מאת: חררדו לייבנר וגדי אלגזי

בעקבות מסמך "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל"

מקור הלגיטימיות העיקרי שיכול להבטיח עתיד יציב ושלום לקיום היהודי-ישראלי הוא העם הפלסטיני על חלקיו השונים: אזרחי ישראל, תושבי השטחים הכבושים ב-1967 והפליטים בפזורה. פרי של הגירה מנותבת ותהליך התיישבות שהונהג על-ידי תנועה לאומית קולוניאליסטית (הציונות), העם היהודי-ישראלי התבסס חומרית ומדינית על נישולם ושלילת זכויותיהם של התושבים הערבים הפלסטינים. אלה, תוך מאבק בתהליך ההתיישבות הציונית באימפריות השליטות (עד 1948), ולאחר מכן – במדינת ישראל, הלכו והתגבשו לעם בעל שאיפות לאומיות.

העובדה, כי בני העם הפלסטיני חיים מפוצלים ומפוזרים, תחת משטרים שונים ותנאים פוליטיים וחברתיים בלתי אחידים, הקשתה על הקמתה של תנועה לאומית מגובשת והצמיחה תביעות לאומיות וחברתיות שונות לפתרון בעיותיו. הקמת מדינה עצמאית וריבונית בגבולות 1967 תוך ביטול כל היבטי הכיבוש ומציאת פתרונות המבוססים על הכרה בזכויות הפליטים, אמורים לתת מענה למציאות החיים הדרמטית ביותר של בני העם הפלסטיני, החיים בתנאים קשים במיוחד תחת כיבוש, ולפלסטינים הרבים, שעדיין מצטופפים במחנות הפליטים בארצות השכנות בתנאים קשים, לעתים ללא אזרחות ותחת מגבלות על התנועה והעיסוק. כיום ברור לכל שוחר שלום – ובעצם לכל שוחר חיים ונורמליות – שבידי העם הפלסטיני מצוי המפתח העיקרי להבטחת קיומה הלגיטימי העתידי של ישראל במזרח-התיכון. כלומר, המפתח טמון במידת הנכונות של ישראל הרשמית להגיע לשלום המבוסס על שחרור הפלסטינים מהכיבוש, פירוק ההתנחלויות ומימוש זכויות הפליטים.

הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל נמצאים במצב מיוחד. מצד אחד, הם נהנים מזכויות אזרח יחסיות המקנות להם מספר יתרונות ניכרים על פני יתר בני עמם, במיוחד זכות התנועה ונגישות חלקית לפריבילגיות הנובעות מאזרחותם הישראלית, לעתים תוך ניצול יחסי הכוח הקולוניאליים בין ישראל לשטחים הכבושים. הדבר בולט במיוחד בתחומי המסחר ובלט יותר בעבר – עד להקמת גדר ההפרדה – בתחום התעסוקה וקבלנות המשנה. מצד אחר, הפתרונות המדיניים המדוברים לסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם כוללים התייחסות לבעיית קיומם של הפלסטינים בישראל כאזרחים סוג ב', הנדחקים לשולי החיים הציבוריים, נידונים לחיות בתלות מתמדת ביחס לרוב היהודי השולט ומקבלים יחס של אזרחים-על-תנאי, שלעולם לא יוכלו להשתלב בקולקטיב השולט המוגדר באופן אתני-דתי כקולקטיב יהודי. אין בישראל לאומיות אזרחית נייטרלית מבחינה אתנית כמו זו הצרפתית (לפחות זו הצרפתית שבתיאוריה!). לערבים הפלסטינים בישראל יש סיבות טובות להעריך, שאופציה כזאת גם לא תיפתח בפניהם בעתיד מצד הרוב היהודי. לכן, בצד מאבקם למימוש זכויות אזרחיות מלאות ולביטול כל צורות האפליה והדיכוי, לא נותר להם אלא לתבוע גם זכויות קולקטיביות בתור מיעוט לאומי.

חשוב להדגיש שלא מדובר רק בתביעה מחוסר ברירה: לכל מיעוט מגובש מבחינה לאומית, אתנית-תרבותית או דתית יש תביעות להכרה בזכויותיו הקולקטיביות באותם תחומים, המבחינים אותו מאוכלוסיית הרוב, בין אם זו הבחנה שנכפתה על ידי רוב, שאיננו מאפשר למיעוט להשתלב ולהיטמע בתוכו – ובין אם המדובר בהבחנות וולנטריות, הנובעות מתוך ההיסטוריה של אותו מיעוט, מסורותיו ותרבותו.

מסמך "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" מהווה צעד נועז קדימה של קשת רחבה למדי של פעילים חברתיים ואינטלקטואלים, המייצגים חלקים גדולים מציבור הפלסטינים אזרחי ישראל. לאחר שנים של תביעות כלליות – כלליות מדי, בנוסף להפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", גם ל"הכרה כמיעוט לאומי", ל"שוויון אזרחי ולאומי" ולכל היותר הדרישה של בל"ד ל"אוטונומיה תרבותית", מציעים מנסחי המסמך מושג מבטיח חדש – "דמוקרטיה הסכמית" – להסדרת יחסי הרוב והמיעוט בישראל דמוקרטית עתידית. ליברלים ציונים, או אם תרצו ציונים מתונים, מיהרו כבר להתריע מפני מה שנראה להם כתביעה המסכנת את התביעות המוצדקות של המיעוט לשוויון אזרחי.

למקרא דבריהם, נראה כאילו אי-השוויון מצטמצם והולך, הפערים נסגרים, ורוב היהודים בישראל ממש עמדו להכיר בעוול המתמשך שנעשה לאזרחים הפלסטינים ואף תכננו לפצות אותם על כך. גם לו זה היה המצב, האם דרישה להכרה כמיעוט הלאומי היא סיבה או עילה לשלילת זכויות אזרח? "דו-לאומיות!" מיהרו להזהיר הדוברים הציונים הקשוחים יותר, ולשיטתם, החתירה לדו-לאומיות מצדיקה את הגברת ההסתה נגד אנשי הציבור של המיעוט הפלסטיני ואת דחיקתם מהזירה הציבורית. בתגובתם זו הם מאשרים את ההבחנה הנכונה במסמך "החזון העתידי": ישראל יותר משהיא דמוקרטיה היא אתנוקרטיה, מדינה בשליטתה ובשירותה של קבוצה אתנית-דתית.

לטיעון הציוני-ליברלי נגד תביעת הפלסטינים למימוש זכויותיהם הקולקטיביות יש מסורת ארוכה והוויכוח עמו צריך להתחדש. רבים מן הליברלים הציונים מעולם לא עמדו על הקשר העמוק בין זכויות אינדיבידואליות אזרחיות לבין זכויות קולקטיביות – שרק מימושן מאפשר מימוש מלא של זכויות אזרח אינדיבידואליות. כמה מהם – כליברלים ציונים בעבר – הסכימו לשוויון אזרחי לפלסטינים (שלא מומש!) – תוך התעלמות עקבית מזהותם הלאומיות ומתביעותיהם הקולקטיביות, הנובעות מעצם ההכרה בעם הפלסטיני. מסורת ציונית ארוכה רואה בפלסטינים לכל היותר ציבור בני-אדם נפרדים, ציבור מפורר, ומסרבת בעקשנות לתפוס אותם כקולקטיב, כעם (כך זאב ז'בוטינסקי בעבר, וכך כמה מדוברי השמאל הציוני בהווה, המוכנים להשלים עם ההתנחלויות שכבר קיימות בטענה, שזכותם של בני-אדם לגור בכל מקום שהם רוצים, תוך התעלמות מהממד הקולקטיבי והקולוניאלי של מפעל ההתנחלות). לביקורת הליברלית היהודית כלפי הפרקטיקה הקולוניאלית יש כמובן ערך ואסור לזלזל בה, למרות מגבלותיה שאינן מאפשרות לה לחבור לבני העם המדוכא. אך ביקורת שמאלית של הקולוניאליזם לא תוכל להסתפק בה.

אבל מעניין יותר מן הסכנות שהציונים המודאגים, ליברלים מתונים וגזענים גלויים כאחד, מאתרים במסמך, הוא מה שנעלם מעיניהם. הציונים עלולים לפספס הזדמנות היסטורית להסדר ריאליסטי ויציב, שבתנאי שלום עם הפלסטינים המשוחררים מהכיבוש ועם מדינות ערב השכנות, יעניק לגיטימיות לקיום היהודי-ישראלי מצד המיעוט הפלסטיני השותף למדינתו. זו לא הכרזת מלחמה, כפי שמיהרו להכתיר אותה פרשנים מתלהמים – זו הצעה לשותפות. אם מישהו מבני הרוב היהודי-ישראלי אינו מרוצה מתנאי השותפות, המוצעים על-ידי נציגי המיעוט, יתכבד ויואיל להעלות הצעה משלו. עד היום לא הציעה ישראל סטטוס ברור ויציב לאזרחים הפלסטינים שבתוכה אלא נישלה אותם ואף עקרה רבים מהם מאדמתם בשנים הראשונות, הטילה עליהם ממשל צבאי (עד 1965-6), הפקיעה מהם אדמות עשרות שנים לאחר הקמת המדינה, הגבילה את חופש הביטוי שלהם ואת חירויותיהם הפוליטיות, ראתה בהם "חפצים חשודים", הוציאה אותם מתחומים שלמים בכלכלה, שללה מהם נגישות לקרקע וחסמה בפניהם אפשרויות תעסוקה ואפיקי מוביליות חברתית, מנעה מהם בנייה ופיתוח של יישוביהם וממשיכה להפלות אותם לרעה כמעט בכל תחומי החיים.

כל הפרקטיקות האלה מעצבות בפועל את מצבם של הפלסטינים בתוככי ישראל – אך את האופן שבו ישראל הרשמית רואה את מעמדם העתידי והיציב בתוך מדינה בעלת רוב יהודי-ישראלי היא לא ממהרת להגדיר באופן ברור ומחייב. הממסד השליט במדינת ישראל – גם בתחום זה – מעדיף את מדיניות העמימות המאיימת, את חוסר הבהירות, שבנוסף לכל הגזירות והאפליה רק מגביר בקרב האזרחים הפלסטינים את תחושת הארעיות, הסיכון והניכור. והנה, למרות תחושות אלה, באה קבוצה מובילה בציבור הזה ומציעה הסדר עתידי, חזון שאינו מבשר מלחמה ומאבק בין העמים, ובוודאי שגם לא ניסיון הכנעה וטרנספרים, אלא השלמה במסגרת דמוקרטית, המבוססת על הסכמה הדדית, על בניית קונסנזוס רחב. לב ההצעה: נציגי הרוב לא יקבלו החלטות הנוגעות לכלל האזרחים, כולל המיעוט הלאומי, ללא הסכמה משמעותית מצד נציגי המיעוט.

אם כן, מה כל כך מקומם את הציונים? הדמוקרטיה ההסכמית, שעל פרטי תפקודה יהיה צורך לדון כאשר תעמוד על הפרק כאופציה ריאלית שמימושה קרוב, עשויה להבטיח ממד חשוב של לגיטימיות פלסטינית (לצד הממדים האחרים שכבר הזכרנו) לקיום לאומי של רוב יהודי-ישראלי בגבולות 1967 – אך יחד עם זאת, היא מחייבת לקבוע נקודת סיום למפעל הציוני, לתהליך ההתיישבות, ההתנחלות וההשתלטות המתמשך, המתבצע תוך נישול ודחיקה לשוליים של תושביה הלא-יהודים של ישראל. בלשון פשוטה: קץ לקולוניאליזם הפנימי. מבחינה מסוימת מציעים כאן לציונים הכרה בכך שהצליחו לבסס כאן לאום יהודי-ישראלי, ואפילו ויתור על ניסיונות להיאבק במציאות הזאת, אבל דורשים מהם להפסיק לתפקד כתנועת התיישבות: אנו נשלים איתכם, עם קיומכם הלאומי – ואתם תשלימו איתנו ועם קיומנו הלאומי. רוב היהודים-הישראלים נקראים לעבור ממצב התיישבות והתנחלות מתמדת – למצב של ישיבה בארץ, להפוך באמת לבני המקום, ופירוש הדבר – להידבר עם בני המקום האחרים על תנאי השותפות הדמוקרטית בין שווים, כאזרחים שווים וכציבורים לאומיים. הרפלקס ההתיישבותי הציוני, זה התופס את המדינה כבנויה על זכויות יתר של הרוב היהודי ועל תהליך אינסופי של הגירה והתיישבות יהודית מכל רחבי תבל, מתקשה להסתגל לרעיון, שהבטחת עתידו של קולקטיב לאומי יהודי-ישראלי תלויה בוויתור על המשך הקולוניזציה בפנים ובחוץ. אסור לשכוח, שמנקודת המבט של ההיסטוריה הפלסטינית מדובר בפשרה כואבת וריאליסטית.

אלה הן בדיוק הסיבות שבגללן מי שמעוניינים לא רק בפשרות במסגרת של הסדרים מדיניים אלא בתהליכים עמוקים יותר, בתהליכי פיוס ובנייה של עתיד אחר של שותפות ודמוקרטיה, של השתלבות בין שווים וכיבוד הדדי, צריכים לתמוך בחום במסמך החשוב הזה, מעבר לכל הפרטים הראויים לדיון וההסתייגויות שאפשר להעלות. מנקודת מבט שמאלית יש אכן בעיות רבות במסמך: התעלמות מפערים מעמדיים, מריבוד פנימי אתני ועדתי בחברה הפלסטינית, המשעתק דפוסים קולוניאליים (שלא במפתיע – הרי הוא תוצר גם של תנאים קולוניאליים), קבלה לא-ביקורתית של מושגים והנחות-יסוד הלקוחים מתיאוריות מודרניזציה אירופוצנטריות, התמודדות חלקית עם הדיכוי המגדרי, התעלמות מסוגיית הערים המעורבות, חוסר דיון בתרבות הערבית בקרב הרוב היהודי, שאלת השותפות והמסגרות המעורבות היהודיות-ערביות ועוד. תורם של כל אלה עוד יבוא. אבל בכללותו, מסמך זה הוא צעד עצום קדימה בפיתוח הדיון הציבורי.

כרגיל, האינטלקטואלים ופעילי הציבור הפלסטינים אזרחי ישראל מקדימים בהעזתם הפוליטית את רוב הציבור היהודי ומאתגרים אותו. חלק נכבד מההישגים הדמוקרטיים במדינת ישראל הושג בזכותם: מימי כניסתו של תאופיק טובי לכנסת, דרך המאבקים העיקשים בתנאים קשים נגד הממשל הצבאי והמגבלות על פעילות ציבורית לרוב של פעילים קומוניסטים, גיבורים מסורים, אלמונים כמעט, שבקושי נשמרים בזיכרון המקומי, הפריחה התרבותית המחודשת סביב אל-איתיחאד ואל-ג'דיד, פעילותם הפוליטית והאינטלקטואלית של אמיל תומא, אמיל חביבי, סמיח אל-קאסם ותאופיק זיאד – זה האחרון שבניצחונו הגדול במאבק על עיריית נצרת ב-1975 נתן את אחת המכות המכינות לקראת הפלת שלטונה הממושך והמושחת של מפא"י על גילגוליה השונים במדינה, מאבק ההמונים של יום האדמה, הניסיון התקדימי והנועז לברית עם הפנתרים השחורים במסגרת הקמת חד"ש כברית פוליטית (ניסיון קשה, שעבורו ויתרו האזרחים הפלסטינים לאורך מספר קדנציות, רבות מדי, על מנדט מתוך הייצוג הפרלמנטרי המצומצם שלהם), המעורבות הפעילה של הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות במאבקים לדמוקרטיה ולשלום, נגד מלחמת לבנון ולסולידריות עם האינתיפאדה הראשונה, העלאת התביעה למדינת כל אזרחיה ואתגור הליברליזם הישראלי על ידי בל"ד, הפעילות הממושכת של חד"ש כסיעה יהודית-ערבית במסגרת ההסתדרות ונעמ"ת, המאבקים נגד תוכנית ויסקונסין, שבהם היה תפקיד בולט לפעילים ופעילות פלסטיניים מקבוצות פוליטיות שונות. הרשימה ארוכה.

עתה מונחת ההצעה ל"דמוקרטיה הסכמית" לפנינו. היא מצטרפת לכמה תביעות מפתח - "מדינת כל אזרחיה", "שוויון זכויות – ולא פחות" ואולי גם "ברית המדוכאים לשוויון חברתי" – שורת תביעות-מפתח, שעל פעילות ופעילים לשינוי חברתי משכבות עממיות, ערבים ויהודים, יהיה עוד לעמול קשה כדי לנסות לרקום אותן ולחבר ולהפוך אותן למציאות. אך היא מבשרת לנו שחיים אחרים אפשריים כאן, בינינו.