ביום שלישי, ה-27 באפריל 2010, הצטרפנו, קבוצת פעילות ופעילי תראבוט, למשמרת המחאה היומית של נשות דהמש בצומת הכניסה לכפר מכביש 44 (רחוב החשמונאים). במשמרת המחאה השתתפו כמה עשרות נשים. לאחר ההפגנה ביקרה הקבוצה באוהל המחאה.
המפגש היה מלמד ומרגש, וכמו שאמרה בערב אחת הפעילות המרכזיות מהאזור: "חשוב מאוד שבאתם, לא רק להזדהות – אלא לדבר, לדבר לעומק ולהבין." הלחץ המצטבר של החיים תחת איום ההריסה והפינוי לא משתק את תושבי דהמש, אבל לכל ביטוי של סולידריות, לעצם הנוכחות המיידית עם האנשים, יש חשיבות עצומה, מחזקת.
הפעילים הסבירו לנו בתמציתיות את ההיסטוריה של הכפר ואת מצבו כיום. כל הקרקעות בדהמש נמצאות בבעלות פרטית של התושבים. כמה מן המשפחות שגרות בכפר הן משפחות פליטות מ-1948, שקיבלו את האדמה בשנת 1951 כ"פיצוי" במקום האדמות שהיו להם לפני המלחמה ושנלקחו על ידי המדינה. מקור המשפחות ממקומות שונים בארץ – למשל, מישפחת אבו-קישק מכפר באזור רעננה, ומשפחת איסמעיל מאזור גדרה, משפחת שעבאן מביסאן (בית-שאן) ומשפחות אחרות מקרב מנושלי הנגב. השטח שקיבלה כל משפחה היה 15% מהשטח המקורי שבו החזיקה – זה היה המפתח המקובל אז ל"פיצוי". משפחות אחרות קנו את הקרקע מתושבי רמלה שהחזיקו מעמד ונשארו בעיר לאחר 1948.
האדמה היתה חקלאית, ומותר היה לבנות עליה רק מבני-עזר קטנים, אבל במקום היו כבר כמה בתים. למעשה, חלק מהמשפחות שהגיעו לכפר שוכנו בבתים שהיו שם לפני 1948. שאר המשפחות התיישבו באופן זמני ברמלה. עקב מצוקת דיור החמורה, הדורות הבאים של המשפחות התיישבו ובנו בתים בדהמש.
עשרות שנים התקיים סוג של הסכמה של שתיקה בין התושבים ובין הרשויות: התושבים לא קיבלו שירותים חברתיים – והמועצה המקומית לא תטריד את התושבים. דאגו גם שדהמש לא תיחשב חלק מרמלה אלא מן המועצה האזורית עמק לוד, למרות שהכפר הוא שכונה השוכנת ממש ליד העיר.
ואכן, תושבי דהמש חיו ועדין חיים ללא כל שירותים חיוניים: חשמל, תברואה, רווחה, תחבורה, פינוי אשפה, ביוב, שטחים ירוקים, תיכנון – ואפילו כתובתם האמיתית לא נרשמת במרשם האוכלוסין. הם נאלצו להירשם ברמלה כדי לאפשר לילדיהם ללכת לבתי-הספר. בשנת 2005 החליטה עיריית רמלה גם להפסיק את ההסעות לתלמידים, בתואנה שאינם גרים בעיר – והובסה לאחר עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.
במהלך השנים ניסו התושבים לשנות את ייעוד הקרקע לבנייה. בעוד כל השטחים הגדולים שמסביבם הולכים ומופשרים (למשל, יואל לביא ראש עיריית רמלה הצליח לגרום להפשרה של שטח בן 140 דונם הגובל בדהמש), הרשויות מעולם לא הסכימו להפשרת שטחי דהמש ולמהלך הנחוץ של לגאליזציה והתרת הבנייה. במקביל נמשכה הבנייה באזור, חלק בלתי-חוקית בעליל (עיין ערך: דודי אפל), ועל קרקעות חקלאיות קמו שכונות שלמות.
ב־1984 חל שינוי חשוב נוסף: עד אז הוגדר השטח של דהמש כקרקע תחת תכנית R6, תוכנית המתאר המנדטורית. תוכנית זו מאפשרת בנייה מסוימת למגורים בשטחים חקלאיים (כך למשל, נבנים בתי מגורים בשטחים חקלאיים במושבים). ב-1984 שונתה הגדרת הקרקעות של דהמש ל"קרקע חקלאית מוכרזת". סוג הגדרה זה אינו מאפשר בנייה למגורים. במושב הסמוך, ניר צבי למשל, הגובל ממש בדהמש, הקרקע היא R6 וייעודה, כמובן, לא שונה.
תושבי דהמש מנסים כבר שנים לפעול כדי לשנות את הגדרת הקרקע ולאפשר בנייה. הם הכינו על חשבונם – ובסיוע המרכז הערבי לתיכנון אלטרנטיבי – תוכנית מיתאר מפורטת לכפר. בוועדת הבנייה המחוזית נדרשו תיקונים – וגם את אלה עשו. אך עד עצם היום הזה לא השלימה הוועדה את הדיון בתוכנית. אנשי הכפר פנו לכל הערכאות האפשריות וההליכים בעניינם עדיין לא הסתיימו.
בינואר 2008, במענה לעתירה שהגישו תושבי דהמש, החליטה השופטת שרה דותן, כי יש לעצור את צווי ההריסה בדהמש כדי לתת אפשרות למימוש הליכי התיכנון. בית המשפט הורה לוועדת התכנון והבנייה לדון בהכשרת הישוב. השופטת שרה דותן כתבה בהחלטתה, כי הגדרת קרקעות הישוב כחקלאיות אינה "גזרה משמיים" וניתן לשנות את ייעודן. אך לפני חודשיים הוחלט להתעלם מן ההקפאה – להפשיר את צווי ההריסה.
המועצה האזורית עמק לוד (שדהמש – השוכן ממש בצמוד ללוד, מוקם בתחומה) לא מוכנה לחכות לסיום ההליכים ופועלת עכשיו לקדם הריסות בתים בכפר. כיום יש 13 בתים בסכנת הריסה, מתוך כ־70 הבתים בכפר. נראה כי כוחות הביטחון עורכים סיורי הכנה בכפר, וסכנת ההריסה מיידית.
מכיוונו של ראש עיריית רמלה, יואל לביא, נשמעו כבר כמה פעמים התבטאויות ששכנותם של ערבים לפרויקטים חדשים של מגורים פוגעת בערך הכספי של הדירות. עיריית רמלה מקדמת פרוייקט בנייה על קרקע השייכת לה, בה עוברת דרך הכניסה לדהמש (הדרך היחידה כיום, לאחר שעיריית לוד חסמה את דרך הגישה הצפונית). כשפרויקט זה יקום, לא תיוותר אף דרך גישה לכפר. צריך אולי להוסיף, כי למרות הגדרת הקרקע כקרקע חקלאית, מיכסות המים לכפר קוצצו לפני מספר שנים וכיום גם אילו היו התושבים רוצים לגדל, נניח, ירקות, הרי שכמות המים אינה מספיקה.
התושבים חוששים שכל רגע עלולים כוחות הריסה לפרוץ לכפר כדי להרוס בתים. עלינו לעמוד לצידם!
הצטרפו לפעולות המחאה וכיתבו לנו – tarabut@gmail.com – כדי לתאם השתתפות, ביקורים, תרומות, ולסייע בארגון פעילויות במקום – חינוכיות, תרבותיות, פוליטיות, והחשוב – מעצימות!