הצעה לעמדה של התחברות-תראבוט
בדיון הפוליטי בישראל אנו שבויים בשבלונות מסוימות, שקשה לצאת מהן אך קשה גם להתעלם מהן. אחת מהן היא השאלה: "כן, יופי, אבל איזו מדינה אתם רוצים?"
אנחנו יכולים לתאר באריכות ביקורת על המציאות הקיימת, להגדיר את התנגדותנו לציונות כתנועה קולוניאלית, להגדיר עמדה אנטי-קפיטליסטית ואנטי-גזענית, להכריז על רצוננו להקים תנועה שתהייה גם פמיניסטית, ולהבהיר בבירור שאנו שואפים לשלום המבוסס על תיקון עוולות העבר, שאנו בעד ביטול הכיבוש בכל שטחי 67 והקמת מדינה פלסטינית ריבונית. אנחנו יכולים לומר, שאנו בעד שוויון מלא, אזרחי ולאומי, חברתי ותרבותי, בתוך גבולות ישראל המוכרים מבחינה בינלאומית. אנחנו אפילו יכולים לאמץ את עיקרון הדמוקרטיה ההסכמית כתביעה דמוקרטית הנוגעת למיעוט הלאומי ולקבוצות מדוכאות בכלל, כדגל חשוב במאבק לדה-קולוניזציה פנימית בישראל. אנחנו יכולים לומר את כל זה ובכל זאת. השאלה בוא תבוא.
קשה להאשים את השואלים, חלקם חברים וחברות שמאוד היינו רוצים את שותפותם. השיח הפוליטי הישראלי והפלסטיני המעמיד את המדינה במרכז כל הוויה מקשה למקם תנועה פוליטית ללא התייחסות מפורשת והתחלתית לשאלה הזאת: "איזו מדינה?"
לנו ברור שישנן שאלות עקרוניות חשובות שקודמות לשאלות האלה: התנגדותנו לציונות ולקפיטליזם, שאיפתנו לשוויון בכל התחומים, כולל השאיפה להשתחרר מסדרי שליטה גברית, רצוננו לבנות תנועה שבו זמנית תהיה עממית ורדיקלית.
ובכל זאת, עלינו להתייחס גם לשאלה ההיא, שיש לה מקום כה מרכזי בשיח הפוליטי. אני רוצה להציע תשובה לשאלה לאיזו מדינה שואפת או צריכה לשאוף התחברות-תראבוט במסגרת של השגת שלום צודק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, או במלים אחרות:
מה יהיה ההסדר הצודק והאפשרי לסכסוך הלאומי בתוך גבולות ישראל המוכרים? שוב, זאת בהנחה ששאר מרכיבי הסכסוך באים לידי פיתרון צודק, ומוסכם (ביטול הכיבוש וריבונות פלסטינית מלאה בגדה וברצועה ומימוש זכויות הפליטים).
בעיני הזרם השליט בישראל, הגדרתה הבסיסית של ישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית". שם, בדיון על היחס בין מידת ה"יהודיותה" למידת ה"דמוקרטיות" שלה, בשאלת האחוזים והקדימויות בין שני המאפיינים, מתמקמים להם כל הזרמים של הפוליטיקה הציונית (ממפד"ל ועד מר"ץ, דרך הליכוד, העבודה, קדימה ועוד).
אנחנו, אנשי השמאל הלא-ציוני, שוללים בצדק את הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית". אבל, נראה לי, שלא חייבים לשלול את מרכיביה.
הגיע הזמן לא להסתפק רק בתביעה להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" ובהצעות הצודקות לגבי הזכויות הקולקטיביות והתרבותיות של המיעוט הלאומי. שני סוגי הדרישות האלה גם יחד חשובים ועלינו להתמיד בהם. יחד עם זאת, הגיע הזמן להציב אתגר שהולך מעבר לזה, אתגר משמעותי שמתייחס לצרכים הלאומיים והקולקטיביים של הרוב היהודי-ישראלי ובו בזמן הולך בעקביות עד הסוף עם הזכויות והצרכים של המיעוט הערבי-פלסטיני, צרכים לגיטימיים שאינם רק תרבותיים וסמליים, אלא בראש וראשונה גם חומריים ומוחשיים. הגיע הזמן להציע הסדר שהוא גם צודק וגם לוקח ברצינות את רגשותיהם של שני העמים ואת היותם קולקטיבים לאומיים.
במלים אחרות, אנחנו יכולים להציע: בגבולות הקו הירוק תתקיים מדינה שתהיה יהודית וגם ערבית, וכמובן, מעל לשני הדברים האלה, מדינה שתהיה דמוקרטית ושייכת לכל האזרחים והאזרחיות שלה, גם למיעוטים שאינם יהודים ואינם ערבים, מדינה שוויונית לכל החיים בה.
כמובן, אם תוך כמה שנים לא תמומש הזכות הפלסטינית להקמת מדינה ריבונית ועצמאית בשטחי הכיבוש של 67 ויימשכו תהליכי ההתנחלות, אז ברור למדי שבשלב מסוים ניאבק על הסדר דו-לאומי שיכלול את כל הארץ, בשינוי משמעותי של יחסי הכוחות המספריים בין רוב למיעוט ובתנאים אחרים. אבל, זו כנראה עדיין לא המציאות הרלבנטית כיום. העלאת תביעה כזאת בטרם עת עלולה להכשיר את תהליך הנישול וההתנחלות אותו חשוב לעצור בהקדם.
הגישה הדו-לאומית המוצעת מבקשת לא להעמיד במרכז הדיון את חידוד הסתירות אלא את היכולת לחבר ולהשלים בין מושגים שהיום נתפסים כמנוגדים. מדינה שהיא יהודית, ויהדותה תוכל להמשיך להתבטא בכל מיני אופנים (לדוגמא, בכך שיום המנוחה העיקרי שלה יישאר השבת ושחגי היהדות ישמשו חגים עיקריים שלה) איננה בהכרח סותרת את האפשרות שאותה מדינה תהיה גם ערבית. הערביות של המדינה תתבטא גם היא בכל מיני אופנים: קודם כל בהפיכת השפה הערבית כמו העברית לשפה של כלל האזרחים ובמתן שליטה על הקרקע המים וזכויות הפיתוח למיעוט הערבי באחוז פרופורציוני לחלקו בכל אזור ותוך התחשבות בצורך לפצות את בני ובנות המיעוט על הנישול והקיפוח ההיסטורי המתמשך ממנו סבלו.
כיוון שאנו גם רוצים מדינה דמוקרטית, הדמוקרטיה ההסכמית היא עיקרון ומנגנון חשוב להבטחת האינטרסים והזכויות של המיעוט הלאומי מפני רוב דורסני. המשמעות של הצעתי היא הסדר של מדינה דו-לאומית בגבולות הקו הירוק.
מדינה דו-לאומית לא בהכרח במובן של קיום מסגרות שלטוניות חופפות של שני הלאומים (לא שני פרלמנטים או בחירות נפרדות, ולא חלוקת תפקידים על פי מפתח מסוים). לא. דו-לאומיות איננה בהכרח הפרדה פוליטית או חלוקת כוח ייצוגי. אבל, המיעוט הלאומי, הזקוק להתארגנות העצמית לצרכי הגנה מפני עריצות הרוב, יקיים מוסדות ייצוגיים אשר ידונו בתחומים בעלי עניין מיוחד למיעוט הלאומי, תחומים בהם תשמר לו זכות וטו מפני החלטות הרוב.
בכל אופן, כל ההצעה הזאת למדינה דו-לאומית, לישראלים ולפלסטינים אזרחי ישראל, שהיא גם יהודית וגם ערבית, וגם כמובן מפתחת מתוך יחסי שוויון אופי משותף ומעורבב יהודי-ערבי או ערבי-יהודי, איננה סותרת את הצורך לבסס את החיים האזרחיים על בסיס דמוקרטי ולא שיוכי. זכויות אזרח לא יותנו בחובות ובודאי שלא בשיוך לאומי-אתני או דתי. יחד עם ההכרה בקשר אל מסורות ואמונות דתיות יהיה גם צורך לדאוג לזכות בני ובנות שני הלאומים וכל העדות והקבוצות השונות לחופש מכפייה דתית ומכפייה תרבותית-עדתית.
ברור למדי שאיננו רוצים כפייה תרבותית. עלינו להגן על חופש בחירה לגבי אורחות חיים ותרבות. אבל, אל לנו להיות לגמרי נייטרלים בתחום התרבות. בוודאי לא בתחומים בהם יש למדינה תפקיד חשוב: אחרי כל כך הרבה שנים של קולוניאליזם תרבותי, היינו רוצים מדינה וחברה המאפשרות ומעודדות את ההתפתחות של התרבות היהודית-מזרחית והערבית, מה שיקדם תהליכי השתלבות במזרח התיכון. באותה מידה נשאף להיחלץ מהתרבות הצרכנית הקפיטליסטית, לטובת תרבות המעריכה יותר את העבודה ואת האדם ולא את צבירת העושר וסמליו. בו בזמן, עלינו לשאוף לחיים משותפים במסגרת של תרבות כלל ישראלית-פלסטינית היונקת מכלל המורשות התרבותיות היהודיות והערביות, אבל שהיא גם פתוחה, רב גונית, מתפתחת ומתעדכנת, ומאמצת ערכים של חירות ושוויון.
יחד עם זה, יהיה חשוב לנו לעמוד על הזכות של כל קבוצה ומגזר הרוצים בכך לקיים ולפתח תרבות ייחודית תוך קבלת תמיכה ומשאבים הדרושים לו מהמדינה באופן שוויוני - כולל הביטויים התרבותיים של בני ובנות המהגרים היהודים והלא-יהודים וגם אלה של מגזרים שונים, עדות ותת-קבוצות בתוך האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. בישראל יש גם מיעוטים גדולים דוברי רוסית ודוברי שפות אחרות שזכאים להתייחסות ותמיכה מהמדינה, בהתאם לרצונם לשמר ולפתח את עצמם כקהילות לשוניות בלי כל קשר לדת, לאום או מוצא.
האתגר - שאי אפשר לפתור אותו באמצעות נוסחה קבועה מראש - הוא למצוא איזונים בין מחויבות המדינה לזכויות התרבותיות של הלאומים, העדות והקבוצות הלשוניות והאתניות השונות לבין החירויות של הפרט והמחויבות להיאבק כנגד מערכות דיכוי והדרה, אשר מובנות עמוק בתוך התרבויות והמסורות של כולנו. ברור שהמאבק כנגד השליטה הגברית יהיה כרוך ביכולת לשבור מחסומים תרבותיים מאוד חזקים, בשני הלאומים העיקריים ובכל העדות והמגזרים הקיימים בארצנו. במדינה הדמוקרטית, השוויונית והפלורליסטית הערבוב התרבותי וצמיחתן של תרבויות חדשות יהיו חופשיים מכפייה פוליטית ומהשגחתם של "שומרי טוהר" למיניהם.
אם כן, בקיצור, איזו מדינה היינו רוצים?
- מדינה דו-לאומית, יהודית וערבית, רב תרבותית (קצת יותר מזרחית וערבית, אבל לא רק), דמוקרטית ואזרחית. אנחנו גם רוצים מדינה יותר נשית ויותר פועלית, מדינה שוויונית, שבשלבי המעבר לחברה צודקת וחופשית תהיה מדינה הקשורה ודואגת יותר לענייה, למנושלים, לפליטים ולעקורים שבתוכה, לקורבנות הגזענות, הדיכוי והניצול החיים בה.