ההסבר הקצר והתמציתי ביותר שאפשר על המרכיבים הקשים של "חוק פראוור-בגין" - מיתווה לעקירת כפרים, נישול הבדואים והתנחלות בנגב.
- אין הכרה בכפרים בדואים "לא מוכרים": מתכננים לרכז את הבדואים ביישובים המוכרים או באלה שמיועדים בקרוב להכרה. עקירה מכל היישובים האחרים. לא יהיו ישובים בדואים במחצית המערבית של הנגב.
- רק מי שהגיש תביעת בעלות בין 1971 ל-1979 רשאי לדרוש פיצויים - כל שאר תובעי הבעלות מנושלים מראש. קבלת פיצוי על קרקע מותנית בהסכמת התובע לעבור לאחד היישובים המוכרים
- הראיות הקובעות לצורך התביעה הן אך ורק צילומי אוויר של המדינה עם חוות דעת מומחה. התובעים הבדואים לא יכולים להציג הוכחות המשקפות את ההיסטוריה והתרבות שלהם - תשלומי מס, עסקאות קרקע, חוות דעת של חוקרות\ים וכו'.
- אין הכרה בתביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע. מי שמבקש פיצוי כספי או קרקע חייב לוותר על טענתו לבעלות "אמיתית" כדי להיכנס להליך של בקשת פיצוי; מי שמסרב להליך יאבד בהדרגה את זכאותו לפיצויים. בתום תקופת הפעלת החוק יירשם כל הקרקע שעדיין לא הוסדר כאדמת מדינה.
- ההליך עוקף את בתי המשפט, מפר חוקים קיימים (כגון חוק הירושה) ובנוי כהליך חירום מהיר, שבו ועדה מחליטה על זכאויות על-סמך דיונים סודיים ללא אפשרות ערעור אפקטיבית.
- תוצאות ההליך נקבעו מראש באופן חד-צדדי: הפיצויים בקרקע לבדואים מוגבלים מראש בכמותם (כ-100,000 דונם מתוך כ-700,000 שתובעים הבדואים) ובמיקומם (רק במסגרת "שטח הסייג").
קראו בהרחבה: מהי תוכנית פראוור ומדוע חייבים להתנגד לה?