הניסיון של הסתדרות לסתום את הסדקים בחומה שמונעת מהעובדים לממש את כוחם, כפי שקרה ברכבת ישראל, לא יצלח לאורך זמן.
בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, שימשה ההסתדרות תחת שלטון מפא”י ומפלגת העבודה, כלי לריסון כוחם של העובדים. בניגוד לחלק מהאמירות המקובלות, ריסון זה לא היה חלק ממשק סוציאליסטי, אלא הוא נדרש כדי ליצור משק קפיטליסטי בדומיננטיות ממשלתית. כמה דוגמאות בולטות לכך הן מרד הימאים שנשבר על ידי שיתוף פעולה הדוק בין מועצת פועלי חיפה לבין הממשלה ושלוחותיה; ועדי הפעולה בשנות ה-60 שהיו בפועל שורה ארוכה של מרידות נגד סמכות ההסתדרות, ושלצורך שבירתם – בין היתר – יזמה ממשלת מפא”י את המיתון של 65-66; והימנעותה של ההסתדרות מלאגד ולדאוג לתנאי עבודתם של העובדים הפלסטינים לאחר הכיבוש של 67′, מהלך ששימר את חולשת כוח המיקוח הקולקטיבי של כלל העובדים.
המשק הממשלתי/הסתדרותי פורק והופרט במהלך העשורים האחרונים, בהן הנהיגו ממשלות העבודה והליכוד מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית הולכת ומקצינה. גם בתנאים אלה נדרשה ההסתדרות לרסן את כוחם של העובדים ולמנוע מהם להתנגד למהלכים שהחמירו מאוד את מצבם של השכירים ושל אלה שלא יכולים או מעוניינים להיות שכירים בישראל. כך עברו כאן בקלות יחסית רפורמות מרחיקות לכת בשוק העבודה, ונוצרה קטגוריה ענקית וחסרת תקדים של מאות אלפי עובדי קבלן ועוד מאות אלפי עובדים עניים; כך הופרטו עשרות חברות ממשלתיות במחירי רצפה; וכך נוצר בישראל מעמד הטייקונים שמפקיע עוד ועוד מכוחם של תושבי הארץ לנהל את החלוקה של המשאבים הטבעיים ואת אלה שנוצרים בעבודה קשה של מאות אלפים ומיליונים.
***
המבנה הבלתי-דמוקרטי של ההסתדרות, שקשור באופן הדוק לתפקידה ההיסטורי, לרסן את כוחם של העובדים, מילא גם תפקיד מרכזי בהיעדרה של התנגדות ממשית למהפכה הניאו-ליברלית כאן, בהשוואה למהפכות דומות שעברו על מדינות רבות בעולם באותה תקופה. היתרון של התקופה בה אנחנו נמצאים מנקודת מבט של כוחם של העובדים, הוא שהתנערות המדינה מתושביה והחלשתם מביאה גם להחלשתה של ההסתדרות, ובעקיפין להחלשת יכולתה להטיל מרות על העובדים בישראל. זאת הבינו ראשי הממשלות אולמרט ונתניהו מאז סוף העשור הקודם. למזלם נמצא להם בעל ברית אידיאלי בהנהגת ההסתדרות, עופר עיני, שנרתם בחפץ לב לשרת את המדיניות הכלכלית שלהם וליצור “איזון” מחודש בין המדינה – עכשיו בשליטה דה-פקטו של בעלי ההון הפרטיים הגדולים – לבין העובדים, עכשיו במצב חלש בהרבה אפילו ממצבם תחת שלטון מפא”י.
לתוך הסיטואציה הזאת נכנס ב-5 השנים האחרונות “כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי”. אלפי עובדים ממקצועות שונים התאגדו בכוח לעובדים בשנים אלה, בעיקר עובדים מענפים ומקצועות “חדשים”, שההסתדרות לא ראתה צורך לאגדם והפקירה אותם לחסדי השוק החופשי. המעבר של עובדי הרכבת לכוח לעובדים, כהמשך למעבר המוצלח של עובדי חיפה כימיקלים צפון לפני שנה וחצי, הוא סימן לכך שהיכולת של ההסתדרות לשלוט בעובדים ולהגביל את כוחם פוחתת. בלי קשר לתוצאות המאבק ברכבת, ברור שהעובדים בוועדים המאוגדים בהסתדרות רואים כעת את כוח לעובדים כאלטרנטיבה ממשית, ובעתיד נראה יותר ויותר מהם פונים למהלך דרמטי מסוג זה. המהלך הזה, וההד התקשורתי שנלווה אליו, גם עוזרים לעשרות מקומות עבודה חדשים להכיר את האלטרנטיבה הדמוקרטית שמהווה כוח לעובדים להתאגדות, והדבר ניכר בזרם חסר תקדים של פניות ממקומות עבודה לא מאורגנים. השפעה מהותית אפשרית אחרת היא שההסתדרות עצמה תאלץ להקשיב לרצונם של העובדים המאוגדים במסגרתה יותר מאשר בעבר, ולאפשר להם לנהל מאבקים מרחיקי לכת יותר נגד תוכניות הנישול של הממשלה.
***
אבל גם את מאבק עובדי הרכבת עדיין מוקדם מאוד להספיד. בנוסף לפלטפורמה אלטרנטיבית, שמהווה מבנה דמוקרטי יותר לעובדי הרכבת לנהל במסגרתה את מאבקם נגד הממשלה והנהלת הרכבת, כוח לעובדים גם נותן לעובדי הרכבת ולהנהגתם הנבחרת שפה דמוקרטית לנהל באמצעותה את מאבקם. למעלה מאלף עובדי הרכבת שעברו לכוח לעובדים עשו זאת מתוך הבנה שההסתדרות מגבילה אותם ומסרסת אותם. היום, אחרי מאות אסיפות עובדים, עשרות אלפי שיחות שכנוע, על קפה ובטלפון, לעזוב את ההסתדרות ולעבור לכוח לעובדים, רבים מאוד מהעובדים ברכבת מבינים טוב יותר את הקשר ההדוק בין חופש ההתארגנות וחופש הבחירה לבין ביטחון תעסוקתי ושכר ראוי. העובדים האלה, והנהגתם הנבחרת – שמהלך ההדחה הבוטה שלה היה נקודת המפנה במעברם לכוח לעובדים – לא יוותרו במהרה על החופש להוביל בעצמם את המאבק על החיים שלהם ושל משפחותיהם. במאבק הזה פעילי כוח לעובדים, החברים בסניפי עובדים אחרים שמנהלים או ניהלו מאבקים דמוקרטיים למען שכר הוגן יותר, ביטחון תעסוקתי רב יותר וכו’, צוברים גם הם ניסיון רב ותובנות חדשות, שישמשו אותם במאבקים הבאים. הפעילים האלה ימשיכו לעמוד לצד עובדי הרכבת ולעזור להם להתבסס במסגרת ובשפה הדמוקרטית החדשה בה בחרו. בכל צורה שבה יחתך המאבק המשפטי, עובדי הרכבת והפעילים שפגשו מאות מהם בשבועות האחרונים לא יחזרו במהרה להיות מי שהיו לפני המעבר הדרמטי לכוח לעובדים. לא מומלץ לבנות על צייתנותם של העובדים במקרה שועד הפעולה שמינתה ההסתדרות יקדם או ישלים עם מהלכים שיפגעו בעובדים ובהנהגתם הנבחרת.
הניסיון של ההסתדרות לסתום את הסדקים בחומה שמונעת מהעובדים לממש את כוחם, למרות שיתוף פעולה בוטה עם הנהלות ועם ממשלת ישראל וסיוע נדיב מבית הדין לעבודה, לא יצלח לאורך זמן.