שניים מקוראי "הארץ" יצאו לשכונת עג'מי ביפו לראות את בניין "מרכז פרס לשלום", המוקם בה. לאחר ביקורם מצאו לנכון לשלוח מכתב למוסף כדי להסביר, למה הביקורת על הבניין הזר לסביבתו אינה מוצדקת:
"הכתבה על מרכז פרס לשלום והתגובות עליה (מוסף "הארץ" 13.3) משכו גם אותנו לבקר במבנה החדש ובשכונת עג'מי שבה הוא שוכן. אכן, הבניין נראה קצת זר לסביבה שלו, כמאמר שתי התגובות המפורטות והמנומקות. אך ניתן לומר שזוהי זרות מינורית לחלוטין, שכן כל האזור משנה את פניו בצורה משמעותית ומשכונה ערבית ים-תיכונית טיפוסית הוא הופך להיות שכונה מטופחת עם אופי מערבי, חוף ים מעוצב, דרכים סלולות ובניינים חדשים שדוחקים אט-אט את הבניינים הערביים העתיקים, ואפילו יש בהם, בבניינים החדשים, פה ושם מוטיווים מזרחיים. כך שהמרכז כבר לא "מנוכר לחלוטין לסביבתו ובכך כמעט מבטל אותה ומתעלם ממנה" כמאמר אחת מהמגיבות, ולא נראה לנו גם שהיה מקום להקימו "עם קווים איסלאמיים חזקים" כמאמרה של המגיבה השנייה.
אך הדבר הבולט המתגלה לעיני המבקרים בסביבת מרכז פרס הוא (וזה הוזכר בקצרה בכתבה) סמיכותו וצמידותו לבית קברות ערבי ישן. בית הקברות גובל במתחם של הבניין ושוכן על גבעה הצופה גם היא אל הים. אולי בכך רצו מקימיו של המבנה להמחיש את הזיקה של המרכז לשכנים הערבים, או שמא השכנות הזאת ממחישה את הדרך הקשה שאמורה להוביל לשלום הנכסף, דרך שמלווה בקברים רבים וצפופים." (מוסף הארץ, 20.3.2009)
זרות הבניין לסביבתו היא "מינורית לחלוטין", הם כותבים, כי ממילא "האזור משנה את פניו בצורה משמעותית". ובאמת, למה להיאחז בעבר? הקוראים החביבים גילו כי התהליך הקולוניאלי נמצא כבר בעיצומו ולכן לא צריך לדאוג: הזרות תיעלם עם הזמן: האזור הופך "שכונה עברית ים-תיכונית טיפוסית" (שימו לב: לא מזרח-תיכונית, לא מתכוונים להעליב פה, אלא "ים תיכונית") ל"שכונה מטופחת עם אופי מערבי".
חוף הים הוא "מעוצב", והבניינים החדשים דוחקים את "הבניינים הערביים העתיקים". זהו חוק הקידמה הקולוניאלית: הקיים הופך "עתיק", השכנים נעלמים, ה"מערבי" דוחק את הערבי. זהו קולוניאליזם נאור, אופטימי, כזה שיכול להרשות לעצמי להשאיר מן העבר, מן האנשים, מהעם הילידי, כמה שרידים מסוגננים לקישוט: "ואפילו יש בהם, בבניינים החדשים, פה ושם מוטיווים מזרחיים".
הם גם גילו עוד חתיכת עבר ליד "מרכז פרס לשלום": בית קברות ערבי ישן. הם לא שמעו על מחאתם של פעילים מיפו, שמיקום מרכז פרס בפתח בית הקברות המוסלמי ובסמוך למפוני שכונת עג'מי הוא שילוב ציני. יש להם לאורחים פירוש אמנותי לכוונות המתכננים: הערבים הרי אינם אנשים חיים, עם זכויות, אנשים מרגיזים, שתובעים את שלהם; הם שייכים לעבר. לכן יכולה אולי הקירבה לבית-הקברות "להמחיש את הזיקה של המרכז לשכניו הערבים".
אבל הם משתדלים ומציעים גם פירוש שני, יצירתי יותר לקירבה לבית הקברות המוסלמי, במיוחד אם חושבים על חזון השלום של שמעון פרס וממשיכיו: "או שמא השכנות הזאת מחישה את הדרך הקשה שאמורה להוביל לשלום הנכסף, דרך שמלווה בקברים רבים וצפופים". ואולי ככה נראה באמת השלום ב"מזרח התיכון החדש"?