עשרות בעלי דוכנים, קיוסקים ורוכלים, ישראלים ופלסטינים, התכנסו ביום שני, 9 באוגוסט, בכיכר ספרא מול הכניסה לעיריית ירושלים כדי למחות על מדיניות החיסול של העירייה, המונעת מהם אישורי עסק, מטילה עליהם קנסות ואף מחרימה מהם את הדוכנים, הציוד והסחורה. זה כשמונה חודשים מונעת העירייה קבלת רישיונות ממאות אנשים שזה מקור פרנסתם היחיד מזה עשרות שנים.
הפגנת בעלי הדוכנים לא היתה שקטה. חלקם סיפרו את סיפורם האישי, תקפו בחריפות את היחס המשפיל והאלים לו הם זוכים מצד העירייה והאשימו במיוחד את ראש העירייה, ניר ברקת, שמבקש לחסל את עסקיהם לטובתם של עסקים מבוססים.
רפי, אחד מבעלי הדוכנים, הסביר כיצד קבלת הרישיון לפני-15 שנה היתה חלק מתהליך השיקום שלו לאחר שישב בבתי סוהר והיה מעורב בפלילים. "אני לא אחזור למכור סמים! לא תדחפו אותי לשם! אני רוצה לפרנס את הילדים שלי בכבוד כמו שעשיתי בשנים האחרונות!" זעק וקיבל מחיאות כפיים מקהל מעורב, שהיו בו לצד בעלי הדוכנים האחרים גם כמה עשרות פעילים מתנועת התחברות-תראבוט, מפעילי סולידריות שייח' ג'ראח ומחד"ש-ירושלים.
איציק, בעל דוכן אחר, אשר פקחים ושוטרים פרצו בחודש נובמבר לקיוסק שלו ללא צו בית משפט, הסביר, שאביו קנה את הקיוסק לפני כ-40 שנה ומאז עבדה בו המשפחה והתפרנסה ממנו בכבוד ובעמל רב, כשהיא מקפידה תמיד לשלם ארנונה ואגרת רישיון לעסק. אבל, כפי שציין ראובן אברג'ל מתנועת התחברות-תראבוט, הרישיונות היו תמיד זמניים, כי מדובר במדיניות שיטתית להשאיר את האזרחים תלויים בחסדי הממסד ולאפשר לממסד ברגע שהוא מוצא לנכון לזרוק את אלה שלא מתאימים לו.
במהלך ההתכנסות בכיכר ספרא זיהו בעלי הדוכנים בקרב הנכנסים והיוצאים מבניין העירייה מספר בעלי תפקידים שהתנכלו להם. הם דרשו מהם בקול הסברים – ללא הצלחה. גם חבר מועצת העיר עמדי זכה לקריאות בוז בשל יחסו לרוכלים ולבעלי הדוכנים.
כמאה איש ואישה, בעלי דוכנים ופעילים מזדהים צעדו אז לאורך רחוב יפו עד כיכר ציון, תוך הנפת שלטים והסברים בעל פה לעוברים והשבים. "לחם – פרנסה!" צעקו ההולכים.
בכיכר ציון התקיימה עצרת מאולתרת. חשוב לציין שרוב האנשים שעברו במקום התעניינו, שאלו שאלות והביעו הזדהות עם בעלי הדוכנים. אחד מבעלי הדוכנים היהודים במערב העיר הזכיר לא רק את הפרנסה הנלקחת ממשפחתו אלא גם את התפקיד החברתי, שממלאים בעלי הדוכנים והקיוסקים: "כולם מכירים את זה, שאלינו פונה נער שחסרים לו שני שקלים לחזור הביתה באוטובוס; מאיתנו מבקשת אישה, 'בבקשה אני משאירה את הסל הזה כמה דקות בעלי יבוא לקחת'. האנשים מכירים אותנו זה שנים. אנחנו מוכרים לאנשים פשוטים ונותנים להם שירות. אנשים מכירים ואוהבים אותנו. את זה רוצים להרוס?"
נציג בעלי הדוכנים הפלסטינים במזרח ירושלים הזכיר לכולם שהם בעצם "מוכרי הבייגלה הירושלמי. והבייגלה הירושלמי הוא ירושלמי, הוא לא חיפאי, הוא לא משום מקום אחר". הוא הדגיש שמוכרי הדוכנים נטועים עמוק בנוף הירושלמי ולא יסכימו להתפנות ושיהרסו את פרנסתם של למעלה מ-200 משפחות.
פקיד בעירייה אמר לאחרונה לאחד הרוכלים משהו על כך שברקת, נתניהו וליברמן עושים סדר וניקיון ולכן לא יתנו להם רישיונות. על כך צעק בהפגנה אחד המשתתפים בזעם: "אתם תביאו עלינו את ליברמן – אנחנו נביא לכם את הפנתרים!" בעקבות זאת התייחס בדבריו ראובן אברג'ל, הפנתר הוותיק, לסיסמה "אין נאמנות – אין אזרחות":
"זה נוצר כדי להסביר למה דופקים את הערבים – כי הם לא נאמנים למדינה. אבל למזרחים ששולחים את הילדים לצבא, שמרימים דגל ושרים את ההמנון – הנאמנות הזאת עוזרת במשהו? המדינה לא נאמנה ולא היתה נאמנה מעולם לרוב האזרחים שלה. מה שאתם רואים כאן זה לא רק מדיניות עירונית של ניר ברקת – זאת גם המדיניות של הממשלה. זו בדיוק אותה מדיניות שמפנה דיירי דיור ציבורי בכל רחבי הארץ, שמורידה את השכר של העובדים, שתמיד פוגעת בעניים".
אחד מבעלי הדוכנים הצביע בזעם על דוכני מפעל הפיס: "זאת שיטה להוציא כסף מהאנשים היותר עניים והיותר תמימים, שהם אלה שממלאים פיס. ואיפה הכסף הזה, מס העניים הזה, מושקע? בהקמת מתקני ספורט של המדינה, בדרך כלל בשכונות מבוססות ולא אצל העניים. אם דוכני מפעל הפיס לא מפריעים למראה של העיר, אם הם לא מפריעים להליכה ברחוב – אז למה טוענים שהדוכנים שלנו כן מפריעים? בכל עיר נורמלית בעולם שיש בה תנועה של אזרחים ותיירים, יש גם דוכנים ויש רישיונות. במשך שנים נסעו פקידי העירייה המון פעמים לחו"ל כדי ללמוד איך מאורגנים הדוכנים בערים אחרות. הם נסעו, התאכסנו במלונות, טיילו וחזרו – ולא מצאו לנו פיתרון. וכל הטיולים האלה מהכסף של הקנסות והארנונה שאנחנו משלמים?"
מובילי המאבק של בעלי הדוכנים והרוכלים הדגישו שפעולות המחאה יימשכו – יחד יהודים וערבים – ויחריפו כל עוד לא יינתנו רישיונות ותימשך מדיניות העירייה נגדם.