נכתב לקראת דיון בנושא השותפות הערבית־יהודית שנערך במפגש של התחברות-תראבוט, ביפו, בתאריך ה 11 בדצמבר 2006.

בכוונתנו לערוך בחינה מעמיקה של תפיסת היסוד הערבית-יהודית שלנו. מחויבותנו לשותפות איננה צריכה לטייח מורכבויות וקשיים של שותפות בין המשתייכים לשני עמים הנמצאים עשרות שנים בסכסוך פוליטי ובתנאים של אי-שוויון ודיכוי לאומי. גם המבט המבחין – וחשוב להבחין בין טיב היחסים בין יהודים לפלסטינים בתוך הקו הירוק לבין יחסיהם בשטחים הכבושים מאז יוני 1967 – איננו יכול להתעלם מכך שמשני צידי הקו הירוק מדובר ביחסים אשר עוצבו כחלק ממהלך קולוניזטורי – ציוני מתמשך ושהנכבה הפלסטינית ב- 1948 הייתה לשלב מעצב בטרגדיה הנמשכת, גורם מפתח ובלתי פתור. השאלה שלנו נוגעת למגבלות השותפות לא רק בין שני עמים הנתונים בעימות ממושך ואשר אינם שווים מבחינת יחסי כוח ותנאי קיום, אלא, גם למגבלות השותפות בין בני ובנות העם היהודי-ישראלי אשר עוצב תוך כדי מהלך ההתיישבות הציונית וגלי ההגירה ההמוניים של פליטים יהודיים לבין בני ובנות העם הפלסטיני, בני ובנות הארץ אשר נדחקו במסגרת אותו תהליך.

בכוונתנו להתמקד הפעם בסוגיית השותפות בתוך גבולות ישראל החוקית והמוכרת בינלאומית, באותו שטח שבו יש לפלסטינים זכויות אזרח ישראליות ושגם ניתן לדבר בו על שותפות במסגרת פוליטית אחת. הדיונים עשויים להגיע, מצד אחד, לסוגיית אופייה של המדינה והחברה בחזון שלנו: זכויות אינדיבידואליות וזכויות קולקטיביות, בניית שוויון מעשי וסמלי, יחסים בין אזרחים וקהילות לבין המדינה ובין קהילות שונות, יחסי רוב-מיעוט, יחסים בין פרטים ומשפחות לבין קהילות וכו'. מצד שני, חשוב לא פחות שנברר סוגיות של שותפות מתוך מאבק, מה ההקשרים, הנסיבות והתנאים בהם עולה החשיבות של המאבק המשותף או לחלופין החשיבות של ההתארגנות הלאומית הנפרדת של המיעוט המדוכא? כיצד משלבים בין שתי צורות ההתארגנות והמאבק? מה הויתורים והמחירים הנדרשים מאיתנו במסגרת השותפות הערבית-יהודית? מה המשמעות של יחסי רוב-מיעוט אשר בשמאל העקבי, הלא-ציוני, מתהפכים לעומת יחסי הרוב-מיעוט בישראל? כיצד מנסים לנטרל את חדירתם של יחסי הכוח לתוך מסגרות משותפות המתכוונות לקדם סדר יום שוויוני? ועוד....

בשני ההיבטים אני מציע לאמץ גישה ביקורתית כלפי הגישות הרווחות במסגרות השמאל הלא-ציוני בישראל.

ביחס לאופייה של מדינת ישראל, אין טעם לדחות את הדיון והמאבק על אופייה עד לאחר השגת הסדר שלום עם העם הפלסטיני. הכרה זו התגברה בקרב פעילי שמאל ערבים בישראל במהלך שנות ה- 90, חלה בה נסיגה מסוימת בעקבות אוקטובר 2000 ורק לאחרונה חודשו הדיונים והיוזמות המכוונות לבניית אסטרטגיית מאבק על אופייה של המדינה הישראלית ומוסדותיה ועל אופיים של ההסדרים בין שני העמים החיים בה.

ראוי לדון באופן מעמיק בהצעות שונות שהועלו בדבר הפיכת ישראל למדינת אזרחיה, זכויות קולקטיביות למיעוט הפלסטיני, "דמוקרטיה קונצנסואלית", "דו-לאומיות", "אוטונומיה תרבותית", בניית מוסדות לאומיים, החזרת קרקעות ופיצויים, ועוד. כקו מנחה לכל הדיונים האלה אני מציע לבחון את ההצעות להסדרים מנקודת המבט של קידום תהליכי הדמוקרטיזציה האתנית-לאומית (כלומר, דה-ציוניזציה = פירוק המוסדות מתפקידם כמשרתים ומממשים של תהליכי התיישבות ובניית חברה בשליטה יהודית). זו לא נקודת המבט היחידה לבחינת ההצעות, אבל זו אבן בוחן מרכזית. איננו עוסקים בהשוואה תיאורטית בין מודלים אלטרנטיביים ליחסים אפשריים בין המדינה לבין שני העמים החיים במסגרתה, אלא בהתמודדות עם פרויקט קולוניאלי דינמי, שלא מסתכם במודל נתון של יחסים פורמליים, אלא משנה כל הזמן את הצורה שלו, בהתאם למשימות שהוא מציב לעצמו בכל שלב ושלב.

בתחום של התנועה המשותפת שאנו בונים ושל המאבקים המשותפים בכלל, יהיה עלינו לשקול לצד שאלת קידום המאבק לדמוקרטיזציה אתנית-לאומית גם את שאלת היכולת לקיים מסגרות משותפות שאינן משכפלות את יחסי הכוח במידה שיש בה דיכוי החותר תחת מטרות המאבק תוך פגיעה בצרכים ובזכויות הבסיסיות של הפעילות והפעילים. שותפות יהודית-ערבית אמיתית איננה עניין שמסתכם בסיסמאות על אחווה או ברצון טוב אידיאליסטי של השותפים. בתנאי אי שוויון השותפות יכולה להתבסס רק על מאבק משותף פעיל ועיקש. זו שותפות לא סימטרית עם כל הבעיות והקשיים הנובעים מכך. גם התמיכה הנלהבת ביותר במאבק משותף ובשותפות ארגונית לא צריכה לסתור את ההכרה בדבר הזכות והחשיבות של התארגנויות לאומיות נפרדות של המיעוט הלאומי. אין סתירה הכרחית בין השניים.