הסבל בדרום המופגז אינו מופחת על ידי הפצצת עזה. אימת הילדים במחנות הפליטים לא מקנה ביטחון לילדים בשדרות ובאשדוד. כשרוצים מלחמה, אז פתאום מדברים בשם הדרום. כשהמלחמה נגמרת, שוכחים מהמצוקות. הסבל של האנשים טוב רק כתירוץ לעוד סבל, לא כדי להתמודד עם המצוקה. המוות מייצר רק מוות, ואת הסבל, של כולם, צריך להפסיק.
אבל למלחמה יש פוליטיקה, יש יוזמים ומהנדסים, והם יושבים ומחשבים: "האם נהרגו כבר מספיק? אפשר לעשות קצת משא ומתן, או להמשיך? האם כבר נצרבה התודעה, או שהיא פשוט נמחקת בעזרת המוות?
"האם למדו סוף-סוף תושבי עזה שזהו עתידם, בעזה מגודרת, כשמישהו יושב במשרד ומחליט כמה יאכלו, כמה עפרונות יהיו לילדים, כמה דגים ידוגו הדייגים? האם נמחקה כבר התודעה החברתית, שהתחילה להתעורר בישראל?
"האם הצלחנו כבר להשכיח שהגנרל ברק יושב לו בשמיים ופוקד להפציץ הוא בדיוק אותו מיליונר ברק שיושב לו במגדלים ומפקד על המצוקות? האם צרבנו כבר טוב-טוב את התודעה של המוחות והמוחים, האם הצלחנו לבנות מחדש את חומות האיבה והפחד והשנאה והאימה בין ישראליותים ופלסטיניםות – עד הסוף, כך שלא יוכלו לדבר יותר אחד עם השני, ויתנו רק לנו – לתותחים ולטילים – לדבר?
"האם הצלחנו 'להחזיר הביתה' את מי שפינינו מהבתים וגרשנו ושללנו את זכותם לבית אמיתי? האם שיסינו היטב את העניים והמדוכאים זה בזה?
נו, אז אולי אפשר להפסיק.
עד לפעם הבאה.