שמעתם – אתם שם שחושבים להפסיק את המאבק? זו לא חגיגה, זה מאבק! אין פה מה להפסיק! כן, מאבק לביטחון שלנו בחיים, לא לביטחון שאתם מבטיחים לנו.
הסבירו לי, כל אלה שאפילו רק לרגע חשבתם להפסיק את המחאה, שצריך לעצור. מה? לא הבנתי מה קורה פה כבר שבועות? חגגנו משהו שאותו צריך להפסיק?
אז אני מודיעה לכם, פשוט כי אולי לא שמעתם את הצעקה של אלפי אנשים, זו לא חגיגה, זה מאבק! שמעתם? זה מאבק. ולא נפסיק אותו.
לא האימהות החד הוריות, לא כל תושבי הפריפריה, לא מפוני דירות עמידר, לא מקבלי צווי הפינוי מביתם ולא האזרחים שמנשלים אותם מאדמתם.
תבינו, אנשים יָצאו ויֵצאו לרחוב בגלל כאב, בגלל מצוקה, מפני שאין להם זכויות, מפני שאין להם כסף לתת לילדים שלהם לטיול, מפני שהם עובדים קשה ואין להם כסף לגמור את החודש, מפני שאין להם בית, בגלל חברות כמו עמידר וחלמיש ופרזות שמתעללות בהם, מפני שמפנים אותם מהבית ומפני שהורסים להם את הבית. מפני שמנשלים אותם מביתם ואדמתם.
שמעתם? אנשים יוצאים לרחוב, בתל-אביב וביפו, ברמלה ובבית-שאן, בקלנסואה ובנתניה ובטייבה ובעפולה, באל עראקיב ובפרדס כץ, בכל הארץ! כן, כן, כולם אזרחי ישראל שרוצים שיהיו להם זכויות – יהודים וערבים ומזרחיים ודתיים וחילוניים, וכולם יוצאים לרחוב מפני שהם רוצים שסוף־סוף ישמעו את הצעקה שלהם.
מה בדיוק צריך להפסיק כאן? חשבתם שחגגנו משהו, חשבתם שזה כיף להיות במאהלים, בחום, בלחץ ובעייפות, חשבתם שכל מי שנאבק הוא באיזו מסיבה שאותה צריך להפסיק?
גם את אלה שבלבלתם פעם עם המילה ביטחון, רגילים שהכול עוצר מלכת כשאומרים ביטחון, כשאומרים פיגוע, גם אלה כבר אינם מבולבלים יותר – הם נמצאים ברחובות ובמאהלים, נאבקים על החיים שלהם. כן, הם מאד רוצים ביטחון בחיים שלהם, אבל לא את הביטחון שרק אותו אתם מכירים.
אין פה שום חגיגה שצריך להפסיק אותה. שמעתם?
הלב עם ההרוגים באילת ועם ההרוגים בעזה. הלב עם אלה שלא יוכלו יותר למחות ולהיאבק. עם אלה שלא יוכלו לשמוח איתנו כשננצח, כשיהיה פה שינוי חברתי, כשיהיה פה שלום צודק.