחושת, מערכות התקשורת וחלק מהתחבורה על-ידי הממשלה הסוציאליסטית, וכתוצאה משיפור דרמטי בתנאי העבודה והשכר של הפועלים בענפים שבהן עדיין פעלו;
  • המימשל האמריקני ובעיקר הנרי קיסינג'ר, שר החוץ התוקפני של ארה"ב, שדבק באופן אובססיבי במלחמה הקרה כמעט כפי שדבק באופן אובססיבי ברווחי התאגידים;
  • רוב הפוליטיקאים בימין ובמרכז הפוליטי הצ'ילאני, שחששו מתהליך סוציאליסטי שאין ממנו חזרה;
  • היסודות השמרניים בחברה הצ'ילאנית, אלה שחשו מאוימים מנשים צעירות שלובשות מכנסיים במרחב הציבורי ומזוגות שמתנשקים בחופשיות ברחוב;
  • רבים אחרים, שראו רק את המחסור המיידי בחנויות וקשיי היום יום כאשר הממשלה הסוציאליסטית נקלעה לקשיים.

גם הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה, לא עמד לבדו. לצדו עמדו:

  • מעמד פועלים מאורגן באיגודי עובדים, אשר התנסו במשך שלוש שנים בשיפור דרמטי במצבם ובו זמנית באחריות הלא-פשוטה לשמור על הייצור ועל משמעת עבודה תחת ניסיונות חבלה בלתי פוסקים מצד מתנגדי השינוי הסוציאליסטי;
  • תושבי שכונות העוני והפחונים, אשר החלו לראות כיצד זכותם לבית, לתשתיות וליחס הוגן מתחילה להתממש;
  • חלק מהצעירים באוניברסיטאות ובמכללות המקצועיות, שטעמו את טעמו של שוויון הזדמנויות וחוו את תחושת השליחות החברתית במבצעים ההתנדבותיים שיזמו מפלגות השמאל, שהתאחדו במסגרת האיחוד העממי (Unidad Popular);
  • נשים משתחררות, שזכו ללגיטימציה מלאה ליציאה מהבית ולחיי עצמאות;
  • איכרים שהשיגו את הזכות לרשום על שמם אדמות שעיבדו או להתאגד בקואופרטיבים חקלאיים;
  • אינדיאנים בדרום המדינה, אשר הניסיונות לנשלם נפסקו למשך שלוש שנות שלטון ממשלת האחדות העממית, וזכו לתהליך הכרה באדמות שבחזקתם.

אלה היו הכוחות החברתיים שהתייצבו, אלה מול אלה, בצ'ילה לפני 40 שנה. לכן לא היה זה רק עימות בין דיקטטורה לדמוקרטיה, וגם לא בין הצבא לעם כולו. בהפיכה בצ'ילה הובסה לא רק ממשלת שמאל, שהביאה שינויים חברתיים של ממש – אלא ברית חברתית שלמה. בדיוק בשל כך היה זה עימות בעל משמעות עצומה, לא רק לצ'ילה עצמה, אלא לכל השמאל במאה ה-20.

מה הפוטש עשה לשמאל בעולם

ההפיכה הצבאית בצ'ילה – היום לפני 40 שנה – היתה קודם כל אירוע צ'ילאני, שנבע מהעימות המעמדי והפוליטי בתוך צ'ילה. אבל היה זה אירוע טרגי ברמה הבינלאומית, אירוע קשה עבור השמאל בעולם כולו.

הימין הצ'ילאני – בתמיכתם הפעילה של הסי.איי.אי ומספר תאגידי ענק – הטביע בדם את אחד הניסיונות המשמעותיים ביותר להשתחרר מכבלי הקפיטליזם ולבנות חברה סוציאליסטית בדרך דמוקרטית ולא-אלימה.

ב-1970 זכה "האיחוד העממי" – חזית משותפת של מפלגות שמאל, ובמרכזן המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאליסטית – בבחירות לנשיאות והפך לגוש הגדול ביותר בפרלמנט; לא היה לו רוב מוחלט. רוב מרכיבי האיחוד העממי היו שותפים לגישתו של הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה, שלפיה יש להתקדם לקראת שיחרור מכבלי הקפיטליזם ולבנות שלטון עממי כבסיס לסוציאליזם, אבל תוך כדי כיבוד החוקה הדמוקרטית והחירויות הליברליות של היריבים הפוליטיים.

גישה זו אתגרה מבחינות רבות את גישותיהם של שני הזרמים הראשיים של השמאל הבינלאומי של אותו הזמן – הזרם הקומוניסטי והזרם הסוציאל-דמוקרטי.

הפוטש הפשיסטי בצ'ילה, 1973

הסוציאל-דמוקרטים צברו כבר ניסיון עשיר בהשתתפות בממשלות באירופה. הם לא ניסו לנתץ את כבלי הקפיטליזם; הם עשו ניסיונות חלקיים מאוד להעביר לידי החברה את אמצעי ייצור, ועברו מהר לניהול משברי הכלכלה הקפיטליסטית מתוך גישה רגישה חברתית, תוך שהם מתיישרים כמעט תמיד לפי האינטרסים הקולוניאליים של ארצותיהם ותכתיבי ארה"ב – מנהיגת "העולם החופשי" נגד הקומוניזם ונגד תנועות לשחרור לאומי.

הסוציאליסטים הצ'ילאנים הפנו עורף לגישה של אחיהם הגדולים במערב אירופה: הם ביצעו הלאמות מקיפות תוך פגיעה קשה בקניינם של התאגידים ובנוסף התעמתו עם מדיניותה האימפריאליסטית של ארה"ב באמריקה הלטינית והושיטו יד לקובה המהפכנית ולתנועות שחרור ברחבי היבשת. הם התיימרו להוביל מהפכה, ולא רק רפורמה.

הקומוניסטים מצידם כבר צברו ברחבי העולם ניסיון עשיר בתפיסת השלטון בכוח ובעיצוב פוליטיקה חד-מפלגתית או כזו שכפופה לחלוטין למפלגת שלטון קומוניסטית. הנחת המוצא הרווחת במפלגות הקומוניסטיות היתה, שהאלימות היא הכרחית בדרך לשלטון המהפכני נוכח עוצמתם וההתנגדות הפעילה של המעמדות השליטים וששלטון בעל כוונה מהפכנית מצריך שימוש באמצעים דיקטטוריים תקיפים נגד המתנגדים ופעולות תקיפות ומהירות לשינוי הבסיס החומרי של החברה מייד עם ההגעה לשלטון. זהו הניסיון שנצבר מאז המהפכה הבולשביקית ברוסיה וכינון ברה"מ תוך כדי מלחמת אזרחים קשה, וכך נראה גם כינונם של משטרים בוני סוציאליזם במזרח אירופה על כידוני הצבא האדום המנצח לאחר מלחמת העולם השנייה תוך דיכוי מתנגדי הסוציאליזם. זה היה גם בעיקרו של דבר הניסיון של סין העממית, צפון קוריאה וצפון וייטנאם, של קובה המהפכנית שהכריזה על בניית סוציאליזם.

גם הקומוניסטים הצ'ילאנים הפנו עורף לגישה של אחיהם הגדולים, שכבר הגיעו לשלטון בארצות אחרות. הם ביקשו לקדם שינויים סוציאליסטיים בלי לפגוע בזכויות הדמוקרטיות של מתנגדיהם ובלי לפגוע בחירויות אזרחיות. יתר על כן: הקומוניסטים הצ'ילאנים גם המליצו לאיינדה לא למהר ולהלאים נכסים באופן גורף ולא להיחפז לעימות חזיתי עם כל שכבות הבורגנות. הם ביקשו לחולל שינוי עמוק, אך באופן הדרגתי, בנסיון לבסס אותו על הסכמה ותמיכה עממית רחבה.

ניצחון האיחוד העממי בבחירות בשנת 1970 וניסיונו הייחודי של השמאל הצ'ילאני לשלב מהפכה סוציאליסטית עם חירויות אזרחיות הלהיבו ועוררו ציפיות רבות בשמאל העולמי. האם נמצאה הדרך להתגבר על הסתירה הידועה בין ערכי השוויון והחירות? האם ייתכן שישנו סוציאליזם דמוקרטי, שלא מוותר על שינוי חברתי עמוק לטובת הדמוקרטיה, ושאינו מקריב את הדמוקרטיה למען שינוי כלכלי-חברתי?

תבוסת האיחוד העממי בדרך הצבאית היתה מכה מוראלית קשה, דומה אולי בחומרתה לפלישת צבאות ברה"מ ועושי דברה לצ'כוסלובקיה ב-1968 כדי למוטט בדם ואש את ניסיונה של מפלגה קומוניסטית מרכז-אירופית לערוך דמוקרטיזציה במשטר מבלי לוותר על בניית סוציאליזם.

מעצמות המלחמה הקרה הוכיחו בצ'כוסלובקיה ובצ'ילה, שהן מחויבות יותר לאינטרסים הצרים של האליטות השליטות בהן מאשר לכל האידיאלים שבשמם נשבעו – לא סוציאליזם ולא חירות עניינו אותם. השמאל המהפכני והיצירתי נמחץ תחת הטנקים, תחת משקלן של המעצמות, שנתנו גיבוי לאינטרסים של האליטות השליטות בכל מדינה והיו מוכנות לכל היותר להחליף אליטה כוחנית אחת באחרת, אולי נאורה, מתקדמת או הגונה יותר (עד שתלך ותסתאב בעקבות שלטונה הכוחני).

לנו, במאה ה-21, נשארו עדיין הרבה שאלות. הכישלונות ההם הסיגו אותנו לאחור. היום רבים מאיתנו תוהים, איך נעים לכינון חברה אחרת? איך אפשר להימנע מהסתירות, שאיפיינו את המאה ה-20 העקובה מדם? איך לעקר את הכוח העצום של האליטות השליטות, התאגידים רבי-העוצמה, מנגנוני הדיכוי המדינתיים והמעצמות האימפריאליסטיות? רוב התשובות חסרות לנו. אנחנו ממשיכים לחפש.