עם עיסא ועיד, בנבי סמואל / النبي صموئيل
רגב אחרי רגב, ללא לאות, מנסים כוחות הכיבוש לסלק את שארית תושבי נבי סמואל מאדמתם, והם גם מצליחים.
למרות הצומוד, ומיתוס הכפר על כלבה של חאג'ה שוכריה שלא עזב את הבית למרות הבולדוזרים שהרסו אותו ונקבר בתוך ההריסות, ונחישותם הנוגעת ללב של עיסא ושל עיד ושל כל השאר.
ב 31 לאוקטובר, שעות הבוקר, הגיעו כוחות הכיבוש שוב להרוס בנבי סמואל והרסו את המחסנים של עיד ואת מכלאת הצאן של עיסא, דודו.
נסענו לשם כבר ביום למחרת. הגענו מכיוון ירושלים על כביש 436 ואז פנינו ימינה לכיוון הכפר. בפינת הרחובות ניצב שלט ועליו כתוב 'קבר שמואל הנביא', עם חץ לכיוון מעלה הגבעה.
אין שלט עם שם הכפר נבי סמואל. כשמדי כמה שנים הם מנסים בכל זאת לשים שלט עם שם הכפר, הורסים אותו כוחות הכיבוש.
אולי כי אם יהיה לכפר שם אי אפשר לטעון שאינו קיים.
המשכנו במעלה הכביש והגענו לרחבה שם חונות מכוניות של היהודים המגיעים לקבר שמואל. דרך השער אפשר לראות את המסגד של נבי סמואל. בעבר מרכז הכפר עד שנהרס כמעט כולו במרץ 1971.
פנינו ימינה שוב לעבר הכפר היום. משמאלנו בית גדול ומטופח, ביתו של המוכתר משתף הפעולה עם ישראל.
הדרך לכפר הרוסה ומלאת בורות. תושבי הכפר ניסו פעמים רבות לסלול את הכביש מחדש. לצקת זפת. אבל כחות הכיבוש לא מרשים להם. שוב ושוב הרסו להם את תשתיות הבנייה, והחרימו להם חומרים. היום, אחרי שנאסר על התושבים לצאת מנבי סמואל עם מכוניותיהם הפרטיות, הם גם כבר לא מנסים.
עיד קיבל את פנינו. איש רך ועז כאחד. יושב ליד המכולת של כמאל אחיו שמת בשבוע שעבר אחרי ניתוח לב שלא צלח, ממלא את מקומו.
את כמאל ועיד ועיסא וחאג'ה שוכריה הכרנו, תמר ואני, לראשונה לפני כמה שנים.
מאז הספקנו להיות שם קרוב כשהרסו לבנו של עיסא את המטבח, ואז את הגג של מחמד אחיינו של כמאל. היינו גם ליד כשהופיעו כוחות הכיבוש ערב אחד וספרו כל מי שנמצא בעת הזו בכפר והורידו ממרשם התושבים את כל השאר, שמרגע זה ואילך לא יכולים היו להיכנס לביתם.
וליווינו את כמאל הזועם והמתחנן שלבו נשבר שוב ושוב, ששוב ושוב ריסקו לו את הבסטה של הירקות שניסה למכור בכניסה לכפר, עד שברגע מסוים גם הגיע לבית חולים, פעם אחרי שהחיילים הפכו את כל תכולת הירקות, כי צעק, צעק לא. והביט זקוף. ואז היכו אותו החיילים, עד שנפל.
ואת מותו של כמאל שמת בשבוע שעבר אחרי ניתוח לב. עוד אדם אחד פחות במרשם התושבים של הכפר אותו רוצים בשקדנות אין קץ למחוק מעל פני האדמה. אותו ואת תושביו.
הם באו אתמול בתשע וחצי, סיפר עיד כמעט מייד אחרי שהתיישבנו לצידו.
המת"ק, עם החיילים של משמר הגבול, ושב"כ, אולי עשרה ג'יפים. כמו כרגיל.
לא, לא הודיעו לנו שום דבר.
ישבתי בבית, ושמעתי פתאום רעש של מכוניות. הסתכלתי דרך החלון וראיתי ג'יפים, וחיילים מסתובבים. חלק כבר עמדו לפני הכניסה של הבית שלי מאחורה. חלק על הדרך. אבל לא חשבתי בכלל על הריסה. חשבתי שבאו לקחת אותי או את הבן שלי. אז יצאתי אליהם מהר ואמרו לי "מה הבעיה".
הם בחצר שלי ושואלים אותי מה הבעיה.
שאלתי מי הקצין אבל לפני שענו לי ראיתי את מיכה. כשראיתי את מיכה ידעתי... מיכה, האחראי שלהם על ההריסות של הבתים. הלכתי אליו.
אמר לי, "זה יופי?" מראה לי על הצריף של הסוס. "זה נראה יפה ככה?"
כל הזמן אומר ככה בכפר. זה יפה? זה יפה? צוחק עלינו.
מה עניין יפה כאן? אם משהו לא יפה בעיניים שלו שיתן אישור, נבנה לו בשיש.
שתי פרות חופשיות הגיעו קרוב אלינו ונעמדו. ושוב הלכו. נראות חסרות שקט וזה היה מוזר. הרסו להן את הבית הסביר עיד, ואין להן צל. מסכנות, מחפשות צל. זה אמא ובת, הוסיף. ובאמת אפשר היה לראות את זה.
הם לא נותנים לנו אישור לעבוד, המשיך עיד, להיכנס לעבוד. והם גם לא נותנים אישור שנבנה בית לחָיוֹת. זה הרי בשביל אוכל יש לנו חָיוֹת. בשביל שנאכל. בגלל שאין לנו עבודה ואין לנו פרנסה. ככה גם אמרתי לו, למיכה.
אמר לי, אז תוציא רשיון. אמרתי לו, עשרים פעם הייתי אצלך במשרד ולא נותנים רשיון. הנה אתה האחראי, תן לי רשיון.
את מבינה, אף פעם לא נתנו רשיון. בכל החיים שלי לא נתנו רשיון לכלום. לא לגג. ולא לצריף. ולא לחדר לבן שלי. מאז שהם הרסו את הכפר לא נתנו. מ־1971. רק למוכתר.
אנחנו כבר יודעות שרק למשתף הפעולה ולמשפחה שלו לא הורסים כוחות הכיבוש את הבנייה שלהם. מי שמוכר אותם בנזיד עדשים. מזייף בשבילם ניירות בעלות על האדמות.
רק לו הם נתנו. פיו פרפר כשדיבר. אבל לנו לא. לאף אחד. כלום כלום לא נתנו.
אז נבנה. מה נעשה. מה נעשה....
היה קשה הפעם, הוסיף. להכל התרגלנו ואז עוד יותר קשה. היה גז. בפנים הם ריססו אותנו. זה לא בדיוק גז, זה הצהוב הזה. פילפל. על הפרצוף ישר.
הם זרקו עליכם גז?
מה שקרה זה שהרבה מאיתנו מהמשפחה יצאנו החוצה. אחי, והילדים של אחי והילדים של אחי הגדול השני. וילדים של אחותי עאידה. וילדים של ראא'ידה. והחיילים אמרו לא להתקרב אליהם. אסור להתקרב. אז לא התקרבנו.
ואז בא עיסא, והגיעו הטרקטורים, והתחילו. קודם הרסו את הבית של הסוס. אולי שש שנים כבר עומד. ועוד צריף אחד שעומד שנתיים. ובזמן שהרסו לא עשינו כלום, רק הסתכלנו.
רגע עצר בדיבור, כממשיג הכל שוב. עינו אדומה מאוד. ראה את המבט שלנו ואמר, זה מאתמול. מהפילפל. רגע עוד אסף את עצמו, מתגבר, ושוב המשיך לדבר. אז אחרי שהרסו לי הלכו לעיסא בשביל להרוס לו את הבית של החָיוֹת. עיסא התחיל לצעוק על מיכה ולקלל אותם. ואז החיילים התחילו להתנפל על עיסא במכות. הייתי יותר רחוק אז רצתי לשם. וגם הבת שלו. ואשתי. והילדים של האחים שלי. כולנו ניסינו שלא יפגעו בעיסא. כי היה לעיסא ניתוח לב. מה שכמאל מת מזה. והוא מתרגש הרבה. רק לפני שנתיים אולי הרסו לעיסא את הבית של החָיוֹת. ובדיוק הגיע השלג. אז החיות המליטו בתוך השלג בתוך המים וכל הקטנים מתו. אתם זוכרות? והנהנו כי זכרנו. גם זכרנו כמה עיסא הגיב קשה אז.
אז הוא כועס. ולא צעיר. לא צעיר עיסא... והם מתנפלים עליו, החיילים, על עיסא. וניסינו להזיז את החיילים שלא יתקרבו אליו. פשוט לעמוד ככה שלא ירביצו לו. אז התחילו לתת לכולנו מכות. והתחילו גם עם הגז. כל אחד שהחיילים ראו אותו בעיניים שלהם, נתנו לו גז בפרצוף. פילפל כזה.
זה נורא הגז הזה. על המקום את לא יכולה לעשות שום דבר. את נופלת, ושורף. מרגישים שהולכים לאבד את העיניים. ולא יכולים לנשום. וכאבים זה, כואב נורא, לא מכיר כאב כזה.
ואז לא יודע מה, הייתי על הארץ, וטיפה חזרה לי הראייה, ופתאום אני רואה שעוד אחד מהמשפחה שלי תופסים אותו ארבע חמש חיילים ומתחילים להרביץ לו מכות. קמתי כמו משוגע. הלכתי והרחקתי אותם כולם, ונתתי לו שיברח מהם. החיילים רצו להשפריץ עלי עוד פעם פילפל אבל זרקתי את עצמי על הריצפה שיתרחקו ממני, ועזבו אותי.
והחיילים מרביצים עם הידיים, עם הנשק שלהם גם. וכולם צועקים.
לבן אחי הגדול הם שברו את היד. מהנשק מהצד השני, עם הקת. היה בבית חולים בלילה. ברמאללה. גם הם חתכו לו את היד וגם שברו. וכל הגוף שלו הפילפל הזה, דבוק על העור שלו.
עכשיו דיברתי איתו בבוקר. לא יכול לראות. לא יכול לזוז. כאבים ביד.
עיסא הגיע בדיוק, והתיישב לידינו. גם העיניים שלו אדומות עדין מאתמול, מהפילפל.
שמונה הגיעו לבית חולים אתמול ממה שעשו לנו החיילים. כולם מהמשפחה. המשיך עיד.
כן, הוסיף עיסא. גם את הבת שלי, מסכנה. אכלה אותה. גם היא ריססו אותה. הלכה לבית חולים אתמול. זו הגדולה שמטפלת באמה. גם אשתי הלכה, אומר עיד. כן... אבל לא נשארנו שם בבית חולים. רק בן אחי. אבל עכשיו יותר טוב, הוסיפו האנשים הנחושים והמנומסים האלה.
ועיסא שאל אותנו קצת מה נשמע. ודיברנו על המצב בכלל. על הכיבוש. על מזג האוויר ועל הבריאות שלו. ועוד דברים. וגם שתקנו. ואמר, שוחטים אותנו עם סכין עם חלודה, לא סכין חדה.
והרים ידיו באוויר בתנועה שלא הובילה לשום מקום. ואז ידיו צנחו שוב.
עוד איזה זמן עבר שאני לא זוכרת במה מילאנו אותו ואז קמנו והלכנו כולם לראות בעיניים את מה שקרה. ההרס מכאיב לעיניים. זה מהעבר וזה מאתמול.
בדרך החדר שבנה עיסא לבנו והרסו אותו כוחות הכיבוש לפני שנתיים, והגג ההרוס של המטבח, ואז ראינו את ההרס האחרון. מה שהיו הצריפים. ערמות נכלמות של אבנים ופח וקרשים. כבר אי אפשר בכלל לאחוז בדמיון את מה היה שם. לפתע זיהינו חלק מהמתקן של התערובת של הכבשים, והסטנו לרגע את המבט, כי הממשות של הכל צלפה בבת אחת, ושוב הסתכלנו.
מה אתם רוצים מהחיים שלנו? ככה אמרתי למיכה, אמר עיד. אבל הוא לא ענה. גם לא היה אומר. אבל אני הרי יודע מה הם רוצים. הם רוצים שנעזוב את המקום.
ולא אמרנו דבר. כי הרי זה נכון. כי הכל מכוון לדבר אחד בלבד. לסלק את שלושת מאות התושבים שנותרו עדיין בכפר הזה משם בכל דרך שההסטוריה מאפשרת.
הנה תסתכלו, הצביע עיסא על עוד ערמה מרוסקת. עוד גבב נטול זהות. מה איכפת להם מהגדר. זה היה מסביב לבית של החיות.
אני לא התחלתי איתכם. הם התחילו איתי, הם באו אלי לא אני אליהם. בקולו מעין נואשות מחפשת פשר.
זו גדר ירוקה, תראו שזה ירוק... הם הרי הכריזו על האזור הזה גן לאומי, פארק לאומי, בשביל שלא נבנה. זה לא גן לאומי בשביל המתנחל, רק בשבילנו. אבל אם גן לאומי, ירוק לא טוב? למה את הגדר, אני לא מבין. היא עלתה לי יותר מהצריף.
ולא רק הרסו, אמר, מעכו הכל. את הפח. עוד פעם ועוד פעם. שלא נוכל לעשות עם זה כלום. וראינו. גבב של הריסות. פחים מקומטים. מעוכים.
כמה מאמץ, חשבנו, כדי לגזול מאנשים אוכל. כדי להתיש. ולאמלל. כמה דבקות ונחישות. כמה התכוונות. כמה חריצות במלאכת האופל הזו.
הנה פה היה הצינור. הצביע עיסא על עוד משהו מעוך. כשראיתי שהם הולכים להרוס את הצינור של הביוב עמדתי מול הטרקטור. מה איכפת להם מהביוב הזה?
הם לא נותנים בכפר שיהיה לנו ביוב. אסור, אסור לנו לבנות ביוב. זה שמורת טבע הם אומרים. אבל אם אסור לנו לבנות ביוב, אז בונים ככה, על האדמה. בנאדם יכול להיות בלי ביוב?
אמרתי לטרקטור, אל תעלה על זה. אז עלה על זה, על הצינור. אז התחלתי לקלל: זונות, יא מטומטמים, יא גנבים, יא רוצחים, מוות אינשאללה יהיה לכם, אינשאללה אני אהרוס את הבית שלכם. לא השארתי שום מלה בעולם שלא קיללתי. שלא דיברתי עליה. את מבינה, כשאת מגיעה לעצבים כאלה את לא יודעת מה את מדברת. אני לא זוכר אפילו מה דיברתי אתמול מרוב שדיברתי.
אז אומר לי אחד מהפושעים האלה שלהם, על זה שאני מקלל אותם, "אנחנו מדברים עם כבוד".
אמרתי לו, תלך לעזאזל אתה והכבוד שלך.
מדברים עם כבוד אבל עושים בלי כבוד אומרת תמר.
בדיוק, עיסא צוחק. עושה לי כבוד והורס לי בלי כבוד.
מה שלומך עיסא הוא חושב שזה בסדר. אבל להרוס זה בסדר.
רק לקלל לא בסדר בשבילו.
אז אל תכבד אותי. ואל תתקרב אלי בכלל.
לא רוצה להכיר אותך.
וצחקנו כולנו.
בסוף חזרנו חזרה לבית של עיסא. עוד שתינו קפה שהביאה בת הזוג של אחד מבניו של עיסא, שעד לא מזמן היה בבית הסוהר כי נתפס כשניסה לעבוד בירושלים, וכבר השתחרר.
וישבנו ככה עוד איזה זמן. הם הסגורים וכלואים, ואנחנו היכולות להיכנס לנבי סמואל כאוות נפשינו.
אנחנו, ולא בתו של עיסא – שהתחתנה ובתעודת הזהות שלה רשום מקום מגורים אחר – שלא יכולה להיכנס לשם יותר כדי לבקרו. ואילו אנחנו שאיננו פלסטיניות, יכולות. בדיוק בגלל זה.
הם לא רוצים שנחיה, זה מה שהם רוצים. שלא נהיה... שלא נהיה בעולם הזה יותר. קולו של עיסא היה מכונס. והיה קשה להביט בו. עם גופו החסון, גוף של אדם שעבד את האדמה כל חייו. וידיו החזקות המיובלות.
ושאלתי את עצמי אז ולא לראשונה כמה עוד יוכל עיסא לומר בתום העיקש הזה שלו שלעולם לא יגרמו לו לעזוב את האדמה שלו.
מה שכואב לי חזק בלב זה שהם עושים אותנו גנבים. הם עושים אותנו פושעים. אמר עיסא אחרי עוד דממה נעימה שבה שתינו בשקט וחלמנו. אם היו נותנים רשיון הרי היינו עושים רשיון. אם היו נותנים לנו שנעבוד היינו הולכים בדרך שלהם לעבוד. אבל הם לא מרשים. לא נותנים רשיון לבנות ולא נותנים רשיון לעבוד ואז אני עושה שיהיה לי אוכל בכפר עם החיות אז הם לא מרשים לי.
הם עושים את זה בכוונה. בשביל לסלק אותנו. הם יודעים שנבנה גם אם לא נתנו לנו רשיון. והם מחכים שנבנה. כי אין לנו ברירה אחרת. ואז הם יבואו ויהרסו לנו לפי החוק שלהם. לפי החוק הם יהרסו לנו את הכפר ואת החיים.
לפי החוק.
המראה האחרון מנבי סמואל היה של שתי הפרות. המבוגרת והצעירה. נעות אנה ואנה בכפר העלוב הזה ומחפשות צל, שאין.
***
פורסם לראשונה במחסן מילים – דיווחים מהגדה המערבית. אנו מודים לאיה קניוק ולתמר גולדשמיד על הסכמתן לפירסום הרשימה והצילומים באתר תראבוט.