ויקי וענונו: "אני פה ב"מאהל אין ברירה" כדי להגיד לממשלה ולכל הפוליטיקאים שצריך להפסיק את ההטבות לעשירים על חשבון העניים. אני מבקשת שיוויון זכויות בלי הבדלי תואר, דת ולאום; שיוויון לאדם באשר הוא אדם". הטור התפרסם באתר רבנים לזכויות אדם ובאתר y-net.
"אדוני ראש הממשלה, תשמע את הסיפור שלי. עם כל הכבוד, אל תדאג רק לסטודנטים ותשאיר את האימאות החד-הוריות ונזקקי הדיור הציבורי מאחור.
אני ויקי וענונו, בת 32, אם חד הורית לילדה בת שנתיים וחצי, מהקטמונים, ומתגוררת כיום "במאהל אין ברירה" מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים. המאהל מאכלס עוד מספר נשים חד הוריות, והסיפור שלי הוא סיפור של עוד הרבה נשים סביבי במאהל ובשכונה. אולי הוא יסביר שהמחאה שאנחנו משתתפים בה לא קשורה לפינוק.
לפני כארבע שנים חליתי ולא יכולתי לעבוד לתקופה של כשנה וחצי. על אף שזכיתי להכרה רפואית במצבי לא קיבלתי סיוע או מענה כלכלי משום גורם רווחה ונכנסתי לחובות. בסיום התקופה הזאת קיבלתי "במתנה" את בתי היחידה. זה נתן לי כוחות ויצאתי לעבוד. מאז אני עובדת בטיפול בקשישים וכאם חד הורית לא יכולה לעבוד משרה מלאה, כך שבסוף החודש אני משתכרת 2000 ש"ח בלבד.
בשל מצבי הכלכלי גרתי בשנים האחרונות אצל בת משפחה בדירה קטנה וצפופה. התנאים היו לא פשוטים, ועלו גם מתיחויות שנבעו מהצפיפות וממצב כלכלי קשה וגם בשל היעדר פרטיות. בתנאים הללו רציתי לעזוב את הדירה וסוף סוף לגור במקום, שבו אוכל לפתח חיים אישיים ולגדל את בתי בתנאים שמגיעים לכל ילד.
אני מסתכלת סביבי בשכונה ועד כמה שקשה לי, אני רואה סיפורים אפילו יותר קשים משלי. גם במקרים האלה האנשים לא מקבלים דירה מעמידר. בעבר פניתי לעמידר ואמרו לי: "תביאי עוד שתיים שלושה ילדים ואז אולי תהיי זכאית". חשבתי לעצמי: "איזה מן תשובה זאת?" ברור לי שבמצב הכלכלי שלי אני לא יכולה להביא עוד ילדים. מאז בכלל לא טרחתי לפנות לעמידר בבקשת סיוע.
במצב שלי היום אני לא יכולה לשכור שום דירה ולהתקיים. אני לא מקבלת קצבה או סיוע כלשהו מהמדינה. וככל שהילדה גדלה הצרכים גדלים והפתרון הזמני שמצאתי הופך ללא הגיוני. אנחנו נלחמנו פה בצבא ורוצים להישאר במדינה שלנו שגדלנו בה ואנו אוהבים אותה. ראוי שהמדינה לא תגרום לאנשים כמוני להגיע למצב חרפה, גם כדי שהפשע ירד ובעיות חברתיות יצטמצמו.
אני פה ב"מאהל אין ברירה" כדי להגיד לממשלה ולכל הפוליטיקאים באשר הם, שצריך להפסיק את ההטבות לעשירים על חשבון העניים. אומנם אנחנו חסרי יכולת ואמצעים, אבל יש לנו רגשות וצרכים ואנחנו דורשים לחיות בכבוד. אני אמא שרוצה לתת לילדה שלה את הכל: אהבה, חום, חינוך וסיכוי להצלחה וחיים טובים. איך אפשר לעשות את זה בלי דיור נורמלי וכשכל הזמן צריך רק לשרוד? שמעתי את ראש הממשלה מציע הטבות לסטודנטים ובנייה של מעונות. אולי ככה הוא חושב להוריד אותם מהמאבק למען הדיור בלי לפתור את הבעייה לשכבות החלשות.
למה אני, שלא נולדתי להורים מבוססים אלא להורים שעלו ממצרים וממרוקו בלי פרוטה – ובלי לדעת את השפה נאבקו לקיים אותנו, ולכן גם לא יכלו לשלוח אותי לאוניברסיטה – למה אני אשמה? מדוע אני לא זכאית לאותה תמיכה מהממשלה? הפחד שלי שגם אני לא אוכל לשלוח את הילדה שלי לאוניברסיטה כדי שיתאפשר לה להתקדם בחיים. וחלק מהאחריות של הממשלה זה לדאוג גם לחינוך טוב על מנת שלא יהיה המשך לעוד דור שאין לו כלים להסתדר כלכלית.
אבל עם כל הכבוד להשכלה ולסטודנטים והפעילים שתומכים בנו, אני מבקשת מהממשלה שיוויון זכויות בלי הבדלי תואר, דת ולאום; שיוויון לאדם באשר הוא אדם. ואני קוראת לממשלה לא להציע פתרון שישאיר אנשים מסויימים מאחורה – בטח לא את המשפחות החד-הוריות שסובלות גם ככה מקשיים מיוחדים.