אתמול עמדתי מול ביתו של יעקב ברוש, מנכ"ל עמידר, יחד עם חבורה של תותחי־על, הנאבקים בעד הזכות לדיור הציבורי. עמדנו שם עם רחל לוי שאיבדה השבוע את הבית שלה.
הגיעו מכל רחבי הארץ – ירושלים, בת ים ותל אביב. הרגשתי כמו במפגש של אימפריות. כל אחת – מלכה, כל אחד – מלך. כשהגענו היה אור בביתו של המנכ"ל הפחדן, אבל אחר כך, כשהוא קלט מי בא לבקר, נהייה שם חושך וניידות הגיעו ובקשו מאתנו תעודות זהות.
נזכרתי בכל השנים שהסברתי לבן שלי, כשהיה קטן, שאסור לפתוח את הדלת לאיש מעמידר, כי הוא בא לפגוע בנו או לקחת רהיטים מהבית או להשאיר מכתבים מפחידים. ולא, הוא לא בא בשום אופן כדי לתקן את האינסטלציה...
ורחל עמדה שם עייפה מקרב ארוך, אבל מלכה, ודיברה. אני חושבת שכבוד היה לו רק להקשיב למה שאמרו לו רחל וסמירה ולואיז, כל הנשים הענקיות האלה, שבאו ללמד את האפס איך להיות בן אדם.
הוא לא פתח את הדלת, אפילו לא חלון.
ועמדנו שם, עם הנשמה שלנו – ליטל שבררה עם עורך דין, מול פרצופיהם של השוטרים, האם ל־20 אנשים בלי מגאפון מותר לצעוק שכואב. כן, זה חוקי – עמדנו שם וצעקנו.
אתמול ידעתי שיש לי מליון דולר – האנשים שאיתי במאבק הזה, ואני הכי עשירה בעולם.
אתמול ברוש האפס נשאר בביתו המוגן, ורחל לוי חזרה לאין־בית וגם שאר האנשים שהיו אתה.
אבל ברוש כנראה כל חייו יצטרך להסתכל בראי. איזו פאדיחה...
רחל לוי, הלוחמת שמסרבת לבכות, שאומרת, בצדק, "אני לא צריכה להתבייש – שהמדינה תתבייש". כולנו אתך, הוי אלוהים, כמה שאנחנו אתך!