כמה דקות אחרי עשר אני מגיעה לאוניברסיטת תל-אביב, לכיכר אנטין שבכניסה. אני מדברת עם חברה בטלפון ומנפנפת לה שאני רואה אותה. בזווית העין אני רואה חבורת סטודנטים לבושים בשחור עם כאפיות שוקדים על תליית לוחות, שכתוב עליהן "נכבה", ציור של מפתחות, המילים "אנחנו שבים" ועוד מילים המסמלות את האסון של העם הפלסטיני. לא ידעתי על קיום האירוע לציון הנכבה, למרות שבדרך כלל אני יודעת מתי הוא מתקיים בתל-אביב. חברתי שעובדת באוניברסיטה ולומדת שם גם לא שמעה על האירוע. ישבנו על הדשא ודיברנו על אוטובוס ההפרדה, על הצתות ועקירת מטעי הזיתים. לא חסר על מה לדבר. עוולות הכיבוש רבות ויומיומיות.
בינתיים מצטרפים אלינו שני חברים לעבודה, אנחנו מתחילים לדבר על ענייני עבודה וברקע אנו שומעים את קולות הסטודנטים המארגנים. אנחנו מדברים על שותפות וחזון. מדברים על הקמת גן דו-לשוני, על חזון של חינוך משותף, דואגים לפרטים הטכניים הזעירים כדי לבנות את הביחד. כאשר כמה מטרים הרחק מאיתנו מתכננים לדבר על הנכבה, על האסון, על הזיכרון ועל השיבה.
במרכז הכיכר התחילו להתאסף סטודנטים ערבים עם חולצות שחורות. תוך זמן קצר אימן עודה, יוסף ג'בארין, עאידה תומא-סלימאן ואחרים גם מגיעים. מספרם של הפלסטינים והפעילים היהודים היה מעט מאוד יחסית לשני הטקסים שנכחתי בהם בעבר באוניברסיטה. בקצה הכיכר הגיעה חבורת "אם תרצו", עם פול ווליום. באותו הרגע הרגשתי את עצמי חלק מציור סוריאליסטי. כמה ניגודים יכול רגע אחד להכיל? איפה אני? בתל-אביב או בשיח' מואנס? למי ולמה אני יותר שייכת ברגע זה? להווה? לחלום? לשותפות? או לעבר? לכאב? לאסון ולעקירה?
המשכתי לשבת בבית קפה ועקבתי אחרי המתרחש מרחק מטרים ספורים ממני. היה לי ברור שאני קמה לרחבה ברגע שהטקס מתחיל. אבל לא הבנתי מתי הטקס התחיל. בחורה פלסטינית התחילה לספר את הסיפור שלה, ופיספסתי את ההתחלה. הקולות של הרמקולים של "אם תרצו" היו חזקים. הקול שלהם נשמע, אך הקול של הפלסטינים בקושי נשמע. כאשר הצטרפתי, הבנתי שהבחורה, ככל הנראה מאעבלין, מדברת על עקירת משפחתה. בקושי שמעתי אותה. ידיד אמר: "כך זה, הקול של הטרור שלהם תמיד נשמע יותר חזק". לא הסכמתי אתו. עוצמת הרמקולים שלנו היתה מועטה, וזאת הסיבה שלא שמעתי כמעט דבר. הרגשתי שבאנו להשמיע את הקול שלנו, לספר את הסיפור שלנו אבל בקול נמוך, בלי לעשות רעש, בלי בלגן. לדבר ולספר בעדינות ובאלגנטיות מקוממת. לשמחתי, הבחורה שעלתה לדבר לאחר מכן דיברה בקול רם, על כפרה – איקרית. העלו את הווליום – הרי באנו להשמיע את הקול, באנו כדי לספר את הסיפור שלנו בקול רם. כך "אם תרצו" ואחרים ישמעו טוב מאוד מה יש לנו להגיד.
תרשו לי לחזור לסוגיית הנוכחות. מספר נמוך יחסית של סטודנטים פלסטינים הגיע לאירוע. בדרכי לכיכר בבוקר ויותר מאוחר בצהרים נתקלתי במספר רב של סטודנטיות וסטודנטים מסתובבים בקמפוס, בבתי קפה ובבזאר של יום רביעי. תהיתי למה הם לא מגיעים. האירוע מתקיים במרחק של כמה דקות הליכה מכל הפקולטות באוניברסיטה. למה החליט הרוב לא להגיע? מתוך פחד? שיראו אותם באירוע ויסמנו אותם? אולי ירדפו אותם אחר כך? הפחד שלהם אינו מופרך, ואני מאוד מתחברת אליו ויכולה טוב מאוד להבין אותו. רדיפת סטודנטים ערבים פעילים ולא פעילים על-ידי מוסדות המדינה אינה דבר חדש ואינו נדיר. איימן עודה דיבר על זה בנאומו הראשון בכנסת. הפחד משתק ומונע סטודנטים רבים להיות פעילים. רבים מאתנו גדלים ומתבגרים כשברקע נשמע הקול האומר "אל תתערב בעניינים פוליטיים, אל תזיק לעצמך, אל תביא בעיות למשפחה."
אך הפחד לא משתק רק סטודנטים הוא משתק רבים מאיתנו. פלסטינים רבים במדינת ישראל חוששים להשמיע את הקול שלהם נגד הדיכוי החברתי, התרבותי, התעסוקתי והכלכלי שאותו הם חווים. הם מפחדים על מקום העבודה, על עתידם בהשכלה הגבוהה, על הילדים ועל המשפחות. מפחדים, ולפעמים בצדק. בשיחות שלי עם חברים ומכרים אנחנו מדברים על הפחד. כולנו מבינים אותו ובעיקר מבינים את המגבלות, החששות והרגישות של הסטודנטים בשלב הזה של חייהם. ולמרות כל ההבנה והמודעות, הנוכחות המעטה של סטודנטים פלסטינים הכתה בי חזק. נראה שהפחד שלנו מבריונות המדיניות מנהל אותנו. הוא מהווה מחסום שקוף שמונע רבים לקחת חלק בפעיליות, לדבר, לבקר ולמחות. הפחד נוגס בחלק חשוב מהתפתחות לאומית וחברתית בריאה ושלמה.
ואולי סטודנטים לא הגיעו לטקס מתוך עצלנות ומתוך העברת אחריות לקבוצת הסטודנטים היותר פעילים? אני בטוחה שהיו גם מחשבות כאלה. אני גם יכולה להתחבר לגישה הזאת ומבינה לפעמים את המקום שבו נמצאים רבים מאתנו של "כלום לא ישתנה", "יאוש וחוסר תקווה", "מה לי ולדברים האלה", "אין לי כוח", "נמאס לי כבר מהכול".
אני מנסה להיזכר בעצמי בימים ההם, שבהם הייתי סטודנטית צעירה, חדשה וכלום לא עניין אותי. אולי גם אני לא הייתי הולכת, אילו היה מתקיים אירוע כזה. איני יודעת. אבל אני כן יודעת ומעריכה מאוד כל פעילות כזאת, שנעשית בתוך האוניברסיטה. אולי היא לא תהפוך רבים לפעילים של ממש, אבל אולי תפעיל אותם מחשבתית. שינוי תודעתי הוא אפשרי. הרי הבועה שרבים מאיתנו בוחרים לחיות בה או חיים בה היא לא לנצח. היא ממש לא כזאת. המציאות של החיים פה מאלצת אותנו בסופו של דבר לצאת מבועת ההרמוניה, ההתעלמות והניתוק, שרבים נאלצים לברוח לתוכה.