השנאה היא כמו פצצה

שלוש שנים וחצי עבדתי בכפר סבא. כפר סבא היתה לי כמו בית שני. מאז שהחלה המלחמה הנוכחית לא הגעתי לבקר בשום עיר יהודית. בשבוע שעבר הגעתי לכפר סבא, לבקר במקום עבודתי הישן. בהתחלה לא חשבתי על המלחמה ולא על המצב הבטחוני המאיים. בתוך הבועה של מקום העבודה המוכר שכחתי לרגע מהמלחמה, מהשנאה, הגזענות, התוקפנות והפחד שמסביב.

ברגע שיצאתי משטח הפנימייה עם אחד הדיירים לסופרמרקט השכונתי, פתאום פחדתי. יצאתי מהבועה. הסתובבתי בסופרמרקט עם חניך ערבי. הוא מרוכז בעוגה ובממתקים שהוא רוצה לקנות. הוא לא מודע למצב המסוכן שבו אנו שרויים בימים אלו, לא מבין, מה ההבדל בין ערבי ויהודי חוץ מהעובדה שהשפה שונה. אין לו מושג כמה חמור המצב בעזה, בשטחים ובישראל. הוא לא יודע שהוא יכול להיות מותקף ברחוב סתם, כי הוא ערבי.

אני זאת שפחדתי כשדיברנו ערבית בינינו. התחלתי לחשוב, איך אגיב אם אחד הלקוחות יתבטא בגזענות, מה אעשה אם יתקפו אותנו, איך אדאג לו ולעצמי. סרט אימה עבר בראשי. עד לאותו רגע תמיד הסתובבתי בנחת ובטחון בכפר סבא ומעולם חשבתי שאסתובב בה בתחושת פחד. הרי מדובר באחת הערים היותר סובלניות שיש בארץ. יכול להיות שהחששות שלי היו מוגזמים, אבל הם בהחלט לא מנותקים מהמציאות. איך לא לפחד, בשעה שאיילת שקד קוראת להריגת כל הערבים, כל האמהות הערביות? איך לא לפחד מול האמירות של דני דנון, שלא מסתפק בטבח הנוכחי של עזה ולא באלה שקדמו לו? ואיך להגיב לדברים של ליברמן, הקורא לנו טרוריסטים ורוצה לכבוש את עזה? ומה אני אמורה להרגיש מול הבדיחות שרצות ברשת על שריפת חנין זועבי ועוד הרבה התבטאויות גזעניות מחרידות? האם החששות שלי מוגזמים, במקום שבו הצתה של נער חף מפשע הפכה לבדיחה? האם אנחנו גרים במקום שפוי, שבו ניתן לסמוך על שיקול אנושי ומוסרי של הזולת? איך ומתי הפכו המוות, הכאב, הסבל והטרגדיה סמל לחוש הומור והשראה לבדיחות וצחוקים? במונחי הרפואה, הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה ומערכת המשפט הישראלית ה"מוסרית" זה מוגדר כ"מחלה נפשית".

כמה שנאה יכול אדם לחוש כלפי אחר בהיותו אחר? תמיד הזדעזעתי כאשר קראתי על השואה ועל השנאה כלפי היהודים.  בימים האלה, ובכלל, אני חשה את השנאה, הגזענות, האפליה כלפי וכלפי כל בני עמי. המונח "האחר" שימש אותי עד עכשיו בעיקר בכתיבת עבודות באוניברסיטה. פתאום הרגשתי את עצמי בתור "האחר". "האחר" במציאות של היום הוא תוצר וביטוי לשסע והנתק המתרחב בין ערבים ויהודים. כיום "האחר" היא מהות קיומנו בישראל.

אני שואלת את עצמי: את מי משרת המצב הנוכחי? האם זה רק עניין של אמונה של היהודים ב"ארץ המובטחת"? מדינת היהודים הדמוקרטית והנאורה לכאורה? או שמא זהו רעב להרג, מתוך שנאה כלפינו הערבים? או אולי זאת הממשלה, שרוצה להשלים את המשימה של 1948 ו-1967?

אני יודעת, שהמצב והמציאות הרבה יותר מסובכים ומורכבים. סביר להניח שיש קצת מכל הדברים שמניתי – גם שחצנות של מי שמרגישים עליונים ובעלי הארץ, גם שנאה כלפינו, וגם תוכניות מדיניות. אין ספק, שבודאי יש עוד גורמים שמשפיעים, ושאנחנו גם מגיבים למצב והופכים לחלק ממנו. אבל מה שכן פשוט וקל להבנה, הוא שהשנאה שנוצרת וגוברת בשני הצדדים פוגעת בכולנו. השנאה היא כמו פצצה, גם כאשר היא מכוונת למטרה מסוימת, היא עושה המון רעש וגלי הדף, ויש לה פגיעות ונזקים סביב. ככה פועלת השנאה שאותה מזינים קובעי המדיניות, אנשי הצמרת ובעלי האינטרסים הכלכליים. היא נועדה להשיג מטרות מסוימות שלהם, אבל היא מחלחלת עמוק בתוך החברה ויוצרת נזקים חמורים. ביום בו ננסה להתגבר על השנאה, אני בספק אם נצליח לעמוד בפני השפעתה העמוקה על כל אחד מאיתנו. גם אנחנו, "האחר", מגיבים ומפנימים דיכוי, פחד ושנאה. 

אי אפשר לבקש או לצפות מעם שחי תחת כיבוש, תחת מצור, בצל אפליה וגזענות כל ימי חייו, שלא ייאבק ושלא ישנא את מי שמדכא אותו. אלוהים ברא אותנו חופשיים ושווים ואין לאף אחד, גם לא למי שחושב עצמו עם-נבחר, זכות לומר לנו שאנחנו שווים פחות. הדמעות של ילדינו שוות לדמעות של ילדיכם, הצחוק של ילדינו הוא שמחה בדיוק כמו הצחוק של ילדיכם. גם ילדינו רוצים לחיות, לשמוח, לרקוד ולרוץ. גם ילדינו רוצים להרגיש בטוחים בים, בכביש ובמגרש המשחקים. החיים של ילדינו ושלנו שווים לחיים שלכם, שווים לגמרי. יש לנו הזכות להיאבק כדי לא להיות "האחר".

 

* צילום: אתר בורא (http://www.bokra.net). כתובת ליד תחנת אוטובוס בפתח תקווה, מאי 2014.