לפעמים אני ממש מתחרט שביטלתי בזעם ובפזיזות, לפני כמה חודשים, את המנוי שלי על עיתון הארץ. למשל: ב-17 במאי פירסם בו העיתונאי נדב שרגאי מאמר, שזכה אף להפניה בולטת מאתר העיתון (ולפרסום גם במהדורת האינטרנט באנגלית), שבו קרא ליהודים "להתנחל ביפו, עכו, לוד, ורמלה" ובכלל ה"ערים המעורבות".

איזה רוע דרוש כדי להפוך אזרחים דרגה שנייה, המופלים בשיטתיות יום יום ושעה ושעה — למטרה מלחמתית?

בות'יינה ד'ביט, פעילה מרכזית במאבקים בלוד, רמלה ויפו נגד גזענות ונישול, השיבה לו מעל דפי "הגדה השמאלית". ובכל זאת, דומה שהמאמר המביש והמרושע הזה לא קיבל את מלוא חוסר הכבוד שהוא ראוי לו, ושום דיון לא נערך במסע ההפחדה והשיסוי החשוך שמפיץ שרגאי (בניגוד מוחלט לשמו, אגב. כי "שרגא", למי שלא זוכר, היא מילה ארמית עתיקה שפירושה "נר". השפה החיה היחידה שעדיין משמרת אותה — למרבה האירוניה, ובאותו צחקוק נפתל ומר של הגורל, השמור דווקא לגזענים מסוגו של שרגאי — היא הערבית הפלסטינית הכפרית, שבה "שראג'" הוא נר השמן העתיק שנמצא לעתים עדיין בשימוש, למשל, בעשרות הכפרים ה"בלתי מוכרים" בישראל שלא חוברו לחשמל, או בכפרים אחרים, בדרום לבנון שאחרי הפצצה...).

מה רוצים שרגאי ושכמותו מערים "מעורבות"? הרי כל עיר מודרנית היא "מעורבת" — זה ייחודה וזה גם חינָהּ: יש בה גברים ונשים, עשירים ועניים, נהנתנים ופוריטנים; יש בה מיגוון של קהילות דתיות, תרבותיות, לשוניות, ואתניות; חיים בה הומואים והטרואים, ילדות וסבתות, נערים ומבוגרים; חולקים אותה מהגרי ומהגרות עבודה, מתאזרחים, מקומיים ותיקים, ומהגרי פנים מהפריפריה. אבל שרגאי ודומיו מתכוונים, כמובן, ל"תערובת לאומית" בלבד.

פרעה הרשע חי, והוא כותב ב"הארץ"

כי זה עולמם הצר והרע: זהותם של אנשים ונשים נקבעת אך ורק על פי לאומיותם. היחסים בין יחידים וקהילות נקבעים על פי אותה לאומיות. יחסים אלה יכולים להיות מושתתים רק על שנאה, אויבת-נצח, ומאבק לחיים ולמוות על משאבים ומרחב מחייה. לכן כל פלסטיני הוא, מטבעו וממהותו ובעצם קיומו, אויב של "המדינה היהודית" (ושל יהודיה), ממש כמו התינוקות העבריים במצרים של פרעה.

כן, בהחלט — אנו מכירים היטב את הדמגוגיה של ה"איום" הדמוגרפי, את הנחות היסוד הגזעניות שלו, שעליהן הוא נסמך ושאותן הוא משרת ומטפח בדרך של הפחדה, את הניתוח הכאילו-מדעי המסתייע ב"מחקר" אקדמי ובסטטיסטיקות רשמיות, ואת התוצאות הרות האסון של דמגוגיה כזו וה"פתרונות" שהיא מקדמת — החל בפרעה הרשע ורצח התינוקות שגזר ("פן ירבה"!), וכלה במאה העשרים על השמדותיה וטיהוריה האתניים.

קו ישיר ונורא מקשר את זעקתה המבועתת של הח"כית עדה מיימון ממפא"י, מעל בימת הכנסת: "... כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח!" (דברי הכנסת, 24 בינואר 1950, בדיון שבו נדונה בגלוי הציונות כהשבחת הגזע היהודי), דרך פרקטיקות ההבעתה של אנשי שינוי (וחלק ממרצ) מפני הריבוי הטבעי של ה"חרדים" בירושלים, וכלה בצו הגיוס שמוציא המאמר ב"הארץ" למלחמה ב"התרבות" הפלסטינים אזרחי ישראל בערים ה"מעורבות".

/media/upimages/2009/06/05/m_aza-shirt1.jpg

כי כאשר ה"איום" הדמוגרפי הוא סכנה בטחונית, הרי כל רחם פלסטינית היא פצצה מתקתקת, והאיור המחריד על חולצות צלפי הצבא הישראלי, המראה אשה פלסטינית הרה מאחורי כוונת, לצד הכיתוב "שניים בכדור אחד", הוא פועל יוצא מתבקש מעמדת שרגאי ומפרסמיו.

צריך מידה יוצאת דופן של רשעות ועזות מצח כדי לחזור ולתאר כמאיימת את האוכלוסייה הפלסטינית בערים כמו לוד, רמלה, עכו, או יפו: על מי ובאיזה אופן, מאיים ציבור האנשים והנשים המנושל, המופלה, המרושש, המנוחשל? כמה סתם גסות רוח ואטימות מוסרית צריך כדי לתאר כאויב מפלצתי את השרידים העשנים, החרבים, והמדולדלים במתכוון של ערים מפוארות, פנינים ארכיטקטוניות, מרכזים היסטוריים של תרבות ומינהל, ואפילו מופת מושכח-היטב של שיתוף פעולה יהודי-ערבי (כמו עכו הלוחמת בצלבנים, או כלל ערי הגליל תחת שלטון ד'אהר אל עומר)?

איך, ועל ידי איזה רוע, הופכים למטרה מלחמתית אזרחים דרגה שנייה, המופלים בשיטתיות על ידי רשויות ממשלתיות ועירוניות, על ידי ארגונים וחברות, ועל ידי יחידים, יום יום ושעה ושעה, הנתקלים באפרטהייד בוטה וגלוי בתכנון, בהקצאת משאבים, בהקמת תשתיות, בקבלת שירותים בסיסיים, הנתקלים בגילויים קשים של גזענות לעין כל — מהסוג שקרוי "תקרית אנטישמית" ושולח את נשיא הרפובליקה להתנצל בפומבי כשהוא מתרחש בצרפת, למשל — כמעט בכל נסיעה באוטובוס, יציאה לחוף הים, בילוי בקניון? כיצד הפכו שכונות העוני המתוכנן הזה, מוכות הסמים והפשע, תוצרים של הזנחה מכוונת ומגמתית שתכליתה הטרדה, הצרת צעדים, ביזוי, והכנה לנישול נוסף – מעדות זועקת לחוסר שוויון בין אזרחים והצורך האנושי הדוחק בחיסולו, לעמדות קדומניות במלחמה שמזעיק ומחרחר כתב הארץ?

לא במקרה קורא שרגאי ל"התנחלות" (ולא ל"התיישבות"), על האסוציאציות הברורות הכרוכות בה: התיישבות אידיאולוגית חמושה וצבאית-למחצה, שמטרתה — לשמש כלי מלחמתי התקפי בסכסוך לאומי, שאמצעיה — נישול וטיהור שיטתי בחסות המדינה וכוחות השיטור שלה, ששיטתה — יצירת מוקדי חיכוך "אזרחיים" שיחסלו כל אפשרות וסיכוי למגע אנושי, תרבותי וחברתי שאינו עימות מזוין בין לאום שולט ומתפשט ובין לאום אחר, נדכא וכבוש.

אבל למרות תעמולה שיטתית של הכחשה וסילוף, רבים מאתנו זוכרים, יודעים, ומזכירים: יהודים וערבים — ומה שביניהם! — כבר כוננו בעבר, ויכולים ורוצים לכונן שוב, דגמים אחרים של חיים בצוותא ושיתוף פעולה של יחידים וקבוצות: כשכנים, כידידים, כחברים למאבקי עובדים, כאנשים יוצרים, כפעילים פוליטיים וחברתיים, כשותפים לתרבות עממית של שפה, מוזיקה, מסורות, אורחות חיים.

רבים מאתנו מסרבים לצמצם אנשים ונשים לשייכותם הלאומית בלבד, לגזור מזיהוי כזה אפליה, קיפוח, ומאבק דמים לנצח; רבים ורבות מאתנו מעדיפים להדגיש את שלל הזיקות התרבותיות שבתוכן חיים פרטים וקהילות, ולעודד — בשמחה, ברצון, בתקווה — פסיפס תרבותי, דתי, אתני, ולאומי, במרחב עירוני משותף ושוויוני. ורבים מאתנו משוכנעים שדרך זו היא גם היחידה האפשרית — כי אם לא נחיה יחד, אז ודאי ניקבר יחד....

אז לפעמים אני ממש מתחרט שביטלתי בזעם ובפזיזות, לפני כמה חודשים, את המנוי שלי על עיתון הארץ, זה שבמסגרת ההתבהמות הכללית מצא לנכון לפרסם את הטפתו הגזענית של שרגאי, כאילו מדובר בסתם עוד דעה "סבירה", "לגיטימית", הראויה לפרסום בעיתון "ראוי". חבל, חבל שביטלתי את המנוי אז — הייתי זורק אותו עכשיו בפניהם של שרגאי ואדוניו.


קראו עוד באתר התחברות על הנושא: