החודש נגמר, מתחיל חודש חדש. כמעט חודש של מלחמה.
מתחיל חודש חדש. צריך לשלם שכר דירה, חשבונות – אותה שיגרה שלא נגמרת.
ישנן עכשיו קריאות להכריז על מבצע שלום השילטון כעל מלחמה. אסור להתעלם מהמחיר שהמלחמה גובה ממי שהממשלות הושיבו בדרום בתור חומה. מי שמשלמים את המחיר. אבל גם אם תודה הממשלה שזוהי מלחמה – היא תפצה (באופן חלקי) רק את בעלי העסקים הקטנים הרשומים, ואת מי שיכולים להעיד בקבלות או בתלושי משכורת על הפסדיהם. והרבה זמן יעבור עד אז.
מי שנושאות במחיר כל הזמן כנראה לא יקבלו שום פיצוי. כיצד תוכיח מי שעובדת בעבודות מזדמנות, שלא יכלה לעבוד, כי נשארה עם הילדים בבית? ועובדות קבלן, שעובדות לפי שעות אפקטיביות, שעות עבודה בפועל – איך יוכיחו שמגיע להן פיצוי על השעות שלא עבדו? וכל המלצריות ושוטפי הכלים והמנקים?
ואיך יפוצו כל מי שלא יוכלו למצוא עבודה, מי שממשלות נתניהו כבר מזמן להם את תשלומי הרווחה, שעוד אפשרו לצוף מעל המים?
בדרך כלל התשלום מגיע הרבה אחרי המלחמה. חברת החשמל תנתק את החשמל רק עוד מספר חודשים, כשהחוב יתפח. כך גם חברת המים. אבל אז אף אחד לא ישמע: זו כבר לא מלחמה, והכל שיגרה, שיגרה נורמלית שבה מותר להשאיר משפחות ללא חשמל וללא מים.
גם בעל הבית רק ישליך לרחוב רק עוד מספר חודשים – כשהחוב יתפח. מה נאמר לו – שלם אתה את המחיר שהממשלה אינה מוכנה לשלם?
במכולת יפסיקו לרשום רק עוד מספר חודשים, כשהחוב יתפח. האם גם בעלי/ות המכולת, שגם כך בקושי שורדים/ות בהתמודדות עם הסופרמרקטים הגדולים, צריכים לשלם את המחיר שהממשלה מסרבת לשלם? בסופרמרקט לא רושמים אף פעם.
התשלום, התלות אינם רק אל מול גורמים פרטיים בחברה. הם נבנים מול הממסד, שהוא-הוא הממשלה – זו שמסרבת לפצות. זו שמתעקשת לחתוך מבשרנו את ליטרת הבשר שלה, שנקבעה בחוקים שהיא עצמה חוקקה.
מה יעשו כל דיירות הדיור הציבורי, שאינן יכולות עכשיו לשלם את שכר הדירה? מה יעשו כשהחוב יתפח ויתפח ובית המשפט יחליט להשליך אותן מביתן? באותו רגע, עוד מספר חודשים, כבר לא תהיה מלחמה. לא תהיה שום מניעה להשליכן מביתן. ואלה שאינן עומדות בתשלומי הביטוח הלאומי - והחוב תופח והקצבאות נגזלות מהן?
ומה יעשו מי שלא יכולות לשלם בגלל החובות האחרים שתפחו את התשלומים למוסדות החינוך? את תשלומי הגן, תשלומי המועדוניות שמאפשרים להן לצאת לעבודה ולהרוויח את המעט שניתן להן? עוד מספר חודשים, כבר אמרתי, לא תהיה עוד מלחמה ולא תהיה שום מניעה לשלוח את הילדים שלהן הביתה...
ומה יעשו מי שהחובות שתפחו לא מאפשרים להם לשלם את תשלומי הבריאות? ותשלומי ביקור רופא?
לרשימה הזו אין סוף. עוד מעט (כשכבר לא תהיה מלחמה, כשכבר יהיה מותר לפגוע גם בנו) נגלה, שכל התקציב הלך למערכת הביטחון. שצריך עוד יותר להדק את החגורה – זו שאנחנו נחנקים בה והיא ממשיכה להתהדק על צווארנו.
זאת מציאות של מלחמה. זאת המלחמה שצריך להכיר בה. מלחמה נגדנו.
כל שנותיה של המדינה בנויות כהכרזת מלחמה אחת רצופה.
מלחמה נגד אלה שבחוץ – שמוגדרים כאויבים שיש לחסלם פן יחסלו "אותנו". מלחמה שבה אנחנו כל הזמן צריכים להראות שמגיע לנו להיות כלולים ב"אנחנו". הכרזת מלחמה, שמונעת מלהכיר בכך שיש אפשרות אחרת – לא מלחמה אלא שלום המכיר בזכויות שוות.
והצד השני: מלחמה בלתי-מוכרזת נגד מי ש"בפנים". שבה כל מי שמנסה לתבוע את זכויותיו – נדרש מייד להראות שמגיע לו. בטפסים, מול בירוקרטיה מתישה, בהצהרות נאמנות לממשלות ולמדיניות, בזמן שאלה פועלות נגדו.
זה בלתי אפשרי. קודם כל למי שעמם ומשפחותיהם הוגדרו כאויבים – לאזרחים הפלסטינים שבפנים, שזכויותיהם נגזלות מהם ביתר קלות והפחד מפני גירוש, מפני נישול תלוי כחרב מעל ראשם.
זה בלתי אפשרי גם ליהודים שבינינו. גם אנו עומדים כל הזמן בפני "בידוק בטחוני", בפני הצורך להוכיח שייכות לצד הלוחם "שלנו". בפני הצורך לבטל כל נקודת דמיון בינינו לבין מי שכל הזמן מוגדרים בתור "הצד השני". בלתי אפשרי לחיות עם הדרישה הבלתי פוסקת לא לצאת נגד ממשלה, שמנהלת כאילו מלחמה בשמנו. לחיות עם הקושי לצאת נגד ממשלה שעושקת גם אותנו, בלי להפוך ל"אויבי העם".
מי שמבקש פיצוי לעולם יישאר חלש. אסור לוותר על הדרישה מהממשלה להחזיר למי שנפגעו את המחיר ששילמו. את מלוא המחיר. אסור שהזכות לקיום ברווחה, בביטחון כלכלי תהיה תלויה במחיר האיום, שאנחנו משלמים עכשיו במלחמה. אסור להסכים לעקרון, שמותר לדרוש רק אחרי שמשלמים, בדם, בכאב, וברעב. אסור להסכים, שהזכות לקיום ברווחה, בביטחון כלכלי תהיה תלויה בלאום, במעמד, בהסכמה להרג ובשתיקה על עוולות השילטון.
צריך להכיר במלחמה הזו, שנמשכת כל ימי המדינה למרות שלא מכריזים עליה, ולדרוש: את המלחמה הזו חייבים לגמור, אחרת חיינו אינם חיים וגם נפשנו כבר אינה נפש. למלחמה הזו, שאף פעם לא די לה, צריך להגיד די.
אנחנו לא צריכים מלחמה. רק ממשלות שעסוקות בשמירה על הכסאות, זקוקות לה – אנחנו לא.
אנחנו יכולים לחיות יחד, בלי פגיעה הדדית, בשוויון. יהודים וערבים. חיים שלא יתנהלו בפחד מהמנשלים, והמכים והמגרשים. אנחנו יכולים לחיות, אם נבין שאין כאן מצב של או חיינו או חייהם. שאפשר שיהיו גם חיינו וגם חייהם.
אנחנו יכולים לחיות יחד, אם נכיר בזכותו של כל אזרח במדינה הזו לחיות בכבוד, ברווחה. לחיות בישוב שיש לו זכות קיום ויש לו זכות להתרחב ולבנות – ללא פחד מצווי הריסה וצווי חניקה.
חייבים להגיד שוב ושוב: אנחנו לא יכולים לחיות – לא יחד ולא לחוד – במלחמה שאינה נפסקת.
אנחנו לא מוכנים להילחם כל הזמן על פיצוי. נפסיק לפגוע ולהיפגע ואז לא יהיה צורך בשום פיצוי.