החיבור הוא יותר מסכום חלקיו: הצעה לדיון על פוליטיקה מחברת בתנועה ערבית-יהודית
מאת: אילת מעוז
אני כותבת מסמך זה בעקבות דיון ראשון בנושא שוויון מגדרי, מאבק פמיניסטי והשמאל, שנערך בכנס הארצי של התנועה בהתהוות "התחברות-תראבוט". אני כותבת אותו מנקודת מבט של אחת ממנחות הדיון, וכמי שבחרה לתמוך בקיומו, חרף קיומם של שני דיונים מקבילים, חשובים בהחלט.
התנגדויות לקיומו של הדיון עלו פעמיים לפחות. בפעם הראשונה, בפגישה מקדימה של ועדה שנדרשה לדון בנושאי הכנס ובפעם השנייה בפתיחת הדיון עצמו, על ידי אחת המשתתפות, פעילה פמיניסטית ידועה ומוערכת. אני כותבת את הטקסט הזה כדי להעלות על הכתב את מה שהומשג במהלך הדיון, כמו גם את מה שלא זכה להתבהר בו. אני מעוניינת לכתוב על ההתנגדות לקיומו של הדיון ועל מהלכו בצורה אמביוולנטית, לגעת בעדינות בשאלות שצפו ונזנחו משום שנדמה לי שהחשש לדון בהן מעניין לפחות כמו הדיון הפוטנציאלי עצמו. אני מעוניינת, מתוך מה שדובר בדיון ומתוך מה ששתק בו, להציע כמה נקודות למחשבה סביב האפשרות, לא ל"שיתוף פעולה" פשוט בין התנועה הפמיניסטית לשמאל, במידה ושני אלו קיימים כישויות, אלא לחשיבה החורגת במשהו משני אלו ומאחדותם המדומיינת.
הטקסט הזה לא מבקש להציע פרוגראמה מפורטת, ואפילו לא מתווה לפעולה אפשרית, אלא לעשות פרובלמטיזציה, שיש בה מידה של סיכון, למצג של שותפות. כמובן שרבות מהתובנות שאציע כאן הועלו, או מבוססות על טענות פמיניסטיות שנוסחו פעמים רבות בעבר. עם זאת, אני מבקשת לכתוב על הזמן הזה, ועל השאלות העולות מכיוונים אחרים וחדשים, התובעות התייחסויות רציניות. אשתדל להימנע כאן מדיון, שהיתה לו חשיבות בזמנו, בשאלה "המאבק הפמיניסטי והמאבק השמאלי – ביחד או בנפרד?" מתוך אמונה, שאפילו ויש תקופות בחיי תנועה פוליטית שבהן נדרשת לה פעולה אוטונומית ומבודדת יחסית, יש בפעולה משותפת לכשעצמה אופי ומעמד פוליטי רדיקלי. אלא, שאנחנו צריכים להימנע מלראות בפעולה פוליטית משותפת פרויקט אידיאלי וחסר סתירות. קיימות סתירות ממשיות, המקשות על יצירת החיבורים המיוחלים בין הקבוצות השונות הנאבקות כל אחת בזירתה.
לצד הדיון התיאורטי משהו, אני מעוניינת להציע את נקודת המבט האישית שלי, ואת הניסיון להתגבר על הקושי הפרטי (והפוליטי) שלי, לדרוש מחויבות מהאחר/שותף, מבלי להתנשא עליו או להתריס נגדו. כך, משום שמצד אחד, המניע העיקרי לכתיבת הטקסט הזה היה מידה של תסכול עקב היעדרותם של גברים פלסטינים מהדיון על פמיניזם. ומצד שני, מצאתי כי ככל שאני מתקדמת בכתיבת הטיוטות, אני מטשטשת יותר ויותר את הטענה שלי כלפי מי שנעדר מהדיון, והופכת את הטקסט ל"כללי" ומופשט מאוד. מופשט עד כדי כך שהוא מאבד את כוחו לפעול ולהפעיל, להיות "טקסט אקטיביסטי" שמעלה דרישה ברורה, מנסח תביעה ומבקש להניע אנשים לפעולה.
הדיון נפתח כאמור בשאלה מדוע אנו מקיימות (ומקיימים) את הדיון הזה? מדוע אנו מפרידות את הדיון במאבק פמיניסטי ובפרספקטיבות פמיניסטיות על מציאויות של אי-שוויון, מהדיונים הרעיוניים האחרים המתקיימים בחדרים הסמוכים? היינו קבוצה קטנה, של כתריסר פעילות ופעילים ונדמה שכולנו בעלי תודעה פמיניסטית מפותחת – מדוע לא נלך ונציע את נקודת המבט הפמיניסטית בדיונים אלו? כמה משתתפות הציגו את המניעים שלהן, ביניהם הניסיון לחדד את הקול הנשי בתנועה, לדון בכישלונות ההיסטוריים של יוזמות התחברות בין תנועות פמיניסטיות לשמאל, ועוד. בעיקר, הונענו לדיון מתוך בקשתה של אחת המשתתפות, לשים לב לדיכוין של נשים פלסטיניות במסגרות דו-לאומיות, ובכלל זה בפגישות ובהתארגנות של תראבוט עצמה. לבחון את יחסי הכוחות בין גברים לנשים ואת העיוורון המבני להדרתן של נשים מעמדות של השפעה, מנהיגות וקבלת החלטות, באופנים גלויים וסמויים.
במסמך זה, אינני מבקשת לנתח מצבים כאלה באופן קונקרטי. מה שאני כן מבקשת הוא לפתוח לדיון את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אנחנו מוותרים ומוותרות לעצמנו על מתן דין וחשבון אמיתי על הקשיים הטמונים בשיתוף פעולה יהודי-פלסטיני שמבקש לעשות פוליטיקה מחברת.
יש משהו מייצג בכך שאת הדיון עצמו ניהלנו סביב שאלות אחרות, שכבודן במקומן מונח, למשל: כיצד משתלבת הפרספקטיבה הפמיניסטית בכל עמדות התנועה, במאבקים שנחליט להתחבר אליהם, בייצוג ובנוכחות של נשים בהתחברות-תראבוט, ובהעצמתה של מנהיגות נשית בתנועה. נדמה לי כי לא במקרה נמנענו בדיון, ואנחנו נמנעים עדיין, מהדיון ביחסי מגדר ובשיתוף פעולה יהודי-פלסטיני: הרי יש בדיון כזה סיכון מסוים לאחדות שכן הצלחנו ליצור במאמץ רב. ישנם אולי מקרים שבהם אין טעם לדון (לפחות לא באופן רשמי וציבורי) בשאלות העשויות להיות הרסניות ביחס להישגים שכבר הושגו, במקרה הזה אני סבורה כי ישנה חשיבות לגעת בנושא, משום שהוא נמצא בבסיסה של היכולת שלנו ליצור פוליטיקה מחברת. "הנושא הפמיניסטי" יכול לשמש דוגמא למורכבות שב"התחברות", פעולה שאיננה נטולת קשיים וסיכונים, ובוודאי איננה אוטומטית ופשוטה.
ברור, שהתביעה שאני מעלה ביחס לשותפות במאבק הפמיניסטי, רלוונטית לי – כאשה ו/או יהודיה ו/או צעירה, ואולי גם לנשים אחרות הדומות לי בחלק מהמאפיינים הסוציולוגיים האלו. עם זאת, אני מקווה שהניסיון לבחון את הקושי שאני נתקלתי בו, וההצעה לבחון שוב את צורות המנוגדות והסותרות של יחסי כפיפות ודיכוי במקרה ספציפי, יתרמו במשהו לפיתוח הרגישות הפוליטית שלנו. יותר מזה, אני מקווה לייצר אמירה על צורת חשיבה שמניחה היררכיה ברורה ואחידה של יחסי דיכוי, שבהם כל איש ואישה תופסים מקום יחיד. מיקום קבוע, שאינו משתנה ביחס לסוגיה הנידונה ושמשליך על מידת האחריות שלהם ביחס לצורות אחרות של דיכוי, אשר אינן מסבות להם סבל ישיר. חשוב לי לומר, שאין בכוונתי לתבוע מכולם עניין שווה בכל המאבקים השונים לצדק ולשוויון – וכן לומר כי ברור שהיכולת והפנאי (המחשבתי, הרגשי, הפוליטי, החומרי) לעסוק ב"צרות של אחרים" מושפעים במידה רבה ממיקום בסדר החברתי. אבל, אם אנחנו רוצים שפעולת החיבור תהיה אפקטיבית ומשתפת-מחברת באמת, אנחנו חייבים למצוא דרכים לאפשר ולהניע גם את מי שאינו מבוסס חברתית וכלכלית, את מי שנאבק בעצמו את מאבקו הדחוף, לקחת חלק בפעולה המחברת, שהיא בין היתר פעולה של לקיחת אחריות.
אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את החברה בישראל הוא היותה חברה מתנחלת. לכן, אחת הקטגוריות המרכזיות (אם כי כמובן לא היחידה), שתסייע לנו בניתוח החברה היא יחסי הכוח בין הכובש/ת לנכבש/ת, בין המתנחל/ת ליליד/ה. מציאות קולוניאלית זו הגדירה גם את האופן שבו עוצבו הגדרות הנשיות והגבריות והיחס ההיררכי ביניהם בשני הצדדים. עם זאת, מציאות זו לא יצרה את הכפיפות היסודית (אני נמנעת בכוונה מלומר "אוניברסלית") של נשים לגברים, הקיימת כמעט בכל החברות המוכרות לנו היום. לא ניתן לפשט את היחסים בין גברים ונשים בחברה הישראלית לאף אחד משני הקצוות האלו (דיכוי אוניברסאלי או דיכוי מקומי קונקרטי).(1) האתגר העומד בפנינו הוא לכן להציע מסגרת ניתוח שיש בה מקום לאופי השונה של הדיכויים ולאופני המאבק השונים בהם. נדמה לי כי התנועה הפמיניסטית בישראל הצליחה במאמץ רב ליצור ברית בין נשים המודעות לאתגר הזה ומתמודדות איתו באופן יום-יומי. בהקשר הזה, ברורה תרומתן המכרעת של פמיניסטיות מזרחיות ופלסטיניות לפתיחתו והעמקתו של הדיון באופי הקולוניאלי של דיכוי הנשים בישראל-פלסטין.
עם זאת, מרבית הניתוחים האלו לא חדרו לשיח המרכזי של השמאל, שהמשיך ברובו לראות בקטגוריות "המדכאים"-"המדוכאים" קטגוריות מנוגדות המוציאות זו את זו (המדוכאים צריכים להתאחד אל מול המדכאים), במקום להתייחס לרב-גוניות ולמורכבות של יחסי הכוח (פעמים רבות המדוכא הוא גם מדכא ולהפך), ולפתח הבנה של הסתירות הכרוכות במיקומם של נשים וגברים במבנים שונים של כוח ושליטה (אידיאולוגיים, משפחתיים, מעמדיים-כלכליים, תרבותיים, חוקיים וכו').(2) השמאל הישראלי היהודי, בהכללה, תוך כדי אימוץ של נקודת מבט אוניברסלית (כזו המניחה איזו קונספירציה, ומבנה אחיד וא-היסטורי, כלומר בלתי משתנה, של יחסי כוח), ראה בעצמו את המרכז הניטרלי שתחת כנפיו יוכלו לחסות, ולחיות בשלום זו עם זו, קבוצות מדוכאות התופסות את המאבקים שלהן כמנוגדים. בהקשר הזה הפכו פלסטינים/ות, רוסים/ות, מזרחים/ות, נשים ל"מגזרים" שיש להם תביעות פרטיקולריות שצריכות להתבהר בתוך השיח השמאלי ובאמצעותו.
מה הסכנה בכך? האם השיח השמאלי (שבו שמאלנים יהודים הם דומיננטיים) אינו מסגרת לחיבור כזה? במידה מסוימת, יכול להיות לו מה להציע. אין בכוונתי לערער באופן מוחלט על האפשרויות הטמונות בחיבור כזה, המתבסס על אידיאולוגיה משותפת ועל ניתוח יסודי של המציאות החברתית. יחד עם זאת, אני חושבת שההתמקדות בחיבור הרעיוני בלבד, חיבור שמתעלם מיחסי הכוח המורכבים בין הקבוצות, משכיח מאיתנו את הקשיים הטמונים בחיבור עצמו. בחלק מהמקרים, קיימת סתירה אמיתית בין האינטרסים של הקבוצות השונות, לא באופן בלתי-הפיך או בלתי ניתן לגישור, אבל כמציאות מורכבת שעלינו להתמודד איתה. לצערנו או לא, הפעילות הפוליטית שלנו מתקיימת בתוך הסדר הקיים, היא יכולה לחתור תחתיו בנקודות מסוימות, אבל אין ביכולתה להיות מחברת-לחלוטין, הוליסטית ונטולת סתירות. ביטול כזה של סתירות יהווה, בסופו של דבר, מחיקה של שוני.
נדמה לי כי השותפות על סמך רעיונות כלליים בלבד לא מאפשרת לנו לראות, כיצד הבריתות אותן היא מבקש ליצור יוצרות בתורן צורות שונות של דיכוי וכפיפות. למשל, כיצד האופן שבו הברית בין נשים יהודיות וגברים פלסטינים יכולה לדכא נשים פלסטיניות, או איך הברית בין גברים פלסטינים ויהודים מדכאת את נשים יהודיות ופלסטיניות. הסכנה בנקודת המבט ה"מחברת" היא בנטייה להניח, שאם מישהי או מישהו אינם חושבים את מה שצריך לחשוב, הרי שהדבר נובע מאיזושהי מגבלה זהותית, מחשבתית או פוליטית – מגבלה (או מוגבלות) בעלת אופי פתולוגי. נקודת מבט זו גם מקשה עלינו לפעול באופן יעיל נגד צורות בנות זמננו של אימפריאליזם תרבותי משמאל, אשר ביקורתן על מציאויות חיים קונקרטיות של גברים ונשים מבוססות לא פעם על צורות גסות פחות או יותר של התנשאות תרבותית.(3)
במובן מסוים, ניתן לראות ביוזמת ההתחברות שאנו מקדמים ניסיון לגשר על הפער שנוצר בין "פוליטיקת הזהויות" (Identity Politics) לפוליטיקה האוניברסליסטית של פעם, זו שהניחה שדי בכך שנסכים ש"כולנו בני אדם" ונשתחרר משייכות הנובעת מ"תודעה מזויפת". נדמה לי כי התחברות-תראבוט מבוססת על רבות מן המסקנות שהוסקו בתהליך הארוך של ניסוח הזהויות השונות ותביעת זכויות בשמן. אך, במידה שווה כמעט, מבוססת תראבוט גם על צורות הניתוח של השמאל המסורתי (או, כפי שאומרים אצלנו בזמן האחרון, 'העקבי'). הבקשה לחבר בין השניים היא בעצמה ניסיון לגישור/חיבור, שאין לנו ערובות להצלחתו, אבל עלינו להיות לכל הפחות מודעים למתח בין שני הקצוות, ולסתירות האפשריות שבדרך.
ההתמודדות עם הסתירות האלו תוכל להתממש, רק אם ננתח את יחסי הכוח בין הקבוצות השונות על מורכבותם, שהרי, מהי המשמעות של "חיבור בין מאבקים", אם לא חיבור בין אנשים? מהו חיבור אם לא בקשה מאחר לראות את הדברים דרך המשקפיים שלי, ולדרוש מעצמי את אותו הדבר? התביעה לחיבור בין מאבקים יכולה להיות גם סוג של הפעלת לחץ על השותפים שלי, שיהיה להם אכפת מדברים שלא אכפת להם מהם כרגע. על מנת להתמודד עם הקושי לדרוש ויתורים ולוותר בעצמנו, עלינו לעבוד על החיבורים בינינו כל הזמן, ולתת שם ונוכחות לקושי שלנו. לתת מקום לפחד שלנו לתבוע מחויבות ממישהו אחר, או לבקר אותו על האופן שבו הוא רואה את המאבק שלי, לא רק כי אני לא מצליחה לראות, לחשוב או להבין מעבר ל"מגבלות" של הזהות, האידיאולוגיה או הפוליטיקה שלי. להיות מסוגל/ת לומר לו שיש חיבורים שאינם טבעיים לי, ושמעוררים בי חששות ולא רק כי אני "מוגבלת זהותית".
חלק הקושי לפתוח את הדברים לדיון, טמון בדעות קדומות והבניות שונות – למשל, שהפלסטינים לא יהיו מסוגלים להבין מאבקים סביב טבעונות או הומוסקסואליות ובהכרח יהיו הומופובים, ושליהודים יש מעצורי רדיקליות שעוברים בחרם על ישראל. לפיכך, חלק מהשינוי של ההבניות הללו, מבוססות יותר ופחות, קשורה ליכולת שלנו לפתוח אותן ולהתחיל לדבר עליהן, למשל להבין מתי טענות ליברליות ומתנשאות של "רב תרבותיות" משרתות יחסי כוח דכאניים, ומזינות מערכים של דיבור ושתיקה. ובד בבד, המשא ומתן בין האוניברסאלי לפרטיקולארי אינו דבר המתקיים רק בינינו לבין מישהו אחר, הוא מתקיים בתוכנו כל הזמן, כמי שרוצים לראות את הסתירות ולחבר, היכן שניתן, למרות ובזכות קיומן.
1. במידה מוגבלת יותר, לא ניתן להחיל רדוקציה כזו על אף אחת מצורות הדיכוי והכפיפות בחברה הישראלית (מעמדית, אתנית, גזעית, על רקע נטייה מינית וכו').
2. לשם דוגמא, נשים יהודיות זוכות למעמד פריבלגי ביחס לגברים פלסטינים במסגרת המציאות הקולוניאלית, אבל צורת כפיפותן המיוחדת, הן בספירה הביתית, והן בספירה הציבורית-פוליטית, מושפעת גם היא מאותה מציאות ממש. למשל, הדרתן של נשים הפוליטי קשורה להדרתן מהגדרת האזרחות המלאה, המבוססת על שירות המולדת בצבא, בכך הן דומות לגברים פלסטינים.
3. קראתי לא מזמן מאמר קצר ונורא "The True Clash Of Civilizations" אשר נכתב על ידי שני אמריקאים, Ingelhart ו-Norris. מאמר זה מתכתב עם מאמרו של Huntington's, "?"Clash of Civilizations, שהופיע בשנת 1993 בכתב העת Foreign Affairs, ונחשב למכונן של הדיון על "מלחמת התרבויות" בין המערב לאיסלם. הם טוענים, בניגוד להנטינגטון, שהמלחמה איננה על קבלה של ערכים ומוסכמות פוליטיים (דמוקרטיה במערב מול אנטי-דמוקרטיה בעולם המוסלמי) אלא על קבלתם של ערכי השוויון המגדרי. מחברי המאמר יוצאים מנקודת הנחה שהמערב כבר השלים את המהפכה הפמיניסטית והעניק לנשים שוויון זכויות מלא, ואילו האיסלם מפגר בעניין זה. לדעתי, אחד האתגרים של תנועה יהודית-ערבית כמו תראבוט, בהקשר לחיבור בין הפמיניסטי ללאומי/תרבותי, הוא לנסח עמדה מורכבת אבל חד-משמעיות שתהיה אלטרנטיבת לשיח הזה. עמדה שלא נופלת מצד אחד ליחסיות תרבותית מוחלטת שמוותרת על המאבק בדיכוי נשים בכל מקום, ומצד שני איננה מאמצת גישה של עליונות תרבותית אלימה ומסוכנת.
תגובה לאודי
שלום אודי,
נדמה לי שהתגובה שלך למאמר של אילת עלולה להוביל לדו שיח של חירשים שלא באמצעות שפת סימנים מוסכמת. קריאה רצינית של דברי אילת מתוך רצון להבין וללמוד ולא לקטלג ולתייג הייתה מראה שהיא כלל לא מעלה על נס איזו הרמוניה רב-תרבותית או שבויה באיזו "אשליה ניאו-רומנטית", ספק מהותנית, על קבוצות אתניות-תרבותיות. אילת מדברת על קשיים, מורכבויות, על סתירות ועל קונפליקטים ולא על הרמוניות. היא מדברת על עשייה פוליטית - לעולם קונפליקטיבית ורב צדדית - שצריכה לקחת בחשבון מורכבויות ולהכילן ולא על אוטופיות המנותקות מהחברה (החברות) שבה אנחנו מנסים לפעול.
למקרא דבריך לא ברור לי עד כמה אתה מודע לבעיות של פעילות למען שינוי חברתי רדיקלי ולניסיון המצטבר בעשורים האחרונים ולא רק אצלנו. לא נוח לי כי אתה דווקא לא זר לפעילות ולבעיות שונות שעולות במהלכה וגם לא לנוף הארגוני של השמאל שמעבר לגדרות הציונות והקפיטליזם. בפנינו ניצב אתגר גדול ולא פשוט – לנסות ולהתחבר תוך ניסוח של עקרונות וקווים רעיוניים כאשר אנו מודעים לבעיות של יחסי כוח ושליטה, לאופנים שבהם החברה, על כלליה ומוסכמותיה, על ההיררכיות שלה והתרבויות שבה, נכנסת בהכרח יחד עם הפעילות והפעילים לתוכה של כל התארגנות אלטרנטיבית. אין מקום, ולא משנה כמה הוא "פוליטי", מחוץ לחברה ולתרבות. במיוחד אם איננו רוצים לכונן כת סגורה ו"צודקת", אלא להיפך, תנועה פתוחה שלא מציבה לאנשים רף הצטרפות גבוה וצדקני. אנחנו רוצים תנועה פתוחה ומקבלת כי אנחנו רוצים להשפיע על המציאות החברתית, לפעול לשינוי רדיקלי שלה. ואנחנו דוחים את אופציית החבורה האינטימית והצודקת שבהכרתה מתעלה, לכאורה, מעל לכל המגבלות של השיוך החברתי, בין היתר כי אנחנו גם מבינים שעם כל הכוונות הטובות היא הופכת למנגנון הכחשה של יחסי כוח שעלולים להיות גרועים בדיוק או אף יותר מיחסי הכוח בחברה המגעילה שבה אנחנו חיים. הכישלונות המהדהדים של התנועות והזרמים המהפכניים של המאה ה- 20 גם לא מרשים לנו להניח כי אין בכלל אפשרות להתפתחותה של חבורה צודקת המתעלה בהכרתה למעין הכרה כללית, ובודאי גם לא שהתורה כבר ניתנה על ידי הוגה דעות זה או אחר.
אתה בודאי צודק בהצבעה על מה שאמור להיות ההבדל האיכותי בין הארגון שאתה מכנה "חברתי" לארגון ה"פוליטי". עד כאן נראה לי שתהיה בינינו הסכמה. בכוונתנו להקים ארגון פוליטי שינסה לחבר מה שארגונים חברתיים סקטוריאליים לא יכולים ואף לא מנסים לחבר: פרספקטיבות, ניסיון מצטבר, ניסוח של אסטרטגיה וצבירת מסה וכוח למאבק על שינוי פוליטי וחברתי כולל. אבל, אנחנו מאוד חלוקים על ההנחה האידיאליסטית כאילו חברי הארגון הפוליטי משוחררים משיוכים חברתיים, מחינוך חברתי, ממגבלות של פרספקטיבה הנובעת מהמיקום החברתי והמסלול שהם עברו, מאינטרסים סותרים, מהתניות תרבותיות ועוד. המהפכן המסור והמשוכלל ביותר מבחינה אידיאולוגית איננו משיל מעצמו לגמרי את עקבות מוצאו, מיקומו החברתי, תרבותו, צבע עורו וכו'. גם פעילות מלאת הקרבות, מסירות, וכוונות טובות לא תאפשר לגבר לאמץ פרספקטיבה נשית ופמיניסטית על כל היבטיה. גם לא אימוץ מלא של אידיאולוגיה רדיקלית אנטי-היררכית. בודאי שלא פנקס החבר. בין היתר, אתה בודאי יודע, כי ההוויה בכל זאת משפיעה על התודעה. מאותן סיבות, אם כי בהתניות מעט שונות, החבר או החברה היהודים לא יחוו כמו חבריהם הערביים את הדיכוי הלאומי הקולוניאלי ויביאו לדיון ולמאבק רגישויות ופרספקטיבות מעט שונות.
בידידות,
חררדו
תגובה נוספת
אולי מתוך הניסיון לפשר בין הניצים או למנוע "שיח של חרשים", יצא שתגובתו של חררדו הייתה מעט יותר עדינה מזו שאני הייתי עשויה לכתוב. אמנם לניסיון לפשר יש חשיבות גדולה בעיני, אבל נדמה לי שבמקרה זה הוא עמעם את עומקה של הבעיה, או את המתח בין שתי העמדות. הבעיה שאנחנו ניצבים מולה היא הרבה יותר חריפה מסתם "יחסי כוח", שמתקיימים כל הזמן, במינונים שונים, ולא תמיד אפשר לנטרל אותם לחלוטין, (וגם לא תמיד רצוי, זה עלול להיות משתק, אבל זה נושא אחר).
הבעיה היא קביעת האג'נדה הפוליטית עצמה. מה שנראה לי שתראבוט מנסה לעשות, וזהו האתגר שלה, הוא לא לבוא לשולחן הדיונים עם "הקבוצות הנפרדות" כשבאמתחתה עמדה מגובשת, שעליה הן רק צריכות "לחתום". אלא מבינה, כתנועה, שהפרויקט הפוליטי הרדיקלי צריך להיות מבוסס על השאיפות והצרכים של בני ובנות אדם כפי שהם עצמם מגדירים אותם, תוך כדי מאבק. פשוט מפני שאין אף הוגה מוסמך, וגם לא אף גבר אשכנזי מרקסיסט, שהפרויקט שלו ראוי יותר משל אחרות ושיש לו איזושהי בעלות על היכולת להגדיר איזו קבוצה היא "טבעית" (ולכן, במילים אחרות, שהדיכוי שלה מוצדק – נגיד, מיתוס הנשיות) ואיזו קבוצה היא "מעמד" (כלומר, שמבוססת על הגדרה/הבדלה חברתית שאותה יש לבטל). יותר מזה, היא מבינה שפרויקט פוליטי רדיקלי הוא כזה שמאפשר העלאה מתמדת של תביעות נוספות – והפיכה שלהן לתביעות "מעמדיות" (כאלה שאינן עושות מיסטיפיקציה למיתוס זהותן, אלא שואפות לבטלו) – פשוט מפני שההיסטוריה והחברה כל הזמן יוצרות הגדרות כאלו ומסוות אותן בתור דבר טבעי .
בסופו של דבר, אני מקווה שאנחנו לא חושבים שקיימת או יכולה להתקיים אפילו אותה "חבורה אינטימית וצודקת", מפני שברור שאידיאות פוליטיות, רדיקליות ככל שיהיו, אינן "משכללות את בני האדם". נדמה לי שדווקא עמדה שגורסת שאנחנו יכולות להשתחרר, כבר עכשיו, ממרכיבים משמעותיים בסובייקטיביות שלנו, שממילא אינה חשובה, היא תפיסה "ליברלית", ובוודאי מאוד פריבילגית שמניחה איזו חירות בסיסית שכמובן אינה קיימת. אם כבר, שכלול (אני אישית מעדיפה שחרור) של בני האדם, מתרחש במסגרת מאבק פוליטי. אבל, גם במסגרת של מאבק פוליטי או מעמדי (במובן הרחב), צריך לזכור שיש בעיות שלא ניתן לצמצמן לכלל "מלחמת המעמדות עצמה", ושמי שחווה אותן אינה דווקא "אינדיבידואליסטית" או "זעיר בורגנית" – כי בכך נשללת מבני ובנות המעמדות המדוכאים עצם הסובייקטיביות. היכולת לכונן את עצמך כסובייקט היסטורי (למשל סובייקט של מאבק) משמעותה שההמונים אינם נלחמים "למען המפלגה" אלא למען עצמם, והם נשאים של השינוי הרדיקלי עצמו. מודעות לדיכוי אינה רק מאבק נגדו אלא גם המשגה מחודשת של העולם החברתי מנקודת המבט של הדיכוי, דבר שצריך להתבצע על ידי כל אחד ואחת מאיתנו, מפני שרק פעולה סובייקטיבית כזו תאפשר לחשוף כיצד בעיות "פרטיות" הן למעשה תוצר חברתי, או בעיות מעמדיות.
תשובה לחררדו
חיררדו שלום,קראתי בעיון את תשובתך לדברי הביקורת שלי על מאמרה של אילת ונראה לי לדאבוני שזאת היא דווקא העדר "הרצינות" שלך שמונעת ממך לרדת לסוף דעתי. יתר על כן, אתה טוען שלא ברור לך עד כמה אני מודע לבעיות של פעילות למען שינוי חברתי רדיקלי ולניסיון המצטבר בעשורים האחרונים ולא רק אצלנו. נראה לי כמעט מיותר לומר שלדעתי אלה הם דווקא אתה, גדי ואילת שמתעלמים כפי שכתבתי מכל המסורת של ההגות הפוליטית הרדיקלית מימיה של המהפכה הצרפתית. הגות, שבמילה, מדגישה ומעלה את הרעיון והחזון כהעלאתו ושיכללו של האדם המצוי. נתחיל אולי מהפשוט והמיידי ביותר. מהו מצידכם כל הרעיון של "התחברות-תרבוט" עם לא ניסיון "להעלות על נס" איזו הרמוניה רב-תרבותית ספק מהותנית, של קבוצות אתניות-תרבותיות שונות הניצבות כולן על אותו מישור? אתה טוען "שאילת מדברת על סתירות ועל קונפליקטים ולא על הרמוניות. היא מדברת על עשייה פוליטית שצריכה לקחת בחשבון מורכבויות ולהכילן ולא על אוטופיות המנותקות מהמציאות." אולם זאת היא הרי עיקר הטענה הביקורתית שלי כלפיה שמרוב עצים אין היא רואה את היער, כיוון שעל בסיס השיח הקבוצתי האקזיסטנציאלי שלה ניתן לקיים רק פלורליזם תרבותי המתקיים משני צדדיו ובתחומו של מה שהומי ק. באבא קורא "המרחב השלישי" כסוג של זהות היברידית הנוצרת בנקודות הפגישה וקוי הגבול אשר בד בבד מפרידים ומבחינים בין הריבוי של הקבוצות ומחברים ביניהן. במקרה הישראלי זהו השיח הנפוץ בכל המפגשים בין מי שמכונים במחוזותינו "יהודים וערבים". לעומת זאת, הטענה שלי שהארגון הפלסטיני-ישראלי הרדיקלי מבוסס על חזון פוליטי משותף שבו ובאמצעותו מתבטלת השניות וההפרדה הקיימים. בניגוד גמור ל"מפגש היהודי-ערבי", הנעשה על מי מנוחות כתכלית לשמו בשולי הקבוצתיות הלאומית הנפרדת, המפגש הרדיקלי מושג תוך כדי ובאמצעות המאבק הפוליטי למען חזון חברתי משותף. יתר על כן, "המפגש היהודי-ערבי" מבוסס על תפיסה סינכרונית רב תרבותית המתעלמת מההיסטוריה הקולוניאלית של החברה הישראלית. היסטוריה זו קבעה, כפי שהראינו, את מעמדה ההגמוני של מה שרייט מילס כינה “האליטה השלטת" הישראלית ביחס לעם הפלסטיני. ברור שאי אפשר לבטל את מעמדו המופלה והמדוכא של העם הפלסטיני מבלי לבטל בתוך כך את מעמדה והשקפת עולמה הקבוצתית הנפרדת של האליטה הישראלית השלטת. על כן "האינטלקטואל האורגני", נאבק, ראשית, בעליונות הישראלית ובשליטה הישראלית ומשיג את החירות, השוויון והאחווה אך ורק באמצעות המאבק הפוליטי הרדיקלי. השוויון והאחווה בין הישראלים והפלסטינים מושגים כך, כ"אחדות". לעומת זאת, ב"מפגש היהודי-ערבי" השלב של "הביטול", ספק אם מתקיים בכלל והשוויון והאחווה מושגים רק, כ"זה לצד זה".זאת ועוד, "ההתחברות" המוצעת על ידכם הוא סוג של מפגש בין-קבוצתי המקדים בהגדרתו את היסוד הפוליטי המעמדי של הסכסוך; או במקרה הטוב, "ההתחברות" מושגת על ידכם כאלטרנטיבה לסכסוך הפוליטי, כמפלט ממנו וכפיצוי לו. במושגי הגישה הפוסט-קולוניאלית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס אכן כביטוי ותולדה של היסוד התרבותי האירופוצנטרי של "הקבוצה היהודית האשכנזית". הבעיה, לפיכך, היא הדומיננטיות והמונולוגיות של הקול היהודי האשכנזי ובד בבד ההשתקה של הקול האוריינטלי - "הערבי" ו"היהודי". במילים אחרות, האליטה השלטת נתפסת לא על פי הווייתה הפוליטית, אלא על פי מוצאה האתני היהודי האירופאי. הבעיה איננה עוד האליטה הישראלית כמוסד פוליטי בר שינוי, אלא הזהות היהודית כישות אתנית-תרבותית נתונה. אולם ככזו, כישות יהודית אירופוצנטרית, אין היא כלל בת ביטול וממילא, ביטול מעמדה ההגמוני מושג, כביכול, אך ורק באופן תרבותי, על ידי העלאתה לאותו מישור של "הזהות הערבית". ההעלאה נעשית, כאמור, רק בקו הגבול באמצעות המפגש המשותף. אך ברור כי הניסיון להסביר ולפתור את הסכסוך ההיסטורי - האירוע המכונן של מדינת ישראל - מבחינה תרבותית הוא בהכרח השתקה של המאבק הפוליטי הרדיקלי או התעלמות ממנו. השתקה והתעלמות המובילות להשלמה עם הסכסוך ואפילו להצדקתו. לעומת זאת, המפגש המתקיים בארגון הפוליטי הרדיקלי הוא מאבק פוליטי השונה מן היסוד מהמפגש מהסוג "הבין-קבוצתי". זהו מאבק למען חזון פוליטי משותף הנעשה דווקא כדי להיחלץ מעמק הבכא של הקבוצתיות המעמדית הקיימת.
לדאבוני הרב בכל הטקסטים של "התחברות-תרבוט" עדיין לא מצאתי משפט אחד חדש, מעניין ומקורי המבשר באמת על השינוי הרדיקלי האמור.
בברכה ובתקווה להמשך הדיון המעניין בינינו,
אודי
תשובה לקטעים נבחרים מתגובתו של אודי ומעט משל אילת
"לעומת זאת, הטענה שלי שהארגון הפלסטיני-ישראלי הרדיקלי מבוסס על חזון פוליטי משותף שבו ובאמצעותו מתבטלת השניות וההפרדה הקיימים. "(אודי)- אין ספק ששיתוף פעולה יכול להתקיים רק בתנאי שיש בסיס של חזון פוליטי משותף (ועדיין אפשר להתווכח על דברים תוך כדי, כי אנשים לא נוטים להסכים זה עם זה ולהבין זה את זה במאת האחוזים רב הזמן). לי נראה כי האנשים המדברים בתראבוט מרגישים שיש חזון משותף שכזה, גם אם אינו מדייק לדעתך בניסוחים, במראי מקום ובהוגים, אולי כוונתם הכנה לעשייה ממשית (בשלב זה) היא בעלת ערך כשלעצמה? לי יש רושם שישנו חזון פוליטי משותף, וכי אכן מדובר בארגון הפלסטיני-ישראלי שאם יפעל בצורה "רדיקלית" גם יהיה כזה. עוד חזון למועד.
בניגוד לאילת, אני חושבת כי הזהויות כולן, בוודאי שבתוך קבוצה שכזו, הן איתנות יותר מכשלים שבטעות עלולים "לשטחן",ושאנו אכן נצליח "לדרוש מחויבות מהאחר/שותף, מבלי להתנשא עליו או להתריס נגדו". (אילת) כמו כן, למען האמת לי אין צורך ב: "...מתן דין וחשבון אמיתי על הקשיים הטמונים בשיתוף פעולה יהודי-פלסטיני שמבקש לעשות פוליטיקה מחברת". מי שיש לו צורך בדין וחשבון, צריך לדעתי לעשותו תוך כדי שיתוף פעולה ותוך כדי פעולה ולא כהקדמה לפעולה, כיוון שזו יכולה להימשך עד אינסוף (ואכן תמשך). מה שחשוב ומשנה את הפוליטיקה ואת הדיון בה הוא הפעולה בלבד (מה ששניכם אומרים), ושהיא כשלעצמה מעלה את הקשיים הללו על פני השטח, ומכריחה את האנשים לפתור אותם בזמן נתון שיאפשר פעולה.
נראה כי ההאשמות כלפי "השתקה", "התעלמות" "וקו גבול" (אודי בלבד מכאן והלאה) הן האשמות מוקדמות מדי, ביחס לעובדה שעוד לא הייתה פעילות רדיקלית כלשהי. אם תחכה שנתיים, ואכן לא תצא שום פעילות רדיקלית תוכל להאשים את חברי תראבוט בפטפטנות מתעלמת ואולי אפילו באיזו השתקה, ואז אולי אסכים איתך על פטפטנות.בינתיים נראה לי, כי יש הרבה מלל של סינונימיות יצירתית בין: תראבוט- התחברות ל- "אינטלקטואל אורגני"- "אחדות" – "שוויון ואחווה" – "זה לצד זה" – "מפגש בין קבוצתי" ... ועוד כוראוגרפיה של עימותים בין מיקומים של שמות עצם... שוב, הביקורת קודמת למעשה, ועל כן לא ברור על מה הקצף. למען האמת גם אני אינני חובבת את השם "התחברות" בגלל האופי ה"מר"צניקי" שלו, אבל בשם לא טמונה רוח היוזמה והאנשים, והדרך עוד ארוכה.
" "ההתחברות" מושגת על ידכם כאלטרנטיבה לסכסוך הפוליטי, כמפלט ממנו וכפיצוי לו"- על מה אתה מדבר? מי מציג אלטרנטיבות מקושקשות לסכסוכים פוליטיים, וכיצד אפשר בבקשה להציג אלטרנטיבות לסכסוכים פוליטים? ביריד המוזרויות בריגה אולי? בדוכן של מחשבות טפשיות? אני רוצה להחליף את הסכסוך הפוליטי בחצי קילו בוטנים מסוכרים...יותר טעים. ואולי אהיה כנה עם עצמי ועם העליונות האליטיסטית –אירופוצנטרית -האשכנזית שלי ואפרוש לספת הפסיכולוג היאפי שלי "כמפלט ממנו וכפיצוי" לבלבול חמור בין שמות פועל למציאות, במקום להפריע לרדיקלים אמיתיים כמוך עם הבעיות הפסיכולוגיות שלי.
בקיצור, התנשאות והשתלחות כנקודת מוצא, אינן קרש קפיצה רדיקלי מוצלח.
"ברור כי הניסיון להסביר ולפתור את הסכסוך ההיסטורי - האירוע המכונן של מדינת ישראל - מבחינה תרבותית הוא בהכרח השתקה של המאבק הפוליטי הרדיקלי או התעלמות ממנו. השתקה והתעלמות המובילות להשלמה עם הסכסוך ואפילו להצדקתו"- מה שקדם למשפט זה ומשפט זה עצמו הוא כל כך מתוחכם, שאני מקווה שנותרה בי רדיקליות מספקת על מנת להתגבר על הבילבול, ולהצליח לעשות משהו אחרי המונומנטליות הדרמטית וההסטורית הנ"ל.
נפגש, אני מקווה, בתכנון ובפעולה, שכנראה לא ממש יעשו על גבי דפים אלה, אלא בין האנשים.
אני אכן מסכים
אני אכן מסכים שישנה בעצם ההתארגנות של "התחברות" איזה רוח רדיקלית חדשה ומבטיחה. אף על פי כן,או דווקא משום כך, נראה לי חשוב לגבש בצורה ברורה את החזון הרדיקלי שמייחד את "התחברות" מיתר קבוצות השמאל הקיימות. באשר לטענותיך: לא ברור לי, ראשית, מאין לקוחה הטענה שלך בדבר "האשמות" שהטחתי כביכול "כלפי 'השתקה" וכו..אני לא "מאשים" אלא טוען שהתפיסה של החברה כריבוי של קבוצות אתניות-תרבותיות נתונות היא ביסודה תפיסה שמרנית המקדשת את הקיים ומונעת על פי הגדרה כל אפשרות של שינוי רדיקלי, כלומר שינוי המבוסס על חזון חברתי אחדותי. "ביחס לעובדה שעוד לא הייתה פעילות רדיקלית כלשהי" . העניין איננו העדרה של פעילות רדיקלית אלא דווקא העדרה של חשיבה רדיקלית. שנית, אני אכן טוען ש: "ההתחברות" מושגת על ידכם כאלטרנטיבה לסכסוך הפוליטי, כמפלט ממנו וכפיצוי לו". את שואלת "על מה אתה מדבר?" ואנסה אולי שוב להסביר לך קצת יותר לאט. במחוזותינו קיים סכסוך פוליטי הנמשך למעלה ממאה שנים בין התנועה הציונית ולימים מדינת ישראל והעם הפלסטיני המקומי. מן הסתם זהו סכסוך היסטורי מר ועקוב מדם ששום הכרזה ריקה על "התחברות", או על "אחווה יהודית ערבית" לא יכולה לפתור אותו. אני לא יודע "מה את רוצה" אבל לפי דבריה של אילת נראה ברור שהיא אכן כן מתכוונת להמיר את הסכסוך ההיסטורי האמור בסוג של "מפגש תרבותי בין קבוצתי " זהו כפי שטענתי מנגנון ההמרה "התרבותי" המתקיים בכל המפגשים מ"הסוג השלישי". מפגש שאכן משמש כמפלט אידיאלי מעמק הבכא של הסכסוך ההיסטורי וכפיצוי לו.
אני מאוד מצטער שלא מצאת אצלי שום רעיון "אמנציפטורי כלשהי". בניגוד לך אבל, אני לפחות מנסה להציע רעיון או חזון חדש ולא סומך רק על הרצון הטוב או על המעשה שמתוכו תבוא הגאולה. יתר כל כן, בניגוד לך אני חושב ש"הגאולה" של השמאל הישראלי איננה טמונה " בתכנון ובפעולה" אלא דווקא בדיון ה"נעשה על גבי דפים אלה "בין אנשים", כפי שכתבת יפה לבסוף.
במוסף "ידיעות"
במוסף "ידיעות" האחרון מצאתי ראיון עם כמה אקדמאים ממסדיים על מלחמת 67. שם הסוציולוג עוז אלמוג ובני מוריס, הידוע לשמצה, מציגים בצורה הבוטה והמפורשת ביותר את מה שכיניתי "ההמרה התרבותית" של הסכסוך. אלמוג מסביר: " הבלתי נמנעות, הגזירה ההיסטורית של מלחמת ששת הימים, מקורה במהות הסכסוך הישראלי-ערבי. זהו סכסוך בין תרבויות מנוגדות קוטבית, ולכן כמותו כהר געש פעיל המתפרץ מדי פעם." מוריס בתורו מסכים עם דבריו של אלמוג ואומר: "גם אני הגעתי לאחרונה למסקנה שהמרכיב התרבותי-דתי הוא הדומיננטי ביחסם של הערבים כלפינו. כך היה כבר במתקפה על הישוב היהודי ב-1948."
דבריהם של אלמוג ומוריס חושפים באופן ברור את היסוד השמרני ההגמוני הטמון בפרשנות התרבותית- הקבוצתית של התהליך ההיסטורי, כאן ובכלל.
אודי אדיב בתגובה לדברי אילת בעניין הכנס בערערה
להלן תגובה מאת אודי אדיב
"התחברות": היבט פוליטי רדיקלי
גם לאחר קריאת דבריה של אילת אני עדיין מתקשה להבין מה מיוחד וייחודי ב-"התחברות" החדשה שהיא מציעה? נראה שאילת מדברת על מסגרת שתפגיש ותחבר בין האנשים הפועלים למען שינוי פוליטי רדיקלי. זוהי מן הסתם טענה ראויה, אלא שלא ברור כלל מהו היסוד הרדיקלי, או הערך המוסף הטמון בהתחברות שהיא מציאה? או במילים אחרות, במה שונה ההתחברות החדשה מכל המסגרות האחרות של השמאל שפעלו ופועלים עד היום במחוזותינו? האם בחד"ש ובתעיוש לא מושגת כבר "התחברות" ראויה? ואם לדעתה של אילת אכן לא מתקיימת שם התחברות אמיתית מן הראוי היה לומר זאת בגלוי ולהציע מן הסתם סוג אחר, איתן יותר של "התחברות". אולם כיצד על בסיס הנחת היסוד הפמניסטית\ היהודית הפרטיקולרית של אילת בדבר קיומן של "קבוצות שונות הנאבקות כל אחת בדירתה" ניתן לקיים בכלל "התחברות"? כך, לדבריה "יש בפעולה משותפת לכשעצמה אופי ומעמד פוליטי רדיקלי, אלא, שאנחנו צריכים להימנע מלראות בפעולה פוליטית משותפת פרויקט אידיאלי וחסר סתירות. קיימות סתירות ממשיות, המקשות על יצירת החיבורים המיוחלים בין הקבוצות השונות."
נראה לי שאילת מבלבלת כאן בין מוקדם ומאוחר. העניין הוא שבהעדר פרספקטיבה פוליטית משותפת נוצרות, בהכרח, סתירות בין "הקבוצות השונות הנאבקות כל אחת בדירתה." צריך לומר, אפוא, בדיוק להפך, שהמסקנה היא שהפעולה הפוליטית המשותפת היא היסוד המחבר והמתווך בין הארגונים והקבוצות השונות. הפרטיקולריות והנפרדות של הארגונים השונים צריכה ויכולה להתבטל אך ורק באמצעות ארגון הניצב על רמה איכותית גבוהה יותר מהארגונים הקיימים. ארגון כזה יכול וצריך להיות ארגון פוליטי שכשמו, על פי הגדרה, אין הוא ארגון של קבוצה חברתית מסוימת, אלא ארגונה של החברה בכלל. זהו יתרונם של חברי הארגון הפוליטי על חברי הארגון החברתי טמון בכך שהם בניגוד לאחרונים אינם פועלים רק למען עצמם, אלא בד בבד פועלים להעלאתם ושכלולם של בני האדם בכלל.
יתר על כן, קשה שלא להבחין ביסוד הליברלי השמרני הטמון בדבריה של אילת.
הטענה הרדיקלית מכוונת ביסודה כנגד התפיסה הליברלית המקדשת את החברה האזרחית והמצב המצב הטבעי כנקודת מוצא וכתכלית של המצב המדיני. לעומת זאת, ההוגים הרדיקלים מאז רוסו ומרכס, מדגישים את יתרונו של המצב המדיני. אצל רוסו המצב המדיני מושג באמצעות "האמנה החברתית", כלומר הפעילות הפוליטית בעוד שאצל מרכס העיקר היא הפעילות הכלכלית. אולם התכלית הרדיקלית אצל שניהם היא שכלולו וביטולו של המצב הטבעי.
הטענה "הקבוצתית" של אילת לעומת זאת, הוא היפוכה של הטענה הפוליטית הרדיקלית. המדובר, הוא דווקא בהגבלה וצמצום של האדם כסובייקט אוטונומי. זהו לפיה המצב "הנשי\יהודי" הנתון הקודם ל"אני החושב" של דקרט והמכונן אותו. כך, נראה שהאדם כאזרח המדינה הדמוקרטית עדיין שבוי בידי מינו, מסורת אתנית-תרבותית, דפוס חשיבה, התנהגות קבוצתית או שדה לשוני נתונים. נראה, אפוא, שהשיח הרב תרבותי, כפי שהוא בא לידי בטוי בדבריה של אילת, איננו אלא פרשנות פמניסטית יהודית של השמרנות הליברלית האנטי מודרניסטית השופכת את התינוק עם המים. היסוד השמרני הוא הנסיון לשכנע אותנו בתחילת המאה ה-21 שניתן לעצור את המהלך המודרניסטי והלאומיות הפוליטית ולהישאר במקרה הטוב בתחומו של מה שהומי באבא מכנה "המרחב השלישי", כלומר איזה מגדל בבל אתני-תרבותי המכיל את כו-לם. קשה שלא לראות שההרמוניה הרב התרבותית הזו איננה אלא אשליה ניאו-רומנטית המשמשת, כפי שמסביר מרכס במקרה הגרמני, בד בבד מפלט ופיצוי על העדר של המודרניות וממילא גם העדר של אמנציפציה פוליטית-חברתית אמיתית.