הסכנה שסוריה תתפרק ותעבור בלקניזציה הופכת עתה לאפשרות מסוכנת של ממש, לאחר שאפילו מזכיר האו"ם בן קי-מון הודה שהקונפליקט הפך לזירה בה מנהלות מעצמות זרות את מלחמותיהן באמצעות שליחים

מאת פיליס בניס

החדשות מסוריה בימים אלה הן רעות באמת. וחדשות רעות לסוריה אינן רעות עבורה בלבד, למרות שאין ספק שאזרחי סוריה הם אלה שמשלמים את המחיר הנורא ביותר. כאשר ממשלות זרות הולכות ומשתלטות על סדר היום במלחמת האזרחים, מחמשות את שני הצדדים, ועושות זאת לא מתוך דאגה לאזרחי סוריה אלא לקידום האינטרסים שלהן – אז אנחנו באמת בצרות.

חומס, יולי 2012

חומס, יולי 2012


כרגע, משחק המעצמות החיצוני נשאר דומיננטי. סוריה הפכה לאתר בו מתנהלות במקביל כמה מלחמות שונות – מלחמות על כוח והשפעה, על משאבי האזור, על מיקום אסטרטגי והתפשטות צבאית. במלחמות אלה מתייצבים אלה כנגד אלה מדינות המפרץ הערביות ותורכיה נגד סוריה ואיראן; מחריף המאבק בין ערב הסעודית וקטאר, הנשלטות על-ידי הסונים, לבין הכוחות השיעיים בסוריה, עיראק ואיראן. במקביל מחריפה במזרח התיכון התחרות בין ארצות-הברית ורוסיה על עליונות צבאית ואסטרטגית גלובלית. לאלה צריך כמובן להוסיף מימד מכריע נוסף: סוריה היא מרכיב מרכזי במערכה של ארצות הברית, ישראל והמערב נגד איראן.

חומס, יולי 2012

בסיס הצי האמריקני בבחריין, 2005

אפילו מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, שמשקף כרגיל את עמדותיה של ושינגטון, הודה שהקונפליקט בסוריה הפך ל"מלחמה עקיפה באמצעות שליחים" (proxy war). הוא קרא למעצמות הגדולות להתגבר על יריבותן ולהתחיל לחשוב איך לשים קץ לאלימות. נכון לרגע זה, אין שום מהלך בכיוון זה. אסור לשכוח שאחיזתה העקשנית של מוסקוה בבסיס הימי שלה בטרטוס, על הקצה הדרומי של החוף הים-תיכוני הסורי, משקפת באופן מושלם את שאיפתה העזה של ארה"ב להמשיך להחזיק בנמל בחריין, שבו עוגן הצי החמישי של הפנטגון. רוסיה תילחם למען הבסיס הצבאי שלה בטרטוס עד הסורי האחרון, ממש כשם שארה"ב תעשה הכל – כולל תמיכה בהתערבות צבאית סעודית לדיכוי המחאה הדמוקרטית הבלתי-אלימה בבחריין – כדי לשמור על נוכחות הצי החמישי בנמל.

ולאף אחד מן השחקנים האלה אין שום עניין במה שקורה לעם הסורי.

האופוזיציה הדמוקרטית בסוריה חיה ונושמת אבל "נבלעת בשאון ההפצצות והיריות"

מעט החדשות הטובות הן שתנועת המחאה הדמוקרטית בסוריה, הבלתי-אלימה בעיקרה, שקמה באומץ בתחילת 2011 במהלך האביב הערבי, לא נעלמה לחלוטין. צ'ארלי גלאס, ראש דסק החדשות של ABC במזרח התיכון לשעבר, כתב ותיק בסוריה, אמר:

"האנשים שבעצם ממש התחילו את הכל, אלה שישבו שנים בכלא, שהיו אסירי משטרו של אסד ורצו הפגנות עממיות, שרצו אי-ציות אזרחי, שרצו משא-ומתן עם המשטר כדי להסדיר את העברת השלטון – בדרכי שלום, שבסופה ייערכו בחירות חופשיות שבהן צפוי המשטר להפסיד, קולות העם האלה נבלעים כרגע בשאון ההפצצות והיריות בכל מקום בסוריה. האנשים האלה, אני חושב, התפכחו מגישתה של ארצות הברית... אנשים האופוזיציה האלה הדוגלים בהתנגדות בדרכי שלום אינם רוצים להיות פיונים במשחק המעצמות."

צ'ארלי גלאס צודק. לפחות בארצות הברית לא שומעים את הקולות הללו. כוחות האופוזיציה שאותם משמיעים בארצות הברית הם אלה שארה"ב אימצה לחיקה – המיליציות הפזורות, המנותקות זו מזו במידה רבה, של הצבא הסורי החופשי, והמועצה הלאומית הסורית, המאגדת את הכוחות הפוליטיים שעיקר בסיס התמיכה שלהם נמצא מחוץ לסוריה והם חלוקים ומפורדים. בקבוצות האלה תומכות ארה"ב, אירופה ובעלות בריתן באזור בכסף, בכלי נשק חדשים, וחשוב מכך – בכך שהן מאמצות אותן לחיקן. יש לכוחות אלה מידה מסוימת של תמיכה בתוך סוריה, כשם שיש תמיכה גם למשטר עצמו – אבל ממש לא ברור, את מי בדיוק מייצגים כוחות האופוזיציה החמושים הנתמכים בידי המערב.

אך האופוזיציה בתוך סוריה עדיין קיימת – ממשיכה בעקשנות לנסות לגייס תמיכה פוליטית בקרב האזרחים, מחויבת במידת האפשר לדרך האי-אלימות ומתנגדת למעורבות אמריקאית או בינלאומית בעימות הצבאי.

בינתיים נמשכים קרבות קטלניים בעיר חומס וברבעים של דמשק עצמה וכן בערים רבות ברחבי סוריה. הכוחות הצבאיים של המשטר הסלימו את התקפותיהם, אף שהם עומדים בפני קשיים רציניים הן מבחינת הידלדלות כוח האדם והן בהשגת ציוד – במיוחד הליקופטרים וכלי נשק דומים, שמסוגלים לפעול ביעילות בחום הלוהט ובחול של הקיץ הסורי. הכוחות החמושים של האופוזיציה נראים חזקים יותר, ויש להם גישה לטנקים ולכלי נשק כבדים, בין כאלה שלקחו שלל מידי כוחות הממשלה או שחיילים שערקו לשורות המורדים הביאו עמם. בניגוד לרוב האופוזיציה הפנימית, הבלתי-אלימה, צבא סוריה החופשית והמועצה הלאומית הסורית מתנגדים לחלוטין לכל מו"מ או הסדר פוליטי, שבו תומכים אזרחים רבים בתוך סוריה עצמה. אבל לא יכול להיות ולא יהיה פתרון צבאי למשבר הסורי.

חיזוק כוחם הצבאי של הצדדים על-ידי כוחות חיצוניים רק מאריך את הלחימה. החלשת הכוחות הלוחמים יכולה לצמצם את מעגל ההרג. כוחות המשטר עומדים בפני אתגרים צבאיים חדשים בשל שחיקת הציוד ועריקה, מה שיכול אולי להפחית את עוצמת הקרבות. אבל התחזקות אופיו העדתי של הקונפליקט מסוכנת. עריקתם של פקידי ממשלה בכירים, כמו זו של ראש הממשלה ריאד חיג'אב, מגלמת ערעור רציני על הלגיטימיות של המשטר. אך כמעט כל העריקים רמי-הדרג באים מחוגי הלא-עלאוים המעטים שבדרגים הבכירים של האליטות הצבאיות והפוליטיות של המשטר. חיג'אב, למשל, הוא סוני. התוצאה היא שזהותו העלאוית של בסיס הכוח הנשאר של המשטר מתחזקת עוד יותר. כיום אפשר לתאר את הצבא הסורי בעיקרו של דבר כמיליציה עלאוית, המאפשרת למשטר לעמוד עדיין על כנו אף שהוא נאלץ לסגת אל בסיס כוחו העלאוי. מחולקת, שעברה בלקניזציה, נראית לפיכך עכשיו כאפשרות מסוכנת.

המיליטריזציה של הקונפליקט – ובכלל זה תיקון כלי הנשק של המשטר או החלפתם, או משלוח כלי נשק חדשים, טובים יותר, כבדים יותר לכוחות האופוזיציה – לא תסייע לשים קץ להרג אלא תגביר אותו.

כרגע נראה, שמימשלו של אובמה אינו רוצה או מתכוון להצטרף ללחימה בסוריה – ודאי לא באמצעות כוחות יבשה, ונכון לרגע זה – גם לא באמצעות תקיפה אווירית. הסיבה העיקרית לכך היא, שצבאה של סוריה – ובמיוחד מערכות ההגנה האווירית שלה – הוא מן החזקים באזור. הפצצות אמריקאיות בסוריה, בניגוד ללוב, לא יסתיימו פשוט בכך שהטייסים יטילו פצצות ויטוסו בשלום הביתה.

רוברט גייטס, מזכיר ההגנה האמריקאי בין 2006 ל-2011, הזכיר לנו בשנה שעברה ביחס ללוב, שהקמת איזור אסור לטיסה (no-fly zone) "מתחילה בהתקפה על לוב כדי להשמיד את הגנתה האווירית. כך בונים אזור אסור לטיסה. אחר כך אתה יכול להטיס מה שאתה רוצה מעל הארץ, בלי לדאוג שמישהו יפיל את הבחורים שלך. אבל כך זה מתחיל." זה היה המצב בלוב – שבעצם לא היו לה כל מערכות הגנה אווירית. בסוריה המצב שונה. אם יפציצו את סוריה, יופלו מטוסים אמריקנים. טייסים יפלו בשבי או ייהרגו, וזה יכניס את ארצות הברית ממש לתוך המלחמה, לא כמעצמה התומכת באחת הצדדים אלא כמשתתפת של ממש בלוחמת קרקע. גם אם לא התכוונת לשלוח את חילות היבשה, לאחר שהטייס הראשון יופל, נעליו יימצאו על הקרקע. ופירוש הדבר שחיילים אמריקנים – לרוב יחידות מיוחדות – יישלחו להציל אותו, וחלקם ייתפס או ייהרג, וסוריה תתחיל להיראות הרבה יותר כמו עיראק מאשר כמו לוב.

קופי אנאן מתפטר

בחזית הבינלאומית והאו"ם, יש שתי התפתחויות חדשות: התפטרותו של קופי אנאן וחוסר יכולתה של מועצת הבטחון להגיע להסכמה על החלטה שיכולה לעזור לשים קץ לקרבות בסוריה.

בהתחשב בתפקידם המרכזי של כוחות פוליטיים חיצוניים, ולמרות ההסלמה בלוחמה, החלטתו של המזכיל הכללי לשעבר של האו"ם להתפטר מתפקידו כשליח האו"ם (ורשמית, גם כשליח הליגה הערבית) לסוריה היתה מובנת, הגיונית, ואולי אפילו בלתי נמנעת. אנאן אפילו לא היה קרוב להצליח בהשגת הפסקת אש – נקודת המוצא של תוכנית השלום בת שש הנקודות שלו. אבל התפטרותו משקפת שתי עובדות מרכזיות. ראשית, השחקנים הזרים – במיוחד ארה"ב, ערב הסעודית, קטאר, תורכיה, רוסיה, איראן – פועלים אך ורק לקידום האינטרסים האסטרטגיים הצרים שלהם, לא לקידום האינטרסים של העם הסורי. שנית, מועצת האו"ם והמדינות החברות בה לא סיפקו תמיכה של ממש בפתרון פוליטי אפשרי ובמקום זאת פעלו לחיזוק הכוחות הלוחמים משני הצדדים.

משמעותית העובדה, שאנאן אמר דברי ביקורת מפורשים המכוונים למועצת הביטחון וחברותיה, במיוחד לחמשת החברות הקבועות במועצת הבטחון – בריטניה, סין, צרפת, רוסיה, ארה"ב. למרות שהחברות הקבועות אימצו בתחילה את תוכניותיו של אנאן, מעולם לא נתנו תמיכה ממשית לפעולתם של משקיפי האום בסוריה. שלוש ההחלטות שהובילו ארה"ב ובריטניה וצרפת קראו להפעלת סנקציות קשות ולחצים כלכלים ודיפלומטיים אחרים על המשטר הסורי. סוריה וסין הטילו וטו עליהן. ארה"ב ובעלות בריתה טענו (נכון לרגע זה, כנראה באמת ובתמיד), שאין להן כוונה להיכנס לעימות צבאי ישיר עם הממשל הסורי. אבל שלושתן התעקשו לקבל את כל ההחלטות האלה תחת פרק 7 של מגילת האו"ם – אותו פרק הקובע מה נדרש כדי להסמיך את האו"ם להשתמש בכוח כנגד מדינה.

הצעות ההחלטה האלה אכן יכלו להכשיר את הקרקע למעורבות ישירה של ארה"ב, בעלות בריתה האירופיות או נאט"ו בלחימה. אם בודקים את התקדים מהשנה שעברה, כאשר הצבעת מועצת הביטחון שאישרה כינון אזור אסור לטיסה (No-fly zone) מעל לוב הפכה מייד להתקפה אווירית של ארה"ב ונאט"ו, הסלמה כזו נראית כהנחה סבירה.

לא נדע לעולם, אם רוסיה היתה מקבלת הצעת החלטה, הקוראת להפעלת לחצים על המשטר הסורי, אולי אפילו אמברגו נשק (איסור על מכירת נשק, מתן עזרה צבאית, תיקון ותחזוקה של נשק) על שני הצדדים, לו לא היתה מתבססת על פרק 7. יכול להיות שכך היה קורה. אבל הצעות ההחלטה נכשלו.

האם האו"ם משותק – או שהוא בעצם מבצע את תפקידו?

האירוניה היא שהפער הגדול בין עמדתן של שלוש החברות הקבוצות במועצת הבטחון (ארה"ב, בריטניה, צרפת) לבין השתיים האחרות (רוסיה וסין) שמנע כל סיכוי להסתמך על פרק 7 למגילת האו"ם, הוא זה שאיפשר למועצת הבטחון למלא אחר חובותה לפי אמנת האו"ם למנוע את התפשטותה של "זוועת המלחמה". במלים אחרות, לו המועצה היתה מסכימה להחלטה בהתאם לפרק 7, היתה סבירות גבוהה יותר של הסלמה צבאית מאשר של סיום מהיר של הלוחמה.

משה דיין בדרום ויאטנם

ג'ורג' בוש יוצא לקרב, 2003

בשנים האחרונות נכתבת מחדש ההיסטוריה של האומות המאוחדות. אחת התוצאות של ה"התערבויות ההומניטריות" של שנות התשעים של המאה הקודמת ושל מלחמת עיראק בשנת 2003 היא שכאשר האו"ם מסרב לקחת חלק בפעולה צבאית, מחשיבים זאת עכשיו לכישלון שלו, במקום לחשוב שהאו"ם נכשל בתפקידו כאשר הוא מצטרף לשיירת המלחמה. עלינו לזכור שאחד ההישגים החשובים ביותר של האו"ם היה סירובה של מועצת הבטחון לאמץ את מלחמתו של ג'ורג' בוש על עיראק ב-2002–2003. שמונת החודשים של התנגדות האו"ם הביאו את המוסד הגלובלי לשותפות עם תנועת השלום המרשימה של אותו זמן – הרגע שבו "העולם אמר לא למלחמה". זהו הרגע שיש להתגאות בו, לא להתבייש בו.

אחד מן המנהיגים החשובים של האופוזיציה הבלתי אלימה בסוריה, מישל כילו, היה חבר במשלחת האופוזיציה הסורית שנסעה למוסקווה כדי להיפגש עם פקידי ממשל רוסיים בנסיון לחפש אסטרטגיה לשים קץ ללוחמה. כילו אמר: "אם ההרס הזה יימשך והמשטר השליט ינצח, הוא ישלוט על עיי הריסות, ובכך יסבול תבוסה אסטרטגית. אם כוחות האופוזיציה ינצחו, הם יקבלו בירושה מדינה שאי אפשר לנהל אותה. בכל מקרה, הכרחי לעצור את האלימות, לעצור את שפיכות הדמים."


המאמר פורסם באתר ה-Institute of Policy Studies, ב-10.8.2012.