לפני כמה שנים, באחד מימי ראשון, בדרכי לאוניברסיטה, בשעה שהקשבתי לשיר או אולי לתוכנית הבוקר של קרן נויבך ברשת ב, שמעתי בום חזק. לשניות ספורות וכבדות הכל מסביב נהיה שחור. לא הבנתי מה קורה. הגוף שלי נע פעמיים קדימה ואחורה. ואז הכול נרגע.
פקחתי עיניים. האור חזר, ושוב שמעתי את הקול מהרדיו. רעדתי. הבנתי: עברתי תאונת שרשרת, רכב פגע באוטו שלי מאחור ואני פגעתי ברכב שלפני. עברו עוד כמה שניות עד שהנעתי את ראשי והסתכלתי החוצה דרך החלון. גבר עמד בחוץ ליד החלון והסתכל עלי. יצאתי מהרכב רועדת. הוא הביא לי מים. שתיתי וישבתי עוד כמה דקות להירגע. איך שהוא אספתי את עצמי וקמתי. לקחתי פרטים מהגבר שפגע באוטו שלי ומסרתי את הפרטים שלי לבעל הרכב שפגעתי בו, חזרתי לאוטו, נשמתי כמה נשימות עמוקות והמשכתי חזרה בדרכי. ראיתי כמה אורות דלוקים בלוח המחוונים – פגיעה רצינית. המשכתי לאוניברסיטה ובסוף יום הלימודים, בדרך הביתה, הלכתי למיון. "הכול בסדר, רק קחי כמה ימי חופש". חזרתי הביתה עם אוטו פגוע קשות, התבאסתי. למשך כמה ימים לא הלכתי ללימודים ולא לעבודה. נחתי, כמו שאמרו לי במיון.
ביום שהחלטתי לחזור לשיגרה, ללימודים ולעבודה, לא חשבתי כמה מפחיד יהיה שוב לנהוג. למען האמת, לרגע לא דמיינתי שכל כך אפחד מעוד תאונה. אבל פחדתי. פחדתי שרכב יפגע באוטו שלי שוב. הפחד ליווה אותי תקופה ארוכה ולא נתן לי מנוח. בנסיעות רבות חשתי פחד. לפעמים רעדתי ממש, כשהרגשתי שהרכב מאחורי מאיץ ומתקרב אלי. המבט שלי היה נעוץ במראה לא פחות מאשר בכביש שלפני. לא פעם נלחצתי ועלה בי דחף לצעוק: "שים לב, תיזהר, תאט!" בפעמים אחרות הרגשתי צורך לתלות שלט: "שמור מרחק גדול מאוד ממני". היו מקרים שכל כך נלחצתי, שהדלקתי את האורות האחוריים, כדי שהנהג שמאחורי ישים לב לאוטו שלי. הפחד שלי התבטא גם לפעמים בהזעה בידיים ובעלייה בדפיקות הלב. עברו ימים ונסיעות רבות, עד שהפחד מתאונת שרשרת נוספת עזב אותי. למען האמת, עד היום עולה בי מדי פעם החשש הזה שאעבור עוד תאונה. אני זוכרת עד היום את ה"בום" ואת הבועה השחורה שעטפה אותי למשך כמה רגעים. מסתבר שעברתי טראומה קטנה והייתי ערבייה בטראומה.
שנתיים אחרי התאונה התחלתי את ההכשרה המעשית שלי בבית החולים שלוותה. עבדתי עם אנשים שסבלו מדיכאון, סכיזופרניה, הפרעות אישיות ופוסט-טראומה. המפגש והעבודה עם אנשים הסובלים ממכלול שלם של מצוקות נפשיות העלו בי המון שאלות על האנשים הלוקים במחלות נפש, על חייהם, על המצוקות, והכי חשוב – על הטיפול שהם מקבלים. המפגש בשלוותה העלה בי לא פעם את המחשבה, שזה יכול לקרות לכולנו. איש אינו חסין מפני מצוקות משברים נפשיים, ואלה לפעמים באים בעקבות טראומות.
אורי (שם בדוי) היה אחד המטופלים שטיפלתי בהם בשלוותה. אורי, גבר בשנות החמישים לחייו, עבד כגנן ואיש תחזוקה באחד המושבים היהודיים באזור המשולש הדרומי. אבא וסבא לילדים ונכדים, עבד שנים רבות בתפקידו, ולפי הדיווחים שקיבלתי היה עובד חרוץ ואיש משפחה. חייו התהפכו ברגע אחד. מגבר עובד ומתפקד הוא הפך לאדם חולה, שסבל בכל רגע בחיים. בבוקר אחד קם אורי לעבודתו במושב. הוא נסע בטרקטור שלו ועבר תאונה. הטרקטור התהפך ועלה באש. אורי חילץ את עצמו מהטרקטור העולה באש, נכווה ביד ונחבל בגופו. כמה ימים לאחר התאונה שוחרר הביתה. לכאורה שוחרר להמשיך את חייו הרגילים, אבל חייו לעולם לא חזרו לקדמותם.
מספר חודשים אחרי התאונה הוא הגיע למחלקה בה עבדתי, ולפי האבחנה הוגדר כסובל מ "פוסט-טראומה". אורי סבל מתסמינים רבים שמגדירים את ההפרעה לפי ה-DSM. ביניהם היו פלשבקים, חלומות על התאונה, פחד, עוררות גופנית, הימנעות ודכדוך. הוא הפסיק לעבוד, הרגיש פחד וחוסר בטחון, חוסר אונים וחוסר תקווה. הוא הגיע לאשפוז-יום במהלך השבוע. הוא מצא הקלה באשפוז יום. אורי קיבל טיפול פרטני, קבוצתי ותרופתי. בסופי שבוע היה לו יותר קשה, אבל הוא קיבל ליווי ותמיכה שהיה זקוק להן. אורי סבל מאוד. המפגש איתו הזכיר לי שיחה עם אשה שפגשתי פעם, כשהייתי צעירה יותר ומנוסה פחות. היא אמרה לי, שהיא לא עוברת בכביש שבו עברה תאונה. אז, כשאמרה לי זאת, לא ממש הבנתי ולא עלה בדעתי, שתאונה יכולה להשפיע ככה על בן אדם. המפגש עם אורי היה מעין הצצה לחיי הסובלים מפוסט-טראומה.
בימי קיץ אלו אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על טראומות ופוסט-טראומות, על טיפול ועל החלמה. בימים אלה, ימי חודש רמאדן וימי חג אני חושבת הרבה על הטראומה הקולקטיבית והאישית, עברו המוני אנשים בעזה בשנה שעברה – גברים ונשים, זקנים וילדים, מבוגרים וצעירים. חלקם עברו את הטראומה בפעם הראשונה, רבים מאוד בפעם השנייה או השלישית. הצלקות שמשאירות מלחמות על העמים הן בלתי-נשכחות. השפעתן יכולה להימשך חודשים, שנים, עשורים או לנצח.
לפוסט-טראומה ביטויים קשים מאוד – מצוקה נפשית ומצוקה גופנית, שיכולה לשתק את הסובל ממנה. שלב הפוסט-טראומה שלי עבר אחרי זמן-מה, אחרי מספר רב של נסיעות ללא תאונות. פחדתי מתאונה נוספת, אבל בכל זאת נהגתי והמשכתי בחיי. לא פחדתי עוד ממראה אוטו או כביש, לא היו לי חלומות ולא הגבתי באופן חריג לקולות ורעשים. הטראומה שלי היתה קטנה. אבל הטראומה של רבים מילדי עזה לא נפסקה. אחרי "עופרת יצוקה" אמרו להם שיהיה טוב, אבל טוב לא היה. היה "עמוד ענן", ואחריו הגיע "צוק איתן" עם אלפי הרוגים ופצועים ואלפי "בומים" מפחידים. "צוק איתן" המשיך את המבצעים הקודמים; עוד חוויות של הרג, אובדן, פציעה, הרס בית וחוסר ביטחון קיומי. ריח של דם והרג בכל מקום. ה"צוק" אולי "איתן" (ומה בעצם זה אומר?), אבל חייהם של אלפים רבים הרבה פחות איתנים. הנפשות של המוני עזתים וגם של לא מעט אנשים בישראל הרבה פחות איתנות.
איך אפשר לומר לילדים בעזה שוב שיהיה טוב? הם ראו שאף פעם לא יהיה טוב. החשיפה שלהם למצוקה ולפחד נמשכת. קולות פיצוצים נמשכים מדי פעם ,ועם כל קול כזה עולים זכרונות של המלחמות שעברו. עם כל קול של מטוס בשמי עזה חוזרות תמונות העשן וההרג, תחושת הזעזוע והאימה. לפני כחודשיים ערכו בישראל תרגיל דימוי רעידת אדמה ומלחמה. הילדים בדרום לא יכלו לשאת את קול האזעקה. האזעקה מעלה בהם פחד בלתי נשלט, אזעקה משמעה מלחמה. באותו יום בערב אפילו האחיינית שלי, ממש לא באזור הדרום, בכתה למשמע האזעקה ושאלה: "יש מלחמה?" הרגשתי חיבור מיידי לדמעותיה והפחד של הקטנה, ובאותו רגע ניצבה מולי תמונה של ילדה קטנה בעזה, שבאמת חיה את הזוועות של המלחמה. חשבתי על הילדים שנולדו למלחמה: האם ידעו אי פעם מה זה שקט? חירות? או ביטחון?
החיים אחרי הטראומה לא נראים אותו הדבר. המשמעות של המקומות והחפצים משתנה. הטראומה חורטת צלקות. אולי הן ניתנות לריפוי, אבל מה מקבל ילד שחי תחת מצור? האם טיפול נפשי הוא בר השגה עבורו? האם הילדים בעזה יכולים אי פעם לחוש את ההקלה שחש אורי באשפוז היום שלו? האם תינתן להם ההזדמנות לקבל מגוון של טיפולים? האם ניתן בכלל לרפא פוסט-טראומה בצל מצור ובצל "האין" של עזה? עם השאלות האלה בראשי והתהיות שבלבי אני מקווה ומאחלת, שכל הפוסט-טראומות של הילדים בעזה ובגדה, בישראל ובעולם לא יהיו עוד חלק מהחוויה שלהם.