"את לא נראית כמו ערביה..." "ואללה, את מטייבה!?" "חשבנו שאת אירופאית, צרפתיה משהו, לא?" "אבל... אין לך מבטא". הרבה דברים חשבו עליי עוד לפני שאמרתי מילה. הכל חשבו עליי חוץ מזה שאני ערביה.
בפעמים הראשונות ששמעתי את המשפטים האלה, הייתי מופתעת. לא ידעתי איך להגיב. בתור בחורה בת 19 שרוצה להתקבל בחברה היהודית קיבלתי את זה כמחמאה והפסקתי לחשוב על זה. וכשאמרו שאני אירופאית, שמחתי. אמרתי בתוך-תוכי, שמשהו כנראה קיבלתי מסבתי הבולגריה. לא בלונדינית ולא עיניים כחולות, אבל לפחות יש בי דם אירופאי...
השנים עברו, והמחמאות/סטיגמות הפכו להיות חלק ממני. גרוע מכך: התחלתי להאמין שאני לא דומה לערבים והרגשתי לפעמים אפילו עליונות מסוימת על חלק מהאוכלוסייה. הרגשתי לא שייכת, לא לפה ולא לשם, לא בטייבה ולא בתל-אביב. מי אני? ואיפה המקום שלי?
כלומר, הצלחתי להתבלבל ולבלבל בין נורמות חברתיות, דרך חיים של החברה שאני באה ממנה, לבין סטיגמות וסטריאוטיפים שמטילים עלינו בתור חברה כקולקטיב, שהן בכלל לא שלי. התבוללתי!
הרי אין לי מבטא. יש לי עברית רהוטה, אני מתנסחת יפה מאוד בעברית, יש לי חברות מהממות ואנחנו חולקות כמעט אותן המחשבות על החיים, יש לנו טעם דומה בבגדים, ויש לנו אין ספור דיבורים משותפים. ובעצם, למה זה צריך להיות בכלל קשור? הרי כשאני בוחרת חברה, אני בוחרת בנאדם ולא שום דבר אחר.
בשנה שעברה, במלחמה — או איך שקראו לזה, מבצע "צוק איתן" — חוויתי זעזוע עמוק בזהות שלי ופתאום הרגשתי שאני מתעוררת מתרדמת שנמשכה כמה שנים. הרגשתי צורך לדבר על העמדה שלי, שהיא שונה מהעמדה של החברות שלי שהן הכי שמאלניות. הרגשתי רצון עז לספר על ההיסטוריה, על הרגשות ועל הדעות שלי. כי ברור: אם אני לא אספר, אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומי. רציתי להיות שייכת לחברה שלי. אני רוצה שיכירו אותי בתור מי שבאמת. עם כל הדעות, האמונות והמחשבות שיש לי.
קוראים לי מונא עבד אל-ראזק. שם משפחה ארוך וערבי. אני מטייבה, פלסטינית, אני מהדור החמישי במשפחה.
למשפחה שלי היו הרבה אדמות באום ח׳אלד (נתניה היום), ומה שנקרא היום צור יצחק וכוכב יאיר. סבא של אבא שלי היה איש מוכר והיו לו הרבה נכסים ואדמות. כשאני מדברת עם סבתא שלי, והכאב נשמע בקולה והדמעות עולות בעיניה, אי אפשר להתעלם מזה. ואני בעצם לא רוצה להתעלם. כשאנחנו נוסעים ועוברים ליד כוכב יאיר,תמיד תגיד לי: "לקחו לנו את האדמות. הכל היה שלנו."
כשאתה גר במקום, שבו סיכויי ההצלחה שלך גדולים יותר, אם לא תדבר על פוליטיקה, לא תאמר את דעתך בגלוי, רק תגיד תודה שאתה גר פה, תגיד תודה על זה שאתה מקבל זכויות ולא משרת בצבא, תהיה נחמד, תתאמץ ותגשר על הפערים, והשאלה הכי מעצבנת ששואלים אותך היא "אם היו אומרים לך ללכת ולגור שם (בגדה המערבית) תסכים?" — בשאלה הזאת מאבדים את העיקר ומשטיחים את המאבק.
יום העצמאות ובעצם אל-נכבה מעלה בי המון מחשבות. שבועיים לפניו אני כבר חושבת על היום הזה ומה הוא מעורר בי. שלא תתבלבלו: אני לא חוגגת את "יום העצמאות". היום הזה הוא מעין צביטה בלב, כאב על אותם פלסטינים שגורשו מבתיהם, איבדו את אדמותיהם והשאירו מאחור את תקוותיהם, שאיפותיהם ואת עתידם בארצם לקחו את המפתחות איתם והלכו. הלכו, והאמינו בליבם שיבוא יום ויחזרו. הפכו להיות פליטים, זרים וכואבים.
בעיניי אפשר להשוות את האובדן של האדמה לאובדנה של אמא. אמא שדואגת לך, תמיד תהיה שם בשבילך ועם כל הטעויות שתעשה בגידולך, היא תמיד תישאר אמא שלך, ואתה תאהב אותה והיא אותך. אני אלך עוד צעד בהשוואה: משפחה אומנת לעולם איננה משפחה אמיתית. ברוב המקרים לא ממהרים ומוסרים ילד לאימוץ, כי העוול הרגשי, הנפשי והכללי שיכול להיגרם לו הוא בלתי הפיך ועדיף שיישאר עם הוריו, על אף המגרעות שלהם.
עם כל הצער שבהשוואה, אנחנו, בנות ובני העם הפלסטיני יתומים – התייתמנו מאם שהיתה לנו, שהיתה צריכה להישאר אתנו, אמא שתאהב בלי התניות ותקבל בלי הרבה מאמצים והסברים, אמא שתכיל אותנו, כולנו, האחים באופן שווה.
אני מאחלת לעצמנו, שתמיד נזכור את הסיפור שלנו, את ההיסטוריה שלנו ושנמשיך את מאבקנו ודרכנו לחיים הוגנים יותר. כיום אני מרגישה שלווה פנימית, שהצלחתי להעלות את המחשבות שלי על הכתב, אחרי שנים שלטשטוש בזהות. כיום אני מרגישה מחוברת יותר לעצמי ולחברה שלי. וחשוב מכל, כיום אני אומרת "אני מונא, ערביה, פלסטינית, אוהבת בני אדם באופן כללי ללא קשר לדת, גזע, לאום, צבע ומין, ולעולם לא אשכח את עצמי, את הסיפור שלי!"
לפני שבועות ספורים שאלתי את סבא שלי, שכבר אינו בין החיים, מתי תקום המדינה הפלסטינית? האם הוא מאמין שתקום? ומתי הדברים ישתנו? הוא אמר לי: "20, 30 שנה, 90 ו-100 שנים לא נחשבות בהיסטוריה של עמים. היא תקום מתישהו, כשאנחנו בטח כבר לא נהיה בחיים." סבתא התערבה ואמרה: "בטח תקום. אנחנו לא נהיה. אתם תהיו מבוגרים ויהיו לכם נכדים."