המאבק הראשון של תראבוט

המאבק נגד הריסות הבתים ביפו הולך להיות אבן בוחן בשביל תנועת התחברות-תראבוט; אולי לא יהיה מוזגם אפילו לקרוא לכך טבילת אש. מכמה בחינות הנסיבות הן לטובתנו. למשל, התזמון מצוין: המאבק התחיל מיד לאחר הכנס הארצי הראשון של התנועה, שבו התחלנו להרגיש לא כמו "תנועה שבדרך" אלא כתנועה ממש. גם העובדה שפעילים מרכזיים במאבק ביפו הם חברי תראבוט היא יתרון גדול.

ואף על פי כן, הדרך שלנו במאבק הזה רצופה מהמורות. זה המאבק הציבורי הראשון שאנו משתתפים בו כתנועה, ולכן ודאי שנעשה טעויות; הודאות הזו גוברת כשמתחשבים בעובדה שאנחנו מנסים לעשות כאן משהו שונה מכל מה שעשינו בעבר. מרסלו מרבה לדבר בפגישות האחרונות על הצורך באומץ, הצורך להיות מוכנים לעשות טעויות; אני מסכים אתו, וחושב שאי אפשר להדגיש מספיק את החשיבות של המוכנות הזאת לקחת סיכונים, כדי לא ליפול לדפוסים שמרניים, משעממים ולא אפקטיביים.

השאלה איך נעבוד אחרת רבצה במלוא כובדה מעל הפגישה האחרונה של ועדת התיאום של איזור המרכז. הדיון שקיווינו לקיים ביפו ב-5 באפריל לא התרומם, והוחלט לא לקיים אותו במועדו, בעיקר בשל התחושה שבטווח קצר כזה אי אפשר לעשות משהו ייחודי שיתרום הן לתראבוט והן למאבק הנוכחי – ודאי לא לנוכח ריבוי האירועים האחרים שמתקיימים ביפו בשבועות האחרונים ובזמן הקרוב.

אבל אז קרה דבר יפה: כמה תובנות שמתגבשות בתנועה שלנו כבר כמה חודשים ירדו בפעם הראשונה מגבהי התיאוריה אל הרמה הארצית והפרגמטית. החלטנו שאנחנו בכל זאת מעוניינים לארגן דיון, אבל בהתאם לקווים שאנחנו רוצים שינחו את הפעילות שלנו. אפשר לנסח כמה מהעקרונות האלה כלהלן[1], והן תקפות למקרה של יפו כמו לפעילות שלנו בכללה

- תראבוט איננה מבקשת להתחרות בתנועות האחרות הפעילות בשמאל. אנחנו מבקשים לחזק את השמאל, לא להחליש ולפלג אותו. אנחנו לא מעוניינים לעשות הון פוליטי על חשבון תנועות אחרות, או להעמיס על משאביהם הנפשיים והארגוניים של פעילי השמאל.

- תרומה אחת של תראבוט חייבת להיות מבט ארוך-טווח, או אסטרטגי. פעילים וארגונים בשמאל עושים עבודת שטח מצוינת, והם לא צריכים אותנו שנסביר להם איך לעשות אותה יותר טוב. מה שכן חסר בשמאל הוא נשימה ארוכה, חשיבה על משמעותם ארוכת הטווח של מאבקים מיידיים.

- תרומה נוספת של תראבוט צריכה להיות החיבור בין מסגרות שונות של ניתוח החברה, וכך גם בין קבוצות שונות של מדוכאים. אין ולא יכולה להיות רדוקציה של דיכוי מסוג אחד לדיכוי מסוג אחר, אבל ישנו וחייב להיות חיבור בין קבוצות שונות של מדוכאים כדי שהמאבקים שלהם יצליחו בטווח הארוך.

בדיון האחרון החלה לצוץ גם תובנה חדשה: שהניסיון לחבר בין קבוצות חייב להיות "מבפנים" – פרויקט משותף של חברים בשתי הקבוצות. קבוצה X אינה יכולה לומר לקבוצה Y ולקבוצה Z – "תראו, האינטרסים שלכם משותפים! למה שלא תתאחדו?" התנהגות כזאת רק תציב את קבוצה X במעמד של מדכאת, של "יודעת יותר טוב", כלפי שתי הקבוצות האחרות. (אני מקווה שכוונתי כאן תתבהר בהמשך, בצורה פחות אלגברית.)

אז מה בעצם קורה ביפו?

אם כן, לתראבוט יכול להיות מקום ייחודי וחשוב במאבק רק אם היא תפתח ניתוח ארוך-טווח ומחבר של מה שקורה בעג'מי ובג'בלייה בימים אלה. זה תנאי הכרחי, אם כי לא מספק. אז מה בעצם קורה ביפו? חררדו ויוסי כבר כתבו באתר דברים יפים על הנושא. ארשה לעצמי לסכם בקצרה: צווי ההריסה ביפו הם התלכדות של שני תהליכי דיכוי: נישול קולוניאלי של אוכלוסייה ילידית (טיהור אתני, או טרנספר), ונישול קפיטליסטי של אוכלוסיה ענייה (ג'נטריפיקציה).

אני חייב להוסיף בשלב זה נקודה שנראית לי חשובה: ההתלכדות אינה מקרית. קולוניאליזם וקפיטליזם אינן שתי מערכות נבדלות ונפרדות שרק במקרה מתלכדות כאן ביפו. למעשה, הן תאומות סיאמיות שנולדו ביחד, במסעות הכיבוש האירופאיים בעולם של המאות החמש-עשרה והשש-עשרה; על אף הסתירות הרבות שנוצרות ביניהן ללא הרף, אי אפשר להבין את הולדת הקפיטליזם ("הצבר ההון הראשוני" של מארקס) ללא הקולוניאליזם, ואי אפשר להבין את ההגיון שמאחורי השליטה האירופאית בכל שאר העולם ללא הקפיטליזם.

הניתוח של הנישול ביפו כטיהור אתני אינו יחודי לתראבוט: על כך יש הסכמה נרחבת בכל השמאל הלא-ציוני, ואולי אפילו מחוצה לו. אך הג'נטריפיקציה היא תהליך ערמומי הרבה יותר וידוע הרבה פחות – אפילו המונח עצמו אינו מוכר מאד. שווה להקדיש זמן ואנרגיה להבנה וביקורת של התהליך הזה, לא רק כיוון שהוא בא לידי ביטוי גס ומכוער במיוחד ביפו בימים אלה, אלא גם כיוון שהוא נחוץ להבנה של מה שקורה בתל אביב כולה.

מהי ג'נטריפיקציה?

לכאורה התהליך הוא פשוט: איזור עירוני הופך מעני לעשיר. ישנן סיבות אפשריות רבות לכך, והן מעבר ליריעה של הטקסט הנוכחי. עם זאת, שתי נקודות הן חשובות אם אנו רוצים להבין את הדינמיקה הטיפוסית של התהליך ושל היוצאים מן הכלל. ראשית, חשוב להבין ש"היד הנעלמה" של השוק עשויה לשחק חלק חשוב בג'נטריפיקציה. כאשר מסיבה זו או אחרת גובר הביקוש למגורים בשכונה מסוימת, מחירי הדירות, דמי השכירות והמסים העירוניים (הצמודים לערך הדירות) כולם עולים. התושבים המקוריים, העניים, מתחילים לעזוב; עזיבתם הופכת את השכונה ליותר אטרקטיבית וערכי הדירות עולים עוד יותר. התהליך הולך ומאיץ עד שלא נותר לעתים זכר לאוכלוסיה המקורית. במקרים רבים חלה תופעה פרדוקסלית כאשר השקעות המיועדות לרווחת התושבים מעלות את ערך הדירות ודוחקות את התושבים הותיקים החוצה[2].

נקודה חשובה נוספת היא שהג'נטריפיקציה הטיפוסית מתרחשת בשני שלבים לפחות. כיוון שעשירים לא אוהבים לגור ליד עניים, נחוצות קבוצות ביניים שלא יירתעו מהלכלוך, הפשיעה והרעש של שכונה ענייה (או שאפילו יראו בכל אלה יתרון); קבוצות אלה של "חלוצים עירוניים" מכינות – בדרך כלל שלא במודע – את הקרקע לשלב הסופי של הג'נטריפיקציה, שבו המעמד הבינוני-גבוה נכנס לתמונה. חלוצים עירוניים הם בדרך כלל צעירים "בוהמיינים" מרקע מעמדי ואתני בינוני וגבוה, אך כאלה שאינם מרוויחים הרבה כסף. אמנים, מוזיקאים ואנשי תרבות אחרים הם בדרך כלל נציגים בולטים, והדימוי הזוהר של חייהם משמש מוקד משיכה לשלב השני של הג'נטריפיקציה. דוגמא מובהקת לשלב א' של הג'נטריפיקציה ניתן למצוא בשכונת פלורנטין בתל אביב (עם ה"הייפ" שהתלווה אליה בשנות התעשים סביב תכנית הטלויזיה "פלורנטין"), שבה לצד האוכלוסיה המזרחית הענייה והותיקה חיים צעירים רבים, מפאנקיסטים מובטלים ועד ארכיטקטים מצליחים.

 המקרה החריג של יפו

כיוון שההקשר של יפו (ושל ישראל בכלל) אינו רק קפיטליסטי אלא גם קולוניאלי, הדברים שם נראים קצת אחרת. ייהוד יפו היווה מאז ומתמיד יעד פוליטי עבור האליטה התל-אביבית. דווקא הצורך הקפיטליסטי ב"חצר אחורית" לעיר, שבה יחיו עובדי הכפיים הנחוצים לתפקודה, הוא שהשאיר את יפו עיר ערבית – אוכלוסייתה הערבית דווקא צמחה רבות מונים מאז שנת 1948, שבה גורשו רוב ערביי העיר. הג'נטריפיקציה באה לכאן לא בתהליכים הדרגתיים, אלא בדיקטטים כוחניים מלמעלה. למשל, הפיכת "יפו העתיקה" (מונח חסר משמעות היסטורית) ל"מושבת אמנים" מוזיאונית סטרילית היתה מיזם ממשלתי[3].

התהליך הנוכחי של ייהוד וג'נטריפיקציה בעג'מי וג'בלייה משלב תהליך קפיטליסטי הדרגתי וכוחנות ממסדית מיידית. באופן מעניין שאין לי הסבר מספק בשבילו, "החלוצים העירוניים" של עג'מי היו מלכתחילה יהודים מהמעמד הבינוני-גבוה ומעלה, בעלי משפחות, ולא בוהמיינים צעירים. כיוון אפשרי להסבר הוא הפוטנציאל האדיר והברור מאליו של האזור היפהפה והנגיש למגורי עשירים, שמייתר את תפקידם של ה"חלוצים העירוניים" המסורתיים.

לזליגה האיטית של עשירים יהודים ליפו הצטרף לאחרונה אגרוף הברזל של הממסד הציוני: מנהל מקרקעי ישראל, חברת עמידר, עיריית תל אביב ומרכז פרס "לשלום" המבחיל הנבנה על מורדות הר הזבל של ג'בלייה. עם זאת, נטעה אם ננסה להבין את מה שקורה ביפו ככפייה גרידא: המערכת עובדת עם מקל וגזר. בנוסף לצווי הפינוי מגיעות הצעות מפתות. אין להאשים משפחות יפואיות שיעדיפו למכור את בתיהם הצפופים והרעועים תמורת סכומי כסף גדולים יחסית, שיוכלו לקנות בהם וילות מרווחות באום אל פחם או בלוד. הקהילה היפואית, הפריכה גם כך, עשויה להתפורר אם ביקורת מערכתית ופעולה המשותפת יוחלפו בהאשמות אישיות.

 המאבק בג'נטריפיקציה והפוטנציאל לחיבור מאבקים

העיר תל אביב-יפו איננה מקשה אחת; הדימוי של תל אביב אינו מתאים למעשה לתנאים השוררים ברוב חלקיה. באופן סכמטי אפשר לחלק את העיר לארבעה חלקים מובחנים פחות או יותר מבחינה דמוגרפית וגיאוגרפית: צפון העיר האשכנזי והעשיר; דרום תל אביב, הכולל את יפו הלא-ערבית ואת אוכלוסיית המהגרים המרוכזת סביב אזור התחנה המרכזית; יפו הערבית; ומרכז תל אביב. תהליך הג'נטריפיקציה מאיים לפגוע בכל הקבוצות הללו, מלבד בראשונה.

על יפו דיברנו כבר; ראוי להפנות את תשומת הלב עכשיו לדרום ומרכז העיר. סימן מובהק לאיום הג'נטריפיקציה הוא מחירי השכירות המאמירים בשני האזורים הללו. כמובן, "העיר הלבנה" תמיד תהיה זקוקה ל"עיר שחורה" שתשרת אותה; אך ככל שהג'נטריפיקציה תוסיף להשתולל, כך יהפכו החיים לבלתי-נסבלים יותר ויותר עבור הפועלים השחורים, שייאלצו לבחור בין הצטופפות בדירות קטנטנות ויקרות בתוך העיר לבין נסיעה של שעות ארוכות אל תוכה מאזורי מגורים חדשים מחוצה לה. שכונות כמו שפירא כבר עכשיו מאיימות להתרוקן מהאוכלוסייה היהודית הותיקה ולהתחלק בין "חלוצים עירוניים" צעירים בווילות זולות לבין מהגרי עבודה החיים בתנאי צפיפות קשים.

גם להיות צעיר ולא עשיר במרכז תל אביב הולך ונהיה קשה. בשנה האחרונה נראו ניצנים ראשונים למחאה של האוכלוסיה הזאת נגד הפקעת דמי השכירות במרכז העיר (קמפיין הזונות מקרטון סר-הטעם בשדרות רוטשילד והסקוואט קצר-הימים בשינקין הן דוגמאות). זוהי, כמובן, אוכלוסיית "החלוצים העירוניים" המיועדת; אך האופי המואץ והקיצוני של הג'נטריפיקציה בתל אביב עשוי להפוך את הקבוצה הזו למיותרת מבחינתה של הבורגנות. אם אפשר להקים בלי הפרעה מגדלים רבי קומות ברחבי דרום העיר (כמו זה) ולמכור מיד את כל הדירות לעשירים צרפתים, אזי שאין שום צורך בפאנקיסטים ואמנים שיהפכו את השכונות ל"מגניבות" קודם לכן.

עם זאת, במובן אחר ה"חלוצים העירוניים" הם נחוצים ביותר לאליטה הישראלית. הדימוי – והדימוי העצמי – של ישראל זקוקים נואשות ל"תל אביבים", לצעירים בוהמיינים שחיים "כמו באירופה", למועדונים, לגלריות, למסיבות רחוב, אפילו לגרפיטי. אם תל אביב "התרבותית" שאנחנו מכירים תיעלם, ייעשה קשה הרבה יותר להסתיר את האופי החמסני והחומרני של מדינת ישראל בראשית האלף השלישי. על אף שהקבוצה הזו היא נטולת חשיבות כלכלית, החשיבות הפוליטית שלה אינה מבוטלת כלל.

הג'נטריפיקציה, אם כן, יוצרת שותפות אינטרסים אפשרית בין שלוש קבוצות הטרוגניות מאד מבחינה אתנית, כלכלית ותרבותית-פוליטית: האוכלוסיה הערבית ביפו, האוכלוסיה היהודית הענייה של דרום תל אביב[4], ומעמד הביניים של מרכז תל אביב. זהו בסיס שביר מאד: לכל קבוצה בעצם יש גם מה להרוויח מכשלונה של הקבוצה שמתחתיה בסולם, אם כי זהו רווח רק לטווח הקצר.

איך אפשר לחבר בין הקבוצות?

אין מה להשוות בין רמת הארגון של תושבי יפו לבין זו של הדרומים ואנשי מרכז תל אביב. הארגון הזה נובע, כמובן, בעיקר מהיותם של היפואים הערבים חלק מכותר במיעוט לאומי מוגדר ומודע לעצמו, בעל היסטוריה של מאבק. לעומת התודעה של הקבוצה הזו, אנו רואים התארגנויות מהוססות ובוסריות בשכונות הדרום ובמרכז העיר. איפה אפשר להתחיל לעשות את החיבור?

אני רוצה לאזכר כאן שוב את התובנה הרביעית שהזכרתי לעיל: מי שחיצוני לשתי קבוצות אינו יכול לקוות ליצור חיבור ממשי ביניהן. בשלב זה, ובעתיד הנראה לעין, אין פעילים מדרום תל אביב בתראבוט. לעומת זאת, יש לנו מרכיב מרכז-תל-אביבי חזק ומרכיב יפואי חזק. לפיכך נראה לי הכי טבעי להתחיל בניסיון לעשות את החיבור בין שתי הקבוצות הללו – אך לעשות זאת מבלי לשכוח את חשיבותה של הקבוצה השלישית; אם לא נשכיל לצרף אותה למאבק בשלב הבא, הוא נידון לכישלון.

אין סיבה מיוחדת להיות אופטימיים. גם אם נצליח לעצור את הריסות הבתים בעג'מי, היד הנעלמה תמשיך להעלות את המחירים ולדחוק החוצה מתל אביב את מי שידו אינו משגת לשלם את דמי השכירות המאמירים (או את הארנונה העולה בהתאם). על התהליכים הכלכליים הארציים והבין-לאומיים, שמניעים בשורה התחתונה תהליכים כמו הג'נטריפיקציה, איננו יכולים להתיימר להשפיע בשלב זה. וייתכן שאנשי מרכז תל אביב יעדיפו פתרון קצר-טווח, שבמסגרתו ישחקו את החלוצים העירוניים באזורים שבהם האליטה תקצה להם (למשל, האיזור התעשייתי המתפורר שמדרום לפלורנטין, שבו אין ממש אוכלוסייה ותיקה) על פני מאבק ראש בראש נגדה.

מצד שני, גם אין סיבה להתייאש. ההומניזם והשמאלנות של הבוהמה התל-אביבית אינם רק מן השפה לחוץ. חלקים נרחבים ממנה (למשל, אנשי כתב העת "מעין") מבינים היטב שתרבות בועטת וחיונית יכולה לנבוע רק מתוך חיבור למרחב שבו היא חיה ומתוך התנגדות לשעבוד הקפיטליסטי. אם נתחיל עכשיו בעבודה לטווח הארוך מול הקבוצה הזו, במטרה למשוך אותה לפסים אנטי-קולוניאליסטיים ואנטי-קפיטליסטיים, ודאי שיש לנו סיכוי בכך. הדרך ארוכה, אבל כל מסע ארוך מתחיל בצעד אחד (נגיד, כנס ציבורי).