לא תמיד מפגש עברי- ערבי זה משהו טוב. לפעמים עדיף שלא. בדיוק כמו שיש ערבים שלא כדאי להפגיש ביניהם, או נשים שלא כדאי להפגיש ביניהן. אם יש מכנה משותף, עלא כיפאק. אפשר לחזק אותו. אבל אם אין, חבל על כל הנזק שנגרם. ובמפגש עברי־ערבי עלול להיגרם הרבה נזק - לא רק במפגש דרך כוונות הרובים, אלא גם במפגש בעל כוונות טובות.
הרבה ישראלים בעלי פריבילגיות הפכו את תחושת הפרימיטיביות שמתעוררת בהם, למשיכה לאקזוטיות - משיכה לראשוניות טבעית, שהם עצמם, בני התרבות, כבר איבדו, בגלל כל תהליך הסוציאליזציה המסרס. גישה כזו רווחת יותר ככל ש"בן התרבות" או "בת התרבות" יודעים פחות ומכירים פחות. על כך מדבר גם אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם. הערבי הופך לכלי כדי למצוא משהו בי, שאיבדתי. מי שמעניין אותי זה בעצם אני עצמי, ולא הוא. אני ארצה לראות אותו מתנהג בגסות, "בטבעיות ובספונטניות", פועל מתוך אמונות תפלות וכו', ואני אוֹהָב את זה. גזענות מהסוג הזה לא פחות מסוכנת מהגזענות הפחות פופולרית.
ומהצד הערבי: במקום לראות בבני האירופים ובנכדיהם פולשים וכובשים, יש ערבים שממירים את תחושות התוקפנות המתעוררות בראייה הפוכה: "הם מביאים לנו קידמה, הם נאורים, הם טובים יותר." ובכך הם מפנימים את הגזענות, שכולנו מגנים כמכוערת ובזויה, כשהיא באה מצד הצד הנערץ. כמו האינדיאנים האמריקאים מהמאה ה-16 כשפגשו לראשונה את ה"אלים" הלבנים, הספרדים והפורטוגזים.
ואצלנו: בחור מחברון או מעזה המתגייר באמונה שלמה זו דוגמה קיצונית כמובן, אבל יש תופעה פחות קיצונית ולא פחות בעייתית. היא כרוכה קודם כל בביטול עצמי מוחלט, מהלך שלעולם לא יוכל להסתיים באמת, ולכן יימשך לכל החיים וישאיר תחושת נחיתות תמידית. גישה כזו לא תביא תועלת לפרט הפלסטיני, וודאי לא לקולקטיב הפלסטיני.
שתי התופעות הן סוגים שונים של הערצת האחר, שמסוכנת לא פחות מאשר שנאת האחר. אסור שהמוטיבציה למפגש תבוא מהימשכות לא בריאה!
"כל ארגוני השותפות המוכרים לנו נוסדו על-ידי יהודים, והם נתמכים במרבית המקרים על-ידי קרנות יהודיות. [...] הניצוץ והרעיון הראשוני שהוביל להקמת כל הארגונים המוכרים לנו בתחום החברה האזרחית, אשר מעסיקים יהודים וערבים, התפתח תמיד בקרב יהודים, [...] המסקנה המתבקשת היא שארגוני השותפות במתכונתם הנוכחית עונים על צורך יהודי מובהק." (באסם כנאענה, פתחון פה 3, 2007, עמוד 61)
כמה מלים על עניין הכסף: לדעתי, יש לרשויות הציוניות-גזעניות יד ורגל בעניין הזה. אם במישרין, ואם בעקיפין: המדינה כמובן משתדלת לדעת איזה כסף, כמה ומאיפה נכנס למדינה. ברור, שהיא מעדיפה "כסף יהודי". משום מה, לא מפריע למדינה שייכנס כסף "של גויים" מכל מקום בעולם - רק שלא יהיה כסף ערבי. בכל זאת מגיע לארץ כסף ערבי, זה ברור, אבל נראה לי שאין משרד שיודע בדיוק כמה ומאיפה, גם לא בשב"כ... עמותה שתמומן מכסף ערבי, חסרה לגיטימיות אפילו אצל יהודים שמאלנים. שניים מהמנהיגים הפלסטינים הבולטים בתוך ישראל בעשר השנים האחרונות, השייך ראאד סלאח ועזמי בשארה, הוטרדו על ידי השלטונות בדיוק בגלל זה.
ומה עם העדפה מתקנת? המוטיבציה העיקרית של ציונים, השותפים בפרויקטים של "דו-קיום", היא "לעשות להם טובה". גישה כזאת כמובן מקבעת את ההתנשאות מחד גיסא ואת תחושת ההשפלה מאידך גיסא. לצערי השתתפתי בכמה מסגרות שהפכו להיות מסגרת לעשיית טובות לערבים. וזה כבר לא העדפה מתקנת. להעדפה המתקנת יש טעם, כשהמועדף, מתוך גישה מתקנת, יודע להשתמש בה כמנוף ולא כתירוץ בשביל להמשיך לרבוץ בביצה הטובענית, אליה נשלח על ידי המדכאים מפעם, או על ידי המדכאים עדיין.
את מי שלא רוצה שיעזרו לו אני לא יכול להכריח לקבל ממני עזרה, בצורה של העדפה מתקנת או בכל צורה שהיא. החוכמה היא לא לחלק דגים, אלא חכות! (מי אמר את זה לפני?), אחרת אנחנו מנציחים את המסכנות, וחוץ מלהשקיט קצת את מצפוננו רק העמקנו את הפער, וגם הראינו לעולם: "הנה תראו, איזה דברים יפים עושים במדינה הציונית!"
אני רוצה ליצור דגם של שותפות, אני רוצה לעשות תאטרון יותר מעניין. ואני מכיר פלסטינים, שעומדים מולי בגובה העיניים, והמוטיבציה שלהם חופפת את המוטיבציה שלי, ולכן הם שותפים, במלוא מובן המילה.