בעקבות כנס התחברות-תראבוט בעכו בנושאי כלכלה וחברה
בעקבות הכנס האחרון שערכנו, אנו קוראים לחברות ולחברי התנועה להצטרף לדיון כדי להמשיך ולגבש את התפיסות והעמדות שלנו כתנועה בנושאים כלכליים וחברתיים מרכזיים. בהמשך לכנס נערוך מפגש שבו נמשיך את החשיבה המשותפת בנושאים שעלו בכנס, ולקראת המפגש אנו קוראים לכם להשתתף בדיון באתר. הדיון באינטרנט לא בא להחליף, אלא רק לסייע לדיון במפגשים של חברות וחברי התנועה, וחשוב לנו להמשיך ולפתח את הרעיונות החדשים והמגוונים שעלו בכנס, לגבי דרכי פעולה ומאבק בנושאים כלכליים וחברתיים בוערים, וניתוח המציאות הקשור במאבקים האלה.
לפניכם שלושה טקסטים לפתיחת הדיון:
1. סיכום העבודה בכנס עכו והמשך הדיון / רועי בל, חבר הוועדה המארגנת של הכנס
2. בעקבות יום העיון החברתי-כלכלי / אורלי בנימין, מהדוברות בכנס
3. תגובה לאורלי / אלעד שאול זמיר
סיכום העבודה בכנס עכו והמשך הדיון / רועי בל
ביום שבת ה- 1/11/2008 ערכה תנועת התחברות-תראבוט כנס רעיוני, בנושאים חברתיים-כלכליים שונים, בתיאטרון "אללאז" בעיר העתיקה בעכו. אנו מבקשים להודות לכל החברות והחברים שבאו לכנס, למרות הקשיים, ולכל מי שדיברו בכנס או תרמו וסייעו בארגונו.
בראשית הכנס ניתנה סקירה קצרה של פעילות התנועה במגוון נושאים, וכן סקירתה של ג'והיינה סיפי אודות המצב הנוכחי בעכו ותהליכי הגירוש שמונהגים בעיר על ידי הרשויות. לאחר מכן היו שלוש הרצאות, שעיקריהן מופיעים כאן: מסמך רקע לדברי אורלי בנימין, מסמך רקע לדברי צבי שולדינר ומסמך רקע לדברי מתן קמינר. לאחר ההרצאות התחלקנו לארבע קבוצות, כל אחת דנה בהצעות החלטה לגבי עמדת התנועה בנושא אחר, תוך היעזרות בהצעות ההחלטה שהדוברים כתבו ואשר הופצו מראש. הקבוצות היו: מדיניות התקצוב – כבילת התקציב, סדרי עדיפויות בין משרדים; הון, השקעה ותפקיד הבנקים; זכויות עובדים – ביקורת ההסתדרות, התארגנות בתנאי פרגמנטציה, ארגון מובטלים; שירותים חברתיים – הפיקוח על הגופים המפעילים מבחינת איכות משרות ואיכות שירות.
לאחר הדיון בקבוצות, התכנסנו בחזרה למליאה בכדי לדון בתוצרים של העבודה בקבוצות. לא הצלחנו למצות את הדיון הזה, שמטבעו הוא ארוך ומורכב, ולכן הוסכם לבסוף להמשיך את הדיונים לגבי עמדת התנועה בנושאים השונים מאותה נקודה, במפגש או מפגשי המשך. עד המפגש הבא, שיתקיים בקרוב, אנו מקווים שדיון ראשוני יוכל להתפתח דרך האתר של התנועה. ברור שדיון באינטרנט נועד לכל היותר לקדם במשהו את הדיון בנושאים החשובים האלה, ואינו בא בשום אופן במקום דיון משותף במפגש פנים אל פנים. האינטרנט הוא רק כלי עזר, ולא כולנו יכולים להגיע אליו ולהשתמש בו באותה מידה.
כדי לקדם דיון ולגבש בסופו של דבר עמדה שהיא עקרונית ומשותפת לנו כתנועה, אנו מזמינים אתכם להצטרף לדיון מתוך קריאת הצעות ההחלטה שהופצו לפני הכנס, סיכום עבודת הקבוצות המופיע כאן בהמשך, ותגובות החברים באתר.
שירותים חברתיים
הקבוצה חשבה שאורלי הציעה דברים מתוך הנחה שהמכרוז כבר קיים, בעוד שהתנועה דווקא מבקשת, לפחות במסמך העקרונות, לדבר על משהו יותר רחוק, מין סימון מטרה. לא די במזעור הנזק במצב הנוכחי, אלא מעבר לכך. למרות זאת, ברמה הפרקטית כן צריך נושאי פעילות מוגבלים יותר.
הקבוצה הציעה, שהגדרת הזכויות החברתיות עבורנו היא כזכויות שהן חובתה של המדינה להעניק, כאלה שמדינה אינה מדינה אם אינה מעניקה אותן לתושביה. לפיכך, אסור שהחובה תואצל לגופים פרטיים, ויש ליצור מנגנון של פיקוח וגיבוש הבניה של השירותים החברתיים, שייתן כוח והשפעה לאותן אוכלוסיות שתלויות או זקוקות לשירותים הללו. אין לדבר על "בעלות ממשלתית" אלא על פיקוח ציבורי, שכן הבעלות היא לעיתים קרובות כלי של דיכוי מדינתי.
לדעת הקבוצה, חשוב להקים פרויקטים קהילתיים של הקהילה ומתוך צרכיה הקונקרטיים, ומתוכם ללמוד על דרך הבניה של השירותים החברתיים כולם.
הון ובנקים
הקבוצה דוחה את הרעיון שבעלות פרטית על המגזר הפיננסית היא טובה. הקבוצה רואה צורך ברשת ביטחון כלכלי להבטחת החסכונות במשבר הנוכחי. לאור סכנת המיתון, הקבוצה חושבת שראוי להשקיע ביצירת תעסוקה דרך פרויקטים ציבוריים-אזרחיים, קצבאות, שירותים חברתיים, מס על תנועות פיננסיות, וגרעון גדול. בנקים מולאמים צריכים לשמש למטרות אלה, ובשלב מאוחר יותר לעבור חיברות, סוציאליזציה.
מדיניות התקצוב
הקבוצה רואה חשיבות עקרונית בחיזוק מעמד העובדים ביחס לבעלי ההון. נדרש כאן שיח של זכויות עובדים ולא של תעסוקה בכל מחיר, וככלל חשוב לקדם שיח מתחרה לשיח הניאו-ליברלי. בעניין תקציב 2009 – יש זמן עד אפריל עד שיעבור. הקבוצה חושבת שצריך לתת מבט אלטרנטיבי, כללי ופרטני, לתקציב המוצע כעת. בהקשר זה צריך להיאבק נגד הדה-פוליטיזציה של הכלכלה, ולא לשכוח היבטים כלכליים במאבקים הפוליטיים השונים. יש להתייחס לפן התקציבי של מאבקים בהן אנו מעורבים, כולל עכו למשל: כאן התושבים מצויים במצב כלכלי שלא ניתן להתעלם ממנו, וזה נכון גם לגבי היהודים.
הקבוצה חושבת שאם מתמוטט ואז מולאם גוף כלכלי, לא צריך להפריטו מייד אלא לעשות בו שימוש ציבורי.
ברמה הפרקטית יותר, הקבוצה העלתה האפשרות לקיים קבוצות לימוד לגבי התקציב, ובניית מערכי לימוד בנושא. יש מגוון מטרות אפשריות – בתי ספר, תנועות נוער וכדומה. בנוסף כדאי לכתוב מאמרים ביקורתיים לגבי הנעשה בארה"ב. חשוב לנסות ולהפיץ כל עוד זה רלבנטי.
מאבקי עובדים
הקבוצה הדגישה שאין לגייס את העובדים לפתרון המשבר – המשבר הוא לא של העובדים.
הקבוצה הדגישה שאנו צריכים לפנות בתביעות להסתדרות, אך לא בביקורת הרסנית, כי מדובר בארגון חשוב ואסור להיסחף לנטייה הימנית לתקוף אותה. החשיבות של ההסתדרות כארגון עובדים היא רבה, אבל עליה לעבור שינוי עמוק מבחינת התנהלותה והמבנה שלה – אוטונומיה לעובדים, שקיפות, הצבעות של העובדים ולא החלטות שמגיעות מלמעלה. במקביל וכל עוד ההסתדרות אינה מקדמת שינוי אמיתי בפעילותה, הקבוצה מציעה שהתחברות-תראבוט תקדם ארגוני עובדים אלטרנטיביים ותקרא לעובדים לדרוש שינוי בהתנהלות ארגוניהם.
הקבוצה מעלה האפשרות של קיום פורום קבוע בענייני עובדים, שם יעלו שאלות שעולות מתוך פעילות של חברות וחברי התחברות-תראבוט בנושא. בתוך כך, חשוב לשתף פעולה עם אנשי חד"ש בהסתדרות, ולקדם שינוי בעמדתם ביחס אליה.
בעקבות יום העיון החברתי-כלכלי / אורלי בנימין
אני מרגישה שהיתה אי-בהירות בקשר לעמדה שהצגתי בכנס, ואני כותבת בכדי לנסות להבהיר ולייצר דיון.
עמדה שמאלית סוציאליסטית באופן מסורתי מכוונת לארגון עובדים. ההיסטוריה מלמדת שכאשר איגודים מקצועיים הגיעו לרגעי שיא בחברות, בכיסוי ובפעילות – מנהיגויותיהם הצליחו להיכנס למשא ומתן מתמיד מול ממשלות, באופן שאפשר את התפתחותן של מדינות הרווחה, בהן עובדים רבים נהנו מהטבות בתקופות העסקה; ותוכניות פרישה, פיצויים ופנסיה באופן שהיטיב את רמת חייהם לאחר הפרישה.
באופן דומה, עמדה שמאלית סוציאליסטית באופן מסורתי מכוונת לדמוקרטיזציה של שירותים חברתיים, באמצעות התארגנויות של צרכני השירותים ופעילים. ההיסטוריה מלמדת שכאשר קבוצות פעולה של צרכנים ופעילים הצליחו להתמיד בהעמדת תביעות על התנהלותם של שירותים חברתיים, ובמיוחד כאשר הצליחו להקים שירותים אלטרנטיביים, הממסד הרווחתי והמדינתי אימץ חלק מעמדותיהם, וצרכני שירותים רבים יכולים היו ליהנות מהשינוי. דוגמאות מקומיות הן המרכזים לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית או ארגון הל"ה שפעל ופועל נגד הסללת בני נוער, בדרך כלל מזרחים, לחינוך המיוחד, והצליח להתרחב לכלל הקמת ארגון גדול הפועל היום לתמיכה בבני נוער נושרים, ארגון הנקרא "קידום נוער".
מכאן, שאין ספק שהיסטורית, פעולות המבוססות על התארגנות מלמטה הצליחו לעצב היבטים ספציפיים של מדיניות ציבורית, שהיטיבה עם קהלים רחבים יחסית.
מנקודת מבט כזו פועל ארגון כוח לעובדים. מנקודת מבט כזו דיבר ד"ר צבי שולדינר: כפי שהבהיר, התקציב הוא פועל יוצא של עוצמתם של בעלי ההון וחולשתן של התארגנויות שיכולות לאתגר אותו. מנקודת מבט כזו, התנסחו המלצותיהן של קבוצות הדיון. אם אני קוראת נכון את המפה, רוב חברי התחברות-תראבוט מחזיקים בנקודת מבט זו, שהיא המניעה אותם לפעילות בהתארגנויות שונות לקראת פעולה התחברותית משותפת.
אני כותבת בכדי להבהיר שאכן דבריי לא נאמרו מנקודת מבט כזו. טענתי היא שנקודת מבט כזו, בתור היגיון בלעדי לפעולה, התאימה יותר לתקופות קודמות בהן כוחות חברתיים מאתגרים נהנו מאפשרות להיכנס למשא ומתן פוליטי עם מקבלי החלטות. התקופה העכשווית, אני טוענת, היא תקופה אחרת.
זוהי תקופה שבה הגלובליזציה הכלכלית התחזקה עד כדי החלשה מקסימלית של המשא ומתן הפוליטי.
הכלכלה סילקה את הפוליטיקה במספר דרכים:
הראשונה שבהן היא ההשתלטות של חקיקת הסחר העולמי על מנגנונים פנים-מדינתיים, באופן שניטרל מרכיבים מסויימים של החקיקה המקומית.
השניה שבהן היא השתלטות של פרקטיקות ריכוזיות במדיניות התקצוב, המאפשרות למשרדי אוצר בעולם להפעיל לחצים כבדים על פוליטיקאים ומשרדים, בדרך לכפיית סדרי העדיפויות הכלכליים: יעילות, רווחיות, בעלות פרטית, פרוק העבודה המאורגנת.
השלישית היא שימוש במשרות חלקיות וזמניות, בכדי לקדם מדיניות הפרד ומשול שיטתית ולאורך זמן, שפוררה עובדים והפרידה בין קטגוריות בתוכם – מה שניסיתי לכנות פרגמנטציה, או ריבוי מעסיקים באותו מקום עבודה; באופן דומה, נוצרו איגודים מובחנים בתוך אותם ענפים: הסתדרות המורים לעומת ארגון המורים הארצי ובמיוחד העויינות והתחרות בין הארגונים ומנהיגיהם, מדגימים נקודה זו.
מדיניות "הפרד ומשול" שיטתית הפרידה ופוררה גם את נתמכי מדינת הרווחה. אמהות חד-הוריות לא רוצות לפעול במשותף עם נכים, ואלו לא מוכנים לפעול במשותף עם קשישים. הדוגמה שהתרחשה לאחרונה שבה קשישים פליטי השואה הפכו לקטגוריה נפרדת שלא יכולה ולא מוכנה לפעול עם קשישים אחרים, מבהירה עד כמה מדיניות הפירור עובדת ולא מרפה. כל קבוצה חווה את עצמה כנתמכת על חשבון הקבוצות האחרות, כאילו שיתוף פעולה עמן יפחית את התגמולים המיועדים לה. עמותות הפועלות באותם שדות, למען אותה אוכלוסיה, מתחרות ביניהן על משאבים (והבקיאים בשדה אומרים שלעיתים הן גם מכשילות אחת את השניה), ואינן יכולות להביא את ציבור הצרכנים שלהן לפעולה משותפת. כתוצאה מכל אלו, התארגנויות נוטות להיות קטנות יחסית, הישגיהן דלים, ולעיתים קרובות, עובדים מאבדים מקומות עבודה וצרכנים מסומנים כ- trouble makers. ג'קי אדרי למשל, האיש שניסה להיות חלק מהתארגנות עובדי הקבלן במפעלי ים המלח, שילם מחיר אישי, בריאותי, כלכלי וחברתי אדיר על פועלו האמיץ.
הטענה שניסיתי לקדם בדבריי (ובתקציר ההרצאה ששלחתי, כמו גם בהצעות ההחלטה שניסחתי), הייתה שבתקופה שונה זו, יש להרחיב (להוסיף ולא להמיר) את אופני הפעולה הסוציאליסטים המסורתיים. יש לפתח דרכי פעולה סוציאליסטיות חדשות, מוסדיות במהותן, שייעודן התערבות במרחב ההליכים הבירוקרטים. על בסיס ההנחה שכפעילים, יש לנו יותר אפשרות מאשר לנזקקים לבירוקרטיה, ומאשר לעובדים שגורלם נחרץ על ידה, לקרוא ולפתח בקיאות ביחס למתרחש בתהליכים קונקרטיים, מחויבותנו היא להנכיח ראייה סוציאליסטית, כלומר ראיה שמשמעותה מחויבות לכבוד האדם ולעבודה ההוגנת, ביחס לתהליכים אלו.
כן, אופן הפעולה הזה מבוסס על שיתופי פעולה עם אלו המקדמים פעולה פרלמנטרית, ובהחלט על שיתופי פעולה עם חברי כנסת המוכנים להשתמש בעמדת הכוח היחסית שלהם, בכדי לקדם את הנושאים השונים. אבל אין זו פעולה פרלמנטרית ועיקרה איננו חקיקה. עיקרה הוא התערבות בניהול הבירוקרטי, ביצירת קול אחר בתוך המרחב המוסדי למען דמוקרטיזציה, שקיפות ושינוי תהליכים ריכוזיים; יותר מכל דבר אחר פעולה כזו מכוונת להעמדת קריטריונים חלופיים. כאלו המאתגרים את העקרונות המקודשים של הניאו-ליברליזם: הרווחיות, היעילות והבעלות הפרטית.
צורת הפעולה המוצעת מבוססת על הקמת מועצות ציבוריות המאגדות צרכני שירותים, פעילים, משפטנים, עובדים, נציגי עמותות וארגונים רלוונטיים. מועצות כאלה ידרשו מידע, יעמיקו חקר אל מאחורי הקלעים של ועדות שונות של הפקידות המדינתית וידרשו שינוי. כוחן של המועצות האלה לא יתבסס בן-לילה, אבל הוא הדרך היחידה להשמיע את הקול הסוציאליסטי באוזניהם של מקבלי החלטות.
אני סבורה שפעולה מוסדית כזו תחזק התארגנויות עובדים ותחוזק על-ידן. אני רואה במועצות ציבוריות כאלה נתיבי השפעה עבור התארגנויות מקצועיות, שזכותן לדעת יותר ולתבוע את זכויות העובדים בהקשרים הספציפיים הרלוונטיים לפועלן. מבחינה זו, אני מתעקשת שאין שמרנות בהצעתי. מה שיש בה זו הצעה להתרחבות הפעולה באופנים שאינם מסתפקים במשא ומתן מקומי, אלא שואפים להבנת המרחב הרחב יותר שבו הוא מתקיים.
וסיפור מהזמן האחרון: קבוצת עובדים עמדה להיות מועברת למעסיק חלופי שזכה במכרז של אחד ממשרדי הממשלה. כיוון שנראה היה שהזכייה במכרז תקפה, החלו חברי הקבוצה לברר את תנאי העסקתם. התברר, כפי שנוטה להתרחש במכרזים, שהחברה הזוכה במכרז מתעתדת להעסיק את כולם תוך השמטת כל תוספות הוותק, המיומנות, הנסיעות והחזרי שיחות הטלפון. חיסכון של מאות אלפי שקלים בשנה לחברה הזוכה במכרז: העסקה חוקית בתנאי מינימום לעובדים שקודם השתכרו באופנים משופרים וראויים. ברגע האחרון, התבטלה הזכייה במכרז בשל עיכוב מסוים במשרד הממשלתי והעובדים חזרו לתנאי העסקתם הקודמים. מה עשו? התארגנו ופנו לעזרה משפטית לקידום תביעה משפטית נגד המשרד הממשלתי, שמהותה תביעה להגנה על תנאי העסקתם במכרז. כלומר, העברה גלובלית של תנאי העסקתם כחלק מתנאי המכרז. תביעה כזו היא מהפכנית מבחינת תרבות המכרזים, והיא קריטית לכל המרחב של העובדים והעובדות המועסקים על-ידי זוכי מכרזים. התרחשות דרמטית. השמאל הסוציאליסטי? לא שם. לא משמיע קול. זה שמרני מדי לטעמו וחסר סיכוי ויותר מדי מרגיש כמו לשתף פעולה עם ההפרטה.
בתקווה שיתפתח מהדברים דיון,
אורלי
תגובה לאורלי / אלעד שאול זמיר
נראה לי שמעבר לבעיות הבנה, יש כאן מחלוקת מאוד משמעותית לגבי דרכי הפעולה שלנו כתנועה, ואופן השינוי החברתי שאנחנו מנסים לקדם. ברור לי שאינך קוראת לזנוח לחלוטין את הדרכים "הישנות" אלא רק להוסיף עליהן, אבל נראה לי שאם צריך להוסיף משהו לזירת המאבקים הפוליטיים השמאליים של היום, זה קודם כל את המאבק העממי, וזה בסיס רעיוני שכבר דנו בו ופיתחנו אותו לא מעט כתנועה. לפי התפיסה הזו, הדגש לא יכול להיות בשום אופן על פעילים מיודעים, על מועצות ציבוריות ועל מאבק לשינוי התנאים הפורמליים של הדיכוי והניצול, כדי שייטיבו עם המדוכאים, מאבק-מטעם שמבצעים אותו "המומחים למאבקים". כאן מתחילה המחלוקת: התפיסה לפיה דרכי הפעולה שלנו הן קודם כל דרכי פעולה של מאבק עממי, נשענת בין השאר על ההנחה לפיה, בדרך כלל ולאורך זמן, שינויים במדיניות הציבורית הם פחות חשובים משינויים בתודעת האנשים הנאבקים. השינוי החברתי העמוק קשור בעיקר בתהליכים מהסוג השני, במאבקים שמשנים את הנאבקים, שמבססים שינוי עמוק בחברה ומבטיחים שינויים מרחיקי-לכת יותר וארוכי-טווח יותר במדיניות הציבורית.
מאבק עממי אינו רק "התארגנות מלמטה", בניגוד למאבק של מומחים משכילים, שיש להם את ההזדמנות ללמוד איך לשחק את המשחק הפרלמנטרי והמוסדי, בזירה הניאו-ליברלית, כדי לשנות את כללי המשחק בזה אחר זה, ולעצב את הזירה הזו מבפנים. מאבק עממי הוא מקום שבו נוצרים ופורצים את גבולות המאבק שלהם הסוציאליסטיות והסוציאליסטים החשובים מכל, אלה שמחוברים באופן עמוק לקהילה שמתוכה הם נאבקים, מכירים אותה היכרות אינטימית, ומשלמים מחיר עצום כדי להמשיך ולהיאבק, ולהשתנות מתוך המאבק – ולשנות אותנו שנאבקים אתם. אלה המנהיגות והמנהיגים הפוליטיים של מאבק לשינוי חברתי, שעליהם אנחנו יכולים לבנות את השינוי הגדול בחברה הזו. לעומת החיבור בין הקהילות האלה ובין המנהיגות והמנהיגים האלה של מאבק עממי, לעומת השינוי העמוק בתודעה ובנכונות להיאבק על צדק חברתי מתוך הקהילה ולא מעליה או בשוליה, לעומת כל אלה השינויים הקטנים-אך-חשובים בחקיקה הם שוליים, כמעט זניחים. לא הם יביאו להישגים משמעותיים בטווח הארוך, והכוונה לא מכאן ועד המהפכה הגדולה הסופית, שאיני מאמין בה ואיני מצפה לה, אלא לעשורים הקרובים של פעילות לשינוי חברתי במקום הזה.
אני חושב שאין לנו סיכוי בטווח הארוך להשפיע מלמעלה, מעמדות הכוח של עיצוב "שיח" משפטי, חקיקתי או עמותתי, ולא סביר לשאוף להגיע באמצעים כאלה ל"העמדת קריטריונים חלופיים... המאתגרים את העקרונות המקודשים של הניאו-ליברליזם", כפי שכתבת. סולידריות בין קבוצות מדוכאות היא האתגר האמיתי לסדר הקיים. למשל מאבקי עובדים מוצלחים, כאשר אינם נעשים על חשבון קבוצות מדוכאות אחרות, יש בהם אתגר אמיתי לשיטה ולעקרונות של השולטים כאן. למשל מאבק משותף של יהודים וערבים ממגוון גדול של שכבות אוכלוסיה לחיסול האפליה בקבלה לאקדמיה של סטודנטים משכבות מוחלשות – קודם כל ערבים, אך גם מזרחים, אתיופים, מהגרי עבודה ואחרים – מאבק שלא יערך בהתכתבות בין עמותות, עורכי דין, עיתונים ומשרדי ממשלה, אלא קודם כל ברחובות ובקמפוסים, מאבק כזה יהיה אתגר גדול. מאבק כזה יכול לסמן איום ראשוני משמעותי לסדר הקיים, למערך הקולוניאלי והניאו-ליברלי המורכב והמשתנה. עד אז, בחסות המצוקה ומתוך ברית מלאה סתירות עם מחוללי המצוקה, ממשיך חיל החלוץ של המתנחלים בלבבות והמכים שורש בשכונות לשעוט קדימה, ומשאיר אותנו בינתיים הרחק מאחור.
חשוב לפעול גם בדרכים חדשות ויצירתיות "שייעודן התערבות במרחב ההליכים הבירוקרטים". אבל חשוב גם שלא נשלה את עצמנו לגבי המשמעות של הפעילות הזו. זה לא חיל החלוץ של השינוי החברתי, זה מאבק מאסף. מאבק כזה יכול להיות חשוב, כמאבק לשיפור התנאים במסגרת הדיכוי, עד לגל הגזרות הבא – אבל זה לא מאבק שיכול לערער את מסגרת הדיכוי עצמה. לא אנחנו לבדנו, אלא רוב עצום של מדוכאים בחברה הזו, שחלקנו אכן נמנים עליהם, זה הגוף המסוגל להביא את השינוי העמוק בחברה. לא יעזור כמה נשפיע על הקטגוריות, זה לא יחליף ולא יתקרב בחשיבות להשפעה על בני האדם ועל הקהילות שהם חיים בתוכן. יכול להיות שזו "הדרך היחידה להשמיע את הקול הסוציאליסטי באוזניהם של מקבלי החלטות", אבל זו בוודאי לא תרופה לאוזניים ערלות ולחברה חולה כמו שלנו. זה עוד כלי שימושי וחשוב בארגז הכלים שלנו, לא יותר מזה.
אלעד
דרכי מאבק
טוב להצטרף לדיון - במיוחד משום שלא יכולתי להגיע לכנס. יבורכו מארגני הכנס ויבורך האתר!
קשה לדון בדרכי פעולה במנותק מדוגמאות קונקרטיות, על כל המורכבות שלהן; נדמה לי שכולנו מסכימים שפסילה מראש של דרך פעולה כלשהי היא או הפיכתה לעיקרון אמונה אין להן שחר. אני יכול להעלות בדעתי מצב, שבו דרך הפעולה שעליה מצביעה אורלי היא סבירה ואפקטיבית; למשל, דרישת פעילים פלסטינים לשחרור המיעוט הלאומי הפלסטיני ממדיניות דיכוי תרבותית וניחשול חינוכי עוברת ממש כרגע מסלול דומה: בניית ועדה פדגוגית עצמאית של ועדת המעקב, שבה שותפים פעילי חינוך, רובם אנשי מקצוע מחויבים, שמתחילה לחשוב הלאה, מעבר למה שנעשה בבירוקרטיה של משרד החינוך - וגם מציבה דרישה מעצימה להקמת מועצה ציבורית לחינוך שתייצג את האינטרסים והמאוויים של הציבור הפלסטיני בארץ. אין שום סיבה להניח, שבשלב מסוים מאבק כזה על חינוך (שהוא גם מאבק על מוביליות חברתית ונגד אפליה לאומית) ייזקק לגיוס רחב יותר ולפעולות מחאה מצד תלמידים והורים. ברור שהוא ייזקק גם לכל מיני קואליציות כדי להצליח - אם אלה לא יפוררו את בסיס התמיכה שלו.
אפשר לחשוב על הרבה נסיבות אחרות, כמו אלה שעליהן מדבר אלעד, שבהן ציבורים מוחלשים ומפוררים - בדיוק משום שזה מצבם - אינם יכולים להיכנס למרחב הפעולה שמסמנת אורלי או לאמץ אסטרטגיה כזו. כמו שאני מבין את דברך, אלעד, כשאתה מדגיש את חשיבות המאבק כמקום שמחולל תמורה במשתתפים אינך מתעלם מחשיבות על השגת הישגים קונקרטיים, משמעותיים גם אם מוגבלים וקטנים, שאותם מזניחים לטובת איזו "העצמה" מופשטת. אבל ברור שבמאבקים חברתיים רבים, מאבק עממי מחזק ומחבר הוא הדרך היחידה שיש לנו להציע נוכח ניכור ותחושת חוסר אונים עצומה של האנשים. כשאני מנסה להמשיך ולחשוב דרך הדוגמא נראה לי, שהמהלך הזה - שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע, בניית מועצה ציבורית וקואליציות בתוך המוסדות וסביבם לתמיכה בדרישה - יכולה לעבוד במקרה של התביעה לאוטונומיה חינוכית של המיעוט הלאומי הפלסטיני כי כאן כבר קיימת תשתית של מוסדות וכוחות פוליטיים, של אחדות לאומית. מצד אחר, גם מגבלותיה של אסטרטגיה כזו מתגלות, כאשר שואלים, מהו הלחץ האפקטיבי שמהלך כזה יכול לגייס למימוש התביעה?אין שום סיבה להניח שבמקרה של המיעוט הלאומי הפלסטיני יש אכן בנמצא ציבור עצום שמחכה שיגייסו אותו: המאבק העממי הוא גם כאן הכרחי.
בניית בריתות בין אנשים מוחלשים ומנושלים, המוצאים את עצמם מפורדים ומפוררים נראית לי חשובה בדיוק בגלל הדברים שתיארת אורלי. נדמה לי שמעבר להם צריך לקחת בחשבון מאפיינים מיוחדים של החברה הישראלית, ואני חושב על הדרך המיוחדת שבה המבנה הקולוניאלי מפריד בין קבוצות ובונה מערך של "טובות" ופריבילגיות, במקום של זכויות.
תגובה לאורלי ואלעד
אורלי ואלעד – לא נראה לי שיש כאן ויכוח. אני מרגישה – שיש כאן דיון שמציג בדיוק את המישורים ביניהם אנחנו נעים. אני מקווה שאכן נצליח תוך כדי דיון, לפתח את התחושה איך לנוע ביניהם וכיצד להשתמש בכל אחד מהם. הניתוח שלך את הדברים אכן מבהיר את הדרך בה עובדת המערכת ואת הגורמים המעורבים בכך אך לא הייתי רוצה להישאר רק במקום של "תיקון" פרטי דיכוי אלא גם לחשוב אך מתמודדים עם המערכת המדכאת כולה. ברור, ששינוי חוקתי וההצלחה במאבק לשינוי כזה חשובים. עם זאת, הייתי רוצה שהעבודה על שינוי כזה תלווה גם בפעילות החושפת את מקומה של החקיקה ככלי דיכוי ומעלה שאלות על עצם החקיקה או הפעולה הממסדית (ובהקשר זה – ההפרטה, המיכרוז וכו'). פעילות, הנותנת מקום לפעולה ולגיוס כוח גם למי שנתונים תחתיה ואותם בעלי ברית אינם זמינים להם. נכון גם, שבמציאות הקיימת, אין ברירה אולי אלא לחפש בני ברית בתוך הכוחות הדומיננטיים ולשתף פעולה עמם. גם כאן, חשוב להציג גם אמירות על אותם "כוחות דומיננטיים", כיצד מיוצרת הדומיננטיות שלהם ומחוזקת שוב ושוב. לתחושתי, הדבר החשוב ביותר הוא להבין, מה מייצר שיתוף פעולה כזה עם בני הברית בתוכם. איזה סוג של יחסי תלות מיוצרים כך – תלות באותם "בני ברית בכוחות הדומיננטיים" ויותר גרוע – תלות בין מי שזקוקה לשינוי החוק לבין אותם אנשים מאתנו (בעלי התודעה הביקורתית) שיכולים בכלל ליצור את אותו שיתוף פעולה. יכולים, בגלל שגם להם יש איזשהו כוח דומיננטי יחסי (ולא אכנס לפירוט למה). לכן גם הייתי רוצה לשתף אותן לא רק במקום של מסירת מידע על התנסויות אלא גם בעצם החשיבה מה צריך לשנות ואיך לעשות זאת בדרך שתתאים למקום שלהן ולמגבלות הדיכוי שלהן. חקיקה, נורמה ציבורית, הם דבר חיוני, נכון. ועדיין, יש מי שלא יעזו להתלונן גם כשיש חוק, כי זוהי התעסוקה היחידה האפשרית להן ולו גם במחיר של סבילת הטרדה מינית.
בתראבוט – כגוף המאחד פעילים במאבקים שונים, גם דרך פעולה חשובה זו יש לה מקום, אך אסור שתהפוך להיות היחידה. בנייר העמדה של תראבוט חשוב שתוצג, אך כדוגמה למה שהמציאות גוררת אותנו לעשות ותוך הצבעה על מטרה רחבה יותר. זו שממנה יובן, למשל, המהות המדכאת שבעצם עקרון המיכרוז. מהות, שאינה מתבטאת רק בהרעת תנאי העבודה של העובדות.
למה? ארחיב קצת כדי להסביר.
חשוב להבין את הכלים והדרכים בהם מתבצע ומתאפשר תהליך מסויים, תוך בירור גורמי הכוח היוצרים אותו, מאפשרים אותו ומשמרים אותו. מבחינה זו, דבריך היו מאירי עיניים, מחדשים והם הציגו בפני עוד פן של מציאות מפחידה. כל פעם אני חווה ומגלה עוד דרכים חכמות, שבהן ה"מערכת" מצליחה לא רק לעשות את שלה וליצור עובדות בשטח אלא גם לייצר "תשובות" למאבקים, להתנגדויות ולנצחונות שלנו. וכל פעם אני נכנסת מהר מתחת לספה ונובחת על כל מי שמתקרב. וזוהי ההסתכלות האחרת, החשובה לא פחות – מה זה עושה לנו? לאן זה מנתב אותנו? דרכים וכלים אלה לא לא רק צוברים עוד ועוד הון. הם יוצרים וצוברים כוח. הם גם מצליחים כל פעם מחדש לנטרל כל כוח שיכול להתמודד עם המציאות הזו – מציאות ההופכת לדבר היחיד הקיים והיכול להתקיים. מציאות שאין עליה עוררין ואין עליה כוח. כל מה שנותר אז, זה באמת איזו מלחמת מאסף, שכל מטרתה לשפר במקצת את הדיכוי ולהקטין במקצת את העושק.
למה חשוב לי להגיד את זה? כי אחרי שאני נכנסת מתחת לספה לקצת זמן, אני בכל זאת זוחלת לי החוצה ומנסה לחשוב. לחשוב, איך להאבק לא רק נגד הדיכוי והעושק הישירים, הבולטים לעין. לחשוב, איך כל אותם "פטנטים" מופלאים מבססים את הדיכוי והעושק ואת חוסר היכולת להלחם נגדם (תוך צבירה של המון המון רווחים). נכון, חשוב וחיוני להאבק כדי "להקטין את הנזק", כדי להאט את השחיקה. אי אפשר שלא להתערב, לתמוך ולהשתמש בכוח שבידנו, פשוט כי מישהו רעב, מישהי אינה מודעת לזכויות שלה, מישהם עומדים לאבד את הבית שלהם.
אבל – זה שוחק גם אותנו. זה מתיש. גרוע מכך – זה מנתב אותנו לדרכי מאבק של מלחמת מאסף. כך, בתוך הטירוף – הופכת מלחמת מאסף זו למציאות האפשרית היחידה ודרכי המאבק בה הופכות להיות הדרכים היחידות. יותר מכך, דרכים אלה יש בהן מעט נצחונות והמון המון תסכול. אם תחושת ההצלחה נובעת אך ורק משינוי חוק, הצלת בית העומד לההרס או הצלת אם חד הורית מאבדן הקצבה – לעתים קרובות המערכת חזקה מאתנו. גם אם נצליח, היא תייצר "פטנט חדש". יותר מכך, תמיד מחכים בסיבוב עוד ועוד מקרים כאלה וזה אף פעם לא נגמר. מה שנגמר זה רק הכוח להתגייס עוד ועוד.
אבל – ואני דווקא אופטימית – אולי צריך להתמקד (לצד כל אותם מקרים שאי אפשר שלא להתגייס להם) – בחשיבה איך נאבקים ופועלים נגד תוצרי הדיכוי. נגד מה שקורה למי שנתונים לדיכוי. לחפש דרכים שיתמודדו עם עיקור יכולת המאבק וההתאגדות, עם יצירת תחושת חוסר האונים, התלות והחרב התלויה כל הזמן מעל לראש. עם אותה מציאות של שרידה נמשכת המביאה עמה שיתוק וחרדה בלבד. בדברים שכתבתי על ההפרטה (באתר) הרחבתי. כאן אני רוצה לגעת בכמה נקודות נוספות.
בקבוצה הדיון בכנס הועלה כלי נוסף של דיכוי, לצד הרעת תנאי העבודה. עובדי הרווחה אמורים לכאורה לדאוג לזכויות מי שהפכו לתלויים בחסדי המערכת. לכאורה, הם אמורים לפעול בשמם ועמם מול המערכת ואפילו נגדה. אבל, עובדים אלה עצמם תלויים במערכת. הם מועסקים על ידה, בתנאים שאינם מופלאים בלשון המעטה. ולמרות זאת "אין להם עבודה אחרת" ואת זו הם צריכים לשמור. לכן – חלק מהם הופכים, בלי להרגיש, להיות משתפי הפעולה של המערכת, המוציאים לפועל שלה (וזה קורה גם במערכות דומות כמו בריאות, חינוך ועוד). אפשר וחשוב ליצור לובי שישמור על תנאי העסקה סבירים יותר. עם זאת, האיום הרחב, שהוא חלק מהמציאות כיום, של אבדן התעסוקה ושל חוסר היכולת למצוא אחרת, מרחף מעליהם בדיוק כמו שהוא מרחף מעל אלה שהם מופקדים לכאורה לדאוג לזכויותיהם ולרווחתם. אפילו קריאה לסולידריות תוך הצבעה על האיום הזהה אינה אפשרית. שהרי, מי שהם מופקדים עליהם מציבים לפניהם, יום יום ורגע רגע, את מה שמצפה להם אם יעזו להפסיק להיות משת"פים. במקרה הטוב, ינסו לצבור כוח כלשהו שיאפשר להם פה ושם לעצור קצת את הבולדוזר המועך – כוח שמחייב כמובן גם את המשך שיתוף הפעולה עם מי ששולח את הבולדוזר.
אז מה, נכנסים שוב מתחת לספה?
לא. על האופטימיות, על החזון, לא מתאים לי לוותר.
אחד הדברים שחשובים לי בגוף הזה, שנקרא תראבוט-התחברות, הוא הנסיון לחוש, לחוות ולהפנים לא רק את דרכי פעולת המערכת אלא גם את מה שקורה למי שנמעכים על ידה. מה שקורה להם במקום שלהם, בתנאי חייהם שלהם ובאיום הרובץ מעליהם. לחוות ולחוש בד בבד עם הבנת פעולת המערכת, האפשרית עדיין לרובנו. אפשרית כיוון שאנו, חמסה מלח מים, עוד לא הגענו לאותו מקום של שרידה בלבד. כיוון שאנו (מסיבות שונות: כלכליות, מגדריות, לאומיות וכו') יש לנו עדיין כוח ומשאבים השומרים עלינו מן התהום. אם כי, גם היא אינה כה רחוקה. לבטח איני היחידה שמפחדת. מפחדת, שמחר לא אוכל לספק לילדים שלי את כל הצרכים החיוניים שהמערכת הפסיקה לספק. מפחדת, שהילדים שלי יהיו תלויים בשרירות המתועבת של הבטחת הכנסה. ויש מאתנו, שהפחד שלהם מאבדן הפרנסה, הבית והאדמה או הפחד מגירוש ואלימות אף חזק יותר. שהתהום המאיימת קרובה אצלם עוד יותר.
לחוות, לחוש ויחד עם זאת להבין ולחפש דרכי מאבק שיאפשרו לנו להתמודד גם עם אותה שחיקה ואותו חוסר אונים שהמערכת מייצרת. דרכים שחלקן עדיין לא קיימת, דרכים הנוצרות תוך כדי פעולה. דרכים המשנות ויוצרות תודעה לא רק אצל המדוכאים בעליל אלא גם אצלנו.
וכאן עולה נקודה נוספת שעלתה בקבוצת הדיון – סולידריות, קהילה, תמיכה הדדית – והכוח הנוצר עמם. מה שאנחנו צריכים לחפש, זה איך לעבוד בדרך שתייצר, ולו במקצת, את אותה תחושה. איך לייצר אותם כלים המאפשרים – בתוך האיום והשרידה – את היכולות ליצור סולידריות, לתמוך, לא להיות מאויימים על ידי אותם כלי שחיקה ופירוד. להרגיש שאני לא לבד, שיש מי שיאבק אתי ויתמוך בי אם אפגע מהמאבק. מישהו שאינו קשור לכוחות הדומיננטיים. מישהו שהוא כמוני – שהוא אתי ואני אתו, כשצריך. חשוב ללמוד ולחוש איך לראות סימני הצלחה במאבק לא רק בשאלה אם אכן הצלחנו למנוע הריסת בית, למשל. להבחין, אילו דרכי עבודה ומאבק ושיתוף נוצרו תוך כדי אותו מאבק ולראות אותם כמטרה, כהצלחה. לחפש, לראות ולהצביע עליהם. ותוך כדי כך לשנות ולהשתנות. כך, ניאבק נגד הכוח האמיתי של ההגמוניה – נגד עצם סרוס יכולת המאבק והתקווה שאפשר לקיימו. הידיעה שאפשר להאבק – נותנת משמעות. ובלי המשמעות הזו – גם השינויים בחוק, בנורמה – לא יעזרו.
אני רואה בתראבוט קבוצה, המנסה לחבר בין קבוצות שונות, סוגי דיכוי שונים ודרגות דיכוי שונות. קבוצה, המנסה ליצור איזושהי "התחברות" שבה יכולים לעבוד יחד בעלי ידע שונה, רקע כלכלי שונה ולאום שונה – בלא שחלק יהיו תלויים באחרים. גוף המנסה לצאת מהנתיבים שהתוו לנו על ידי המציאות, ליצור נתיבים אחרים ואינשאללה – גם מציאות אחרת. לכן גם, הדרך שאת מציגה היא אולי כלי הכרחי אך יש לו ערך אך ורק אם הוא מלווה במאבק ציבורי ובעשייה הנותנת מקום גם למי שאינם מחוברים לכוחות הדומיננטיים בדרך זו או אחרת. מאבק שאינו מתמקד רק ב"תיקון" המקומי אלא גם בהצגת איזשהו "חזון". אמירה רחבה יותר, שמזכירה מה צריך להיות ומה נגזל מאתנו. אינני מבטלת את הצורך להשתמש בקשרים ובידע, הזמינים לנו יותר מאשר למדוכאים יותר. אבל זאת, אך ורק אם נקפיד באותו זמן להיות ערים לדרכים ולפעולות הממשים את הכוח והידע שלהם עצמם. אך ורק אם ניזהר לא להתפס כ"בעלי ברית בכוחות הדומיננטיים". להזהר שלא להפוך למי שיש בידיו סוג מסויים של כוח ושלכן כדאי להיות נחמדים אליו או להעזר בו.
ועד הערה קטנה – לגבי ההחלטות שאמורות היו להעלות בכנס ולהכנס לנייר העמדה. אני מאמינה, שנייר העמדה של תראבוט צריך קודם כל להציג את ה"חזון", את מה שצריך להיות. כל פתרון, כל "הצעת החלטה" המוצגים בו – יש בהם ערך אך ורק אם הם חושפים גם את שצריך היה להיות ונגזל.
תודעה ביקורתית
נראה לי אלעד, שהדיכוטומיה שאנחנו מבנים בדיון הזה בין שינוי פוליטי ותודעה פוליטית, ושאכן מאפיינת את הגישה שהושמעה שוב ושוב בדיונים, היא לא דרך יחידה להבין דרכה את סוגיית הפעולה. כשפעילים בתאראבוט לוקחים על עצמם לחזק תודעה ביקורתית ואת התחושה שאפשר לפעול ולשנות באופנים פוליטיים, מהם כיווני הפעולה שהם מציעים לאלו המפתחים תודעה ביקורתית? האם הצלחות במאבקים קודמים הם לא חלק מרכזי בטיפוח החשיבה הרואה ערך בפעולה המשותפת ובפעולה הפוליטית? רק עבור חלק קטן מהנשים שאותן הייתי רוצה לארגן, התעמתות עם מעסיק או הגנה בגופנו מפני דחפורים, אפשרית. עבור אחרות היא עשויה להיות מסוכנת ותובענית במחיריה. אופני הפעולה שאני מדברת עליהם מגדירים תודעה מהפכנית כמחוברת לפעולה משותפת אבל בנתיבים נוספים. הדיכוטומיה שאנחנו מבנים בדיון הזה מעוותת את המציאות: קשה לדמיין פעולה מול כוחות דומיננטיים ללא בני ברית בקרבם; קשה לדמיין פעולה בקרב כוחות דומיננטיים ללא המידע שמגיע מאלו החשופים לאמצעי דיכוי ספציפיים. בהקשר של דיכוי נשים, שום דבר לא התקדם ברמת ההסדרה המדינתית ללא המידע שנאסף מנשים על התנסויות היומיום שלהן והאפשרות לקדם נשים במיקומים דכאניים ספציפיים לא היתה יכולה לזוז צעד ללא שיתופי פעולה ברמה המוסדית וההקשר של הטרדה מינית הוא הקשר שראוי ללמוד ממנו. האם לדעתך, השינוי שחל בהתנסויות היומיום של נשים בעקבות החוק, הוא בעצמו לא מרכיב מרכזי בפיתוח התודעה על חשיבותה של פעולה משותפת וארוכת טווח?