לקראת האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, קיבצנו יחד מבחר טקסטים ולחנים, המאירים מזוויות שונות מאבקים למען חרות – בעיראק של אמצע המאה הקודמת, בתורכיה של המחצית הראשונה של המאה הקודמת, ובמהפכה הקובנית.

השיר הגיבור שלי, האריה שלי נכתב על ידי המשורר בדרי רחמי איוגלו, ועוסק בשנות הכלא של המשורר הקומוניסט נזים חיכמת. בשיר הבורגנים מתאר המשורר הקובני השחור ניקולס גיין את התיעוב שהוא חש כלפי הבורגנות. המכתב האחרון הוא מכתבו של הפעיל הקומוניסט ששון דלאל לאחיו דוד, אותו כתב ערב הוצאתו להורג על ידי השלטון העיראקי ב-1949. במכתב זה, האופטימי למרות הנסיבות בהן נכתב, פורש דלאל את אמונתו ומעודד את אחיו, ואותנו, להמשיך בדרכו.

הגיבור שלי, האריה שלי

מילותיו של Yiğidim Aslanım, אחד השירים המזוהים ביותר עם השמאל התורקי, נכתבו על ידי המשורר בדרי רחמי איוגלו (Bedri Rahmi Eyüboğlu); הן הולחנו על ידי אחד הדוברים הבולטים והאהובים של אותו שמאל - מוסיקאי, משורר, סופר, וזמר ענק, זולפו ליוואנלי (Zülfü Livaneli). השיר עוסק בשנות הכלא של המשורר הקומוניסט נזים חיכמת, ודי לראות את ליוואנלי שר את השיר עם למעלה ממיליון מפגינים אדומים כדי לחוש את הצמרמורת שהשיר מעביר.

הנה השיר, בתרגום מילולי גס. כותרתו היא "הגיבור שלי האריה שלי", כשהכוונה היא לגיבור נערץ, או גיבור-חיל:

הדרכים הצדדיות אל עיר הולדתך/ ידיים דוויות לא תוכלנה לגעת/ כל מלה שלו היא שירה/ פה נטמן הגיבור שלי

היום אני עגום, והשושנים לא תפרחנה/ חדשות רעות מהגיבור שלי/ מיטתו ברזל המזרון של אבן/ פה נטמן הגיבור שלי

לא עשק אדם ולא רצח אדם/ טהור כמו לחם צלול כמו מים/ הושלך לכלא באין פוצה פה/ פה נטמן הגיבור שלי

האפשר לחרוש בין כל כך הרבה קברים/ שלוש עשרה שנות כלא היעמוד לו כוחו/ אם אשאל את מלאך המוות היקח את נשמתי/ פה נטמן הגיבור שלי

לשיר ביצועים רבים. הנה שניים מעניינים במיוחד – ג'ואן באאז בליווי שירת קהל מרגשת (למטה), וטולאי גרמן (tülay german) בביצוע מצמרר.

והנה הפניה לתרגומים מילוליים (וצולעים גם הם...) של השיר לצרפתית ואנגלית:

 

הבורגנים

ניקולס גיין (1902-1989) הוא משורר קובני שחור, שהיה מזוהה כל חייו עם המהפכה הקובנית ועם מאבקי השחורים. התרגום העברי, מעשה ידי טל ניצן, של שירו "הבורגנים" לקוח מהספר "פעמון הפרא - מבחר משירת אמריקה הלטינית במאה העשרים" (הקיבוץ המאוחד). כאן מקור ספרדי מול תרגום אנגלי.

ניקולס גיין, הבורגנים
 

ניקולס גיין, "הבורגנים", תרגמה לעברית טל ניצן, לקוח מהספר "פעמון הפרא - מבחר משירת אמריקה הלטינית במאה העשרים" (הקיבוץ המאוחד).

 

המכתב האחרון של ששון דלאל*

ששון שלום דלאל (1929-1949) נולד בבגדד. דלאל עבד כפקיד במשרד האספקה ושימש, אם כי לתקופה קצרה, כמזכיר המפלגה הקומוניסטית העיראקית ב-1949. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה קבוצה של יהודים חילוניים התכנסה בבגדד כדי לחשוב על הכיוון הסוציו-פוליטי בו יהודי עיראק צריכים לבחור בסיטואציה המורכבת שכללה את הניצחון הגלובלי של הקומוניזם האנטי-נאצי, המשך הקולוניאליזם הבריטי וההתגבשות הבו-זמנית של הציונות ושל הלאומיות הערבית. בנוסף הם דנו בשאלה האם ההגירה לפלשתינה הייתה התגובה ההולמת להתפתחויות אלה, כמו גם לטבח הנורא ביהודי עיראק ביוני 1941 (הפרהוד). שני תריסרי המשתתפים כללו את סלים מנשה, נסים יחזקאל יהודה, מסרור סלאח קטן, איברהים נאג'י, יעקב מסרי, דר' מאיר יעקב כהן, יעקב שחייק, משה יעקב, נעים סלאח טוייג ואהרן מקמל.

המסקנות אליהן הגיעה הקבוצה היו כי ההקמה (האפשרית) של מדינה יהודית-ציונית בלב העולם הערבי תשרת, קרוב לוודאי, את האינטרסים של האימפריאליזם ושל הבורגנות היהודית. גילוי הדעת של הקבוצה, שביטא רעיונות אלה, הוגש למשרד העיראקי לענייני פנים בתקווה לקבל את האישור הנדרש כדי להתארגן באופן חוקי. ב-16 ביוני 1946 מנהל המחלקה הפוליטית המיוחדת לחקירת פשעים דיווח כי המבקשים "חסרי כל בסיס חברתי, ואין להם את המיומנויות הדרושות להוביל התארגנות כה חשובה, מה גם שרובם בעלי השקפות קומוניסטיות; נראה כי הפעילויות של אנשים אלה אינן אלא פעילויות קומוניסטיות במסווה של מאבק נגד הציונות." למרות זאת רשויות עיראק הרשו לקבוצה להמשיך לפעול מתוך תקווה שחבריה יעבירו מסר של תפיסה יהודית אנטי-ציונית לחברי ועדת המחקר האנגלו-אמריקאית הפלשתינית שביקרה באותו זמן בעיראק. בנוסף לפעילות הפוליטית הקבוצה יזמה פעילויות תרבות, דרמה וספורט, אולם האישור שניתן להם לפעול נשלל תוך מספר חודשים (כנראה משום שחבריה לא היו חשובים מספיק, בניגוד לתיאורו הקודם של איברהים אל-כאביר, כדי להעיד בפני ועדת המחקר).

במשך שנות ה-40 יהודים רבים עבדו בתחום העיתונות העיראקית ובשני מקרים, כאשר המעורבות שלהם נחשבה לבולטת מידי, הרשויות עצרו את העיתונאים ה"עבריינים". באחד המקרים היה מעורב הפרסום של הקבוצה אל-אוסבה, שתפוצתו היומית הייתה בין 4,000 ל-6,000. הרשויות אסרו על המשך פרסומו וכלאו את עורכיו, זילקה וקטן. בהשוואה לעוינות שחוו הציונים בעיראק, יהודים מרקסיסטיים אנטי-ציונים – בין שתמכו ובין שהתנגדו להחלטה מספר 181 של האו"ם – סבלו מעוינות יותר חזקה ומהטרדות, גם מרשויות המדינה השמרניות וגם מחוגים שהיו קשורים למפלגה הלאומית-ערבית האנטי-קומוניסטית הקנאית איסתיקלאל ("עצמאות"). ב-13 בפברואר 1949 הוצא להורג המנהיג הקומוניסטי (היהודי) יהודה סלמן סאדיק – יחד עם שלושה מחבריו להנהגה (שהשלטון המדכא דאג שיהיו ממוצאים נוצרי, סוני ושיעי). בעקבות זאת דלאל המבריק מונה לראש המפלגה בפועל. לא עברו אלא ארבעה חודשים, וגם הוא מצא את סופו על עמוד התליה בבגדד.

הנה המכתב האחרון שכתב, ערב הוצאתו להורג, לאחיו דוד.

 

מכתב אחרון [1949]1


אח יקר,

זהו ערב מקסים. הרוח נשבה במשך כל היום. עם רדת הערב היא פסקה בפתאומיות. הכל רגוע. אין כל תנועה באוויר. נראה כי כל העולם נרדם. אני לא יכול להירדם. קשה להירדם כאשר אני יודע כי אמות מחר עם שחר. מאז שנעצרתי, רציתי לכתוב לך. לא הייתי בטוח מה לומר. פחדתי והייתי מבולבל. לא הייתי בטוח שתזדהה עם הפעילויות והרעיונות שלי, רעיונות שניתן להוכיח רק כאשר חיינו זקוקים להם. לא הייתי בטוח שחייך האקדמיים באמריקה יגרמו לך לראות את הצדק ואת התקפות של סיבותינו באובייקטיביות. הלילה, בידיעה שהשחר שיבוא יתחיל את לילי הנצחי, אני מעז לכתוב לך את המחשבות והרעיונות השופעים כעת במוחי.

גל של טרור שוטף את ארצנו; אלפי אנשים נעצרים, מעונים ומוצאים להורג. אינני היחיד שימות מחר. יש עשרה נוספים אתי. העם כולו נרדף. החיים בארצנו מזכירים את הימים בהם כוחות הפשיזם צעדו תוך כדי רצח של אלפי חפים מפשע. חיי לא היו ארוכים מספיק כדי להיהנות וכדי לדעת מהם החיים. פקחתי את עיני במאבק למען חיים חופשיים ומחר עם שחר אמות עבור חיים שמעולם לא הספקתי להכיר.

אני מתפלל לאלוהים שמלחמתי לא הייתה לשווא. כוחות הראקציה אינם יכולים לשלוט לעד. הם הובסו בעבר על ידי רצון העם והם יובסו שוב על ידיו בעתיד הקרוב. מחר אמות משום שיש לי אמונה בכוחו של המין האנושי להגשים את יעדו, שהוא דמוקרטיה, שלום וחיים שלמים. כוחות הראקציה שעדיין רוצחים אנשים כדי להאריך את תקופת שלטונם הנפשע מפחדים מהעתיד. בעתיד, הם רואים את הצל של סופם. צל זה מעוות את מחשבתם. הם אינם שפויים. הם כבר מיצו את רעיונותיהם. הם פשטו את רגלם בכל הנוגע למדיניות שלהם, לשקרים שלהם, לתעמולה ולהבטחות שלהם. הם אחוזי אימה מזעם העם. הם יכולים לשדוד ממני את חיי, אבל הם אינם יכולים לשנות את מחשבתי, המשותפת לכל המין האנושי. אני חופשי מפני שאני יודע את האמת ולא כלא ולא הוצאתי להורג יכולים ליטול ממני חרות זאת.

מחר עם שחר אמות. אמנם, הם יכולים לקחת את חיי ולעצור אותי מלהילחם בהם ומלחשוף אותם, אבל עם מותי, אלפים אחרים יתקוממו נגדם. אנחנו הרוב, הם המעטים. אל תתאבל עלי, אח יקר, ובמקום זאת שא את זכרוני עמך והנע את המאבק, שיהלל את עתיד האנושות כולה. וזכור תמיד שאיני מצטער למות. למעשה, אם הייתה ניתנת לי הזדמנות לחיות את חיי מחדש, הייתי צועד באותה הדרך.

שלום לכולם, ואהבתי לך.

 


 

[*] "המכתב האחרון של ששון דלאל " תורגם מתוך הספר

Modern Middle Eastern Jewish Thought, Writings on Identity, Politics, and Culture, 1893–1958. Edited by Moshe Behar and Zvi Ben-Dor Benite.

תירגם עמית רמון.

 

[1] תורגם מערבית על ידי רידינג א. דלאל והוסף לתרגומו – בעריכתה של שיילה דלאל – לספרו של יוסף ריזק אללה גאנם משנת 1924 "נוזהת אל-מושתק פי תאריך יהוד אל-עירק" (מסע נוסטלגי אל ההיסטוריה של יהודי עיראק).

A nostalgic trip into the history of the Jews of Iraq, Lanham, Maryland: University Press of America, 1998, pp. 175-6.

מכתבו של דלאל הודפס גם ב: Naim Dangoor, The Scribe, No. 71 (April, 1999), p. 25.