ביום השואה נרכין ראשנו לזכר כל קרבנותיה. נזכור גם את מי שנלחמו בנאציזם, את כל מי שהושיט\ה יד. נישבע להיאבק נגד כל צורות הגזענות, החדשות והישנות, ולעמוד לצד כל קרבנותיה. כולן.
לקראת יום השואה אנו מבקשים שתתבוננו בצילום הזה, של כמה מניצולי רצח העם שביצעה גרמניה הקיסרית בעם הֶרֶרוֹ (Herero ולעתים Ovaherero) בין 1904 ל-1908. ההֶרֶרו חיו כמגדלי בקר כדרום אפריקה, באזור נמיביה של היום. בסוף המאה התשע-עשרה החלו מתיישבים גרמנים להקים חוות באזור, וב-1883 נוסדה המושבה הגרמנית – "דרום מערב אפריקה הגרמנית". זה סיפור ידוע על התנחלות אירופית ונישול שיטתי: החוואים הגרמנים דחקו את בני הררו ונישלו אותם מאדמותיהם ומקורות המים. ב-1903 נודע להררו שהמתיישבים הגרמנים מתכננים להקים עבורם שמורות ולדחוק אותם לתוכן. המרד פרץ ב-1904. הוא דוכא באכזריות. הצבא הגרמני דחק אותם בשיטתיות אל המדבר ושם גוועו עשרות אלפים ברעב ובצמא. אלה שנשארו בתחומי דרום מערב אפריקה הגרמנית נכלאו במחנות ריכוז. מעריכים שמתוך כ-80,000 הררו רק כ-15,000 שרדו את רצח-העם.
בני ההֶרֶרו, ניצולים של רצח העם
לא, אנחנו לא מבקשים להשוות. אבל אנחנו כן מבקשים מכם לחשוב על הקשר בין הדברים: בסוף המאה התשע-עשרה הבחינו גם משקיפים צבאיים שמלחמות קולוניאליות מנוהלות אחרת ממלחמות בין "בני תרבות". במלחמות קולוניאליות מעשי טבח המוני היו עניין שגרתי. במלחמות קולוניאליות פיתחו גם שיטות חדשות: הקמת מחנות ריכוז, שימוש בגדרות תיל, הפצצת אזרחים, הגליית אוכלוסיות, הרעבה שיטתית.
לא רק כי במלחמות הקולוניאליות לחמו אנשים מתורבתים נגד חסרי צלם אנוש, פראים, שלהם מותר לעשות הכל. גם משום שמלחמות המתנחלים היו רדיקליזציה צבאית של תהליך חברתי – המשך הנישול באמצעים אחרים.
המלחמות בקולוניות לא היו שריד לברבריות שעבר זמנה. הן היו מודרניות לגמרי ובישרו איך ייראו מלחמות במאה העשרים.
במהלך המאה העשרים הביאו האליטות – קצינים ומפקדים, פקידים ומהנדסים – את הברבריות השיטתית של המלחמה הקולוניאלית שמחוץ לאירופה הביתה. הרג שיטתי והמוני של אוכלוסיות מיותרות נוסה קודם כל בקולוניות, על הפראים. הניסוי הצליח.