לפעמים המציאות החברתית, רווית עוולות ומאבקים יומיומיים, מזמנת לנו מאבק שמטיל אור מבהיר, חזק מעשרות טיעונים מלומדים ומפולפלים אודות המבנה החברתי השליט והשינוי הפוליטי-חברתי אותו אנו רוצים. סכנת הנישול הבוטה של עשרות משפחות ערביות מעוררת תגובות סולידריות חשובות מצד קבוצות שונות הפעילות בשמאל. זו תגובה מבורכת. המאבק הצודק של תושבי עג'מי ראוי לכל תמיכה אפשרית, בשטח כאשר תתחדש סכנת הפינוי, בסיוע משפטי, בהסברה ובלחץ על הרשויות, כולל עירית תל אביב-יפו.

אבל, המאבק בעג'מי ראוי גם לניתוח רציני כיוון שיש ביכולתו לשפוך אור על מספר דיונים שהתנהלו לאחרונה, דיונים חשובים על הגישה והאסטרטגיה של פעילות ופעילי שמאל שרוצים לשנות מהיסוד את המציאות בה אנו חיים. כרגע ברצוני להצביע על ארבעה לקחים שניתן ללמוד מהמאבק ביפו.

לקח ראשון: כשגזענות קולוניאלית פוגשת אינטרסים קפיטליסטיים

לנוכח ניסיון הפינוי של עשרות משפחות מבתיהם בעג'מי, תוך איום בהריסת עשרות מבנים ותוספות בנייה החלו להופיע, באיחור מסוים אמנם, ביטויי גינוי וסולידאריות מצד מפלגות, ארגונים ופעילי שמאל שונים. קל להבחין בדגשים שונים אצל המגנים את פעולת הרשויות והמצטרפים למאבק.

יש כאלה שטוענים, ובצדק, שמדובר במדיניות גזענית המבקשת לפנות את התושבים הערבים מחלקים שלמים ביפו הסמוכים לים. טענה זו מוצדקת כמובן. במשך שנים מנהל מקרקעי ישראל וחברות השיכון לא התירו לתושבי עג'מי הערבים המתגוררים ב"דיור מוגן" להרחיב את בתיהם לרוחב או לגובה והכריחו רבים מהם "לעבור על החוק" ולבנות הרחבות ותוספות. זהו מצב הקיום "הנורמלי" של הערבים בישראל: להידחק אל מעבר למה ש"חוקי" (לסבול לכן מקיום רופף וחשוף ל"אכיפת חוק" סלקטיבית לפי החלטת השלטונות) ולהיות תלויים במוסדות "לאומיים" שחלק מהגדרת תפקידם היא להעביר כמה שיותר קרקעות ונכסים לידיים יהודיות. אל מול "יפו העתיקה" המטוהרת מתושבים ערבים ואל מול המתחמים היוקרתיים שהוקמו ביפו על טהרת עשירים יהודים – איך אפשר להכחיש את המגמה הגזענית והטרנספריסטית של מדיניות המנהל והעירייה בעג'מי? זהו ביטוי מובהק להמשך פועלה של המדינה וזרועותיה "הלאומיות" במתכונת של קולוניאליזם פנימי. "מפעל ההתיישבות" כפי שאוהבים לכנות זאת הציונים הותיקים הפועל במלוא גזענותו בכל חלקי הארץ, באזורים כפריים ועירוניים כאחד, כדי לדחוק אוכלוסייה פלסטינית ולפנות מקום לצרכי הפיתוח של הרוב היהודי.

יש כאלה שטוענים, וגם הם צודקים, כי בפרשיית עג'מי יש לנו מקרה קלאסי של "טרנספר כלכלי". עוד מקרה של חברות נדל"ן ויזמים (מלה יפה לומר בעברית קפיטליסטים) אשר בעזרה ושיתוף פעולה של הרשויות הציבוריות דוחקים אוכלוסייה ענייה וחלשה ממקום בעל פוטנציאל רווחים עצום לנוכח תוכניות הפיתוח שמייעדות לו. עג'מי עוברת שידרוג, הרשויות משקיעות בפיתוחה והתושבים פשוט לא עומדים בסטנדרטים. פינוי העניים המפריעים בנוכחותם ובנדל"ן שהם תופסים – כך הם מכנים שכונות ומרקמי חיים – ייעשה על ידי הרשויות לטובת כניסתם של המשקיעים. זה אכן קורה, בצורות שונות, בשכונות שונות בארץ גם לעניים יהודיים, לרוב מזרחיים.

אז מה יש לנו כאן? צעד גזעני נוסף לנישולו של המיעוט הלאומי הערבי? או, ביטוי קלאסי של נישול עניים בידי בעלי הון גדולים? מי אשם במה שקורה בעג'מי, הציונות או הקפיטליזם?

נראה לי כי המקרה הזה ממחיש איך שני הכוחות ההרסניים פועלים יחד. אם רק נביט על פן אחד של התהליך, של הכוחות הפועלים בו, אם רק נצביע על פן אחד של הנישול, לא נמצא את הדרכים הנכונות להתמודד איתו.

לקח שני: על הקשרים בין הלאמה לבין הפרטה בישראל

המקרה של עג'מי מראה לנו גם כיצד בתנאים של ישראל הלאמה איננה בהכרח רק היפוכה של הפרטה. האדמות וחלק מהבתים שבעג'מי הולאמו ב- 1948 בעקבות המלחמה והטרנספר של רוב אוכלוסיית יפו הערבית. מעט התושבים שנשארו יחד עם עוד מאות או אלפים של עקורים שנתקעו בשלב מסוים של המלחמה ביפו ואיבדו את בתיהם ואף את כפריהם המקוריים רוכזו בחלק מהבתים של הפליטים אשר הוכרזו כ"נכסי נפקדים". ההלאמה הגדולה ביותר בארץ של אדמות ורכוש הייתה על חשבון רכושם של הפליטים. מנהל מקרקעי ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ועוד זרועות ציבוריות-לאומיות החלו אז את פועלם כמנגנונים מוסדיים שעמדו לרשותה של מדינה שראתה, ועדיין רואה גם היום, את ייעודה בייהוד המרחב. הסדרי הדיור המוגן של רבים מהתושבים הערבים ביפו לא הייתה ביטוי להגנה סוציאלית כפי שהסדרים של דיירות מוגנת תפקדו לעתים כלפי אוכלוסייה יהודית או כפי שהם אמורים לתפקד במדינות רווחה. היה זה הסדר אופייני ליחס בו זכתה האוכלוסייה הערבית שנשארה בתחומי ישראל לאחר הטרנספר הגדול: נסבלים, תלויים בחסדי המוסדות היהודיים, מנושלים חלקית וללא מעמד ברור. רבים מהם לא היו חסרי דיור לפני 1948, בתיהם שלהם הופקעו או נהרסו על ידי המדינה החדשה, נאסר עליהם לשוב למקומם הקודם. במידה מסוימת מעמדם מאז היא השתקפות של מעמדם הרופף של הפלסטינים אזרחי ישראל, אזרחים תחת ממשל צבאי תחילה ואזרחים סוג ב' אחר כך, דיירים מוגנים הנתונים בחסדי כובשיהם. היום המנהל מפריט, מוכר את החלקות שברשותו ביפו הסמוכה לים, כפי שעשה זאת כבר בעבר במקומות שונים. ההלאמה בישראל הציונית הייתה תמיד מכשיר להכנת הקרקע והנכסים לקראת העברתם אל ידיים יהודיות, בין אם באופן של זכות שימוש, החכרה, בעלות שיתופית או בעלות פרטית מלאה. ההלאמה הייתה מכשיר לבניית אי השוויון הלאומי. ברור לגמרי, שהמאבק הנוכחי יצטרך בשלב כלשהו גם להציע פתרונות. השאלה כאן איננה בין הלאמה לבין הפרטה. מה שדרושים הם פתרונות מקומיים הולמים לצרכי הדיור של האוכלוסייה היפואית, ושיתופה המלא בכל תכניות הפיתוח הנוגעות לשכונה.

המקרה של עג'מי גם מפוצץ את האשליה של חלק מהאליטות הפלסטיניות בישראל בדבר האפשרות להתגבר על שיטות האפליה הממוסדת באמצעות תהליכי הפרטה. על פניו, מכרזי המנהל ביפו אינם סגורים ליהודים בלבד. פורמאלית, גם תושבי עג'מי יכולים לגשת למכרזים. אבל, הקריטריון הכלכלי לאור עליית ערך הנדל"ן במקום הוא הגורם להוצאת המכרזים כעת ולא לפני 20 ו-30 שנה. אז לא אפשרו או הקשו מאוד על אופציית רכישת החלקות והבתים בידי התושבים עצמם. היום כאשר המחירים בשמיים, מחוץ להישג ידם, ההפרטה היא המכשיר לנישולם. נישול קפיטליסטי, בעזרת "השוק החופשי" – לאחר העמקת האי-שוויון החברתי במסגרת מלחמתה של המדינה בתושביה.

מי שרוצה לגבש פתרונות לטובתם של תושבי עג'מי צריך להתנגד הן להפרטה באמצעות מכרזים במה שמכונה "השוק החופשי" ולהתנגד להמשך הלאמת הקרקע בידי מנהל מקרקעי ישראל.

לקח שלישי: על איך מנגנוני רווחה משמשים לעתים לסבסוד של יזמים עשירים

ממש כשם שהלאמה והפרטה אינם תהליכים מופשטים ומוכרחים להתבונן בדינמיקה הממשית שלהם, חשוב לפעילות ולפעילי שמאל לבדוק, בדיוק כיצד פועלים מנגנוני הרווחה בישראל של היום. שוב ושוב אפשר לראות, כיצד הרשויות מאפשרות לגורמים אינטרסנטיים לעשות שימוש בחלק ממנגנוני הרווחה תוך ריקונם מייעודם החברתי.

מי שהפנה את תשומת לבנו לתופעה הזאת היה יוסי לוס פעיל חברתי תושב יפו. נפנה את המקום לניסוחיו החדים: ".... שכונת עג'מי נמצאת בפרויקט שיקום שכונות. כלומר, כל מי שבונה בה מקבל הטבה משמעותית בדמות פטור מהיטל השבחה. כלומר, העשירים שבונים בעג'מי נהנים מהנחה במסים בגובה של מאות אלפי שקלים אם לא מיליונים "תודות" לעוניים של שכניהם הותיקים. העוני של הותיקים מרפד את כיסם של החדשים. הנחה זו מנומקת בטענה שהבנייה החדשה מעלה את ערך האזור ומשפרת אותו. ומה יוצא לותיקים מכך? "עלייה בערך דירותיהם". יש בטענה זו מן האמת, אולם מה שמעניין את הותיקים הוא לא ערך הבית או הקרקע שהם לא רוצים למכור ממילא. עלייה בערך שאינה ממומשת היא חסרת משמעות. היא הופכת להיות בעלת משמעות רק אם התושבים הותיקים עוזבים ומוכרים. מה שמעניין אותם בעיקר הוא שהם ובניהם ובנותיהם יוכלו להמשיך ולהתגורר בשכונה. ככל שערך הדירות עולה הסיכויים שלהם לממש זאת פוחתים. למי בעיקר חשובים ערך הדירות וערך הקרקע? ליזמים אשר מתנפלים על יפו כדי לעשות רווח קל ומהיר. כך, היזמים והעירייה מחילים את ההיגיון היחידי שהם מסוגלים לחשוב לפיו - עלייה או ירידת ערך - על התושבים הותיקים של עג'מי מבלי לשאול את דעתם. אילו העירייה היתה מקבלת גם הגיון אחר חוץ מהגיון הרווח, היא היתה מבינה את החשיבות של שמירה על זכויותיה ושלמותה של קהילה ותיקה מקומית."

הדברים האלה לא בא לבטל, חס וחלילה, את חשיבותם של מנגנוני הרווחה או של פרויקט שיקום שכונות. להיפך. מה שיש לעשות הוא להקפיד שתקנות שנועדו לרווחת העניים ישמשו באמת לרווחתם. הדרך הנכונה והטובה ביותר לכך היא לחדש את מגנוני הרווחה הקיימים באופן דמוקרטי יותר, תוך מעורבות פעילה של הקהילות, במקרה זה תושבי השכונות "המשתקמות", בקביעת הצרכים, התקנות וכן – גם ההנחות והסבסוד – הדרושים להם כקהילה. בארצות מסוימות שבהן העיריות נמצאות בידי השמאל החברתי הדברים האלה נעשים באסיפות ובוועדים שכונתיים במסגרת מהליך הכנת התקציב העירוני ההשתתפותי.

לקח רביעי: על החשיבות של עקרון הדמוקרטיה ההסכמית

במהלך הדיון שהתקיים בנושא הדמוקרטיה הסכמית במליאת הכנס הארצי הראשון שתנועת התחברות-תראבוט קיימה בערערה בחודש שעבר, אמירה גלבלום היטיבה להסביר מדוע עיקרון הדמוקרטיה הסכמית כל כך חשוב לשמאל הנאבק לפירוק מנגנוני האפליה הממוסדת כלפי המיעוט הלאומי: "עיקרון הדמוקרטיה ההסכמית הוא גם דרישה לגיטימית של מיעוט שזכויותיו נרמסות והוא גם כלי חשוב במאבק לדמוקרטיזציה ובלימת הקולוניאליזם הפנימי". אמירה הצביעה על מה שאלה הדנים בתחכום פילוסופי בעקרונות אבסטרקטיים המנותקים מכל הקשר ממשי של מקום וזמן לא יכולים להבין. הדיון על עקרון הדמוקרטיה ההסכמית לא צריך להיות דיון על מה צריך להיות ההסדר האידיאלי בעוד דור או שניים, או באחרית ימים אוטופית. הדיון האמיתי צריך להתקיים לנוכח המציאות של כאן ועכשיו, מול התהליכים המתקיימים בתוך החברה שבה אנו חיים וביחס לעמדתנו כלפיהם.

המאבק בעג'מי מלמד אותנו יותר טוב מאלף התפלספויות מדוע חשוב שהמיעוט הפלסטיני בישראל והשמאל היהודי-ערבי יאמצו את עקרון הדמוקרטיה הסכמית כתביעה מרכזית, לא לחזון עתידי מעורפל אלא כתביעה, כסיסמת מאבק, כאן ועכשיו. בטאה זאת לנא טאטור, פעילה יפואית, שטענה "לאוכלוסייה היפואית הילידית, בת המקום, זכות להטיל וטו על תוכניות פיתוח שפוגעות בה וזכות להיות חלק מתכנון המקום".

מה יותר בסיסי ועמוק מזה? בתחום העירוני של תל אביב – יפו הערבים הם מיעוט קטן. במסגרת של כללי הדמוקרטיה הקיימת (המתבטאת בבחירת מועצת העיר וראש העיר והמתפקדת במסגרת של וועדות תכנון, קביעת חוקים ותקנות) לא קשה לנציגי האליטות של הרוב היהודי לדחוק החוצה מיעוט פלסטיני חלש ועני. הדמוקרטיה ההסכמית, לא רק כדי לבלום כעת את צווי הפינוי וההריסה אלא גם כדי להשתתף בתכנונה העתידי של יפו, היא הדרישה העקרונית הראשונה, הקיומית אפילו, של הקהילה הפלסטינית ביפו.