עיקרי חוק פראוור

 

ההסבר הקצר והתמציתי ביותר שאפשר על המרכיבים הקשים של "חוק פראוור-בגין" - מיתווה לעקירת כפרים, נישול הבדואים והתנחלות בנגב.

 

  1. אין הכרה בכפרים בדואים "לא מוכרים": מתכננים לרכז את הבדואים ביישובים המוכרים או באלה שמיועדים בקרוב להכרה. עקירה מכל היישובים האחרים. לא יהיו ישובים בדואים במחצית המערבית של הנגב.
  2. רק מי שהגיש תביעת בעלות בין 1971 ל-1979 רשאי לדרוש פיצויים - כל שאר תובעי הבעלות מנושלים מראש. קבלת פיצוי על קרקע מותנית בהסכמת התובע לעבור לאחד היישובים המוכרים
  3. הראיות הקובעות לצורך התביעה הן אך ורק צילומי אוויר של המדינה עם חוות דעת מומחה. התובעים הבדואים לא יכולים להציג הוכחות המשקפות את ההיסטוריה והתרבות שלהם - תשלומי מס, עסקאות קרקע, חוות דעת של חוקרות\ים וכו'.
  4. אין הכרה בתביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע. מי שמבקש פיצוי כספי או קרקע חייב לוותר על טענתו לבעלות "אמיתית" כדי להיכנס להליך של בקשת פיצוי; מי שמסרב להליך יאבד בהדרגה את זכאותו לפיצויים. בתום תקופת הפעלת החוק יירשם כל הקרקע שעדיין לא הוסדר כאדמת מדינה.
  5. ההליך עוקף את בתי המשפט, מפר חוקים קיימים (כגון חוק הירושה) ובנוי כהליך חירום מהיר, שבו ועדה מחליטה על זכאויות על-סמך דיונים סודיים ללא אפשרות ערעור אפקטיבית.
  6. תוצאות ההליך נקבעו מראש באופן חד-צדדי: הפיצויים בקרקע לבדואים מוגבלים מראש בכמותם (כ-100,000 דונם מתוך כ-700,000 שתובעים הבדואים) ובמיקומם (רק במסגרת "שטח הסייג").

 

קראו בהרחבה: מהי תוכנית פראוור ומדוע חייבים להתנגד לה?