המכתבים המובאים להלן, אותם מצא בעז יניב בארכיון בן-גוריון בשדה-בוקר, הם תרומה צנועה להיסטוריה של החברה הישראלית, כזו שעדיין לא נכתבה. בהיסטוריה כזו יהיה מקום לכולם – למושפלים, למנושלים ולמדוכאות, אבל גם לשליטים ולשליחיהם, לדוברים-מטעם ולמבצעים, ובעיקר – למי שניסה לחיות את חייו, ויתר מתוך ניסיון להסתדר, למצוא מקום לעצמו ואולי גם לילדיו, מרכין לפעמים עם הראש, מוציא אולי לשון בסתר, מנסה לשמור על כבוד אנוש בלי לדרוך על בני-אנוש אחרים בזמנים שהיו כאן, בארץ. שעוד לא נגמרו.
קראו את המכתבים. המכתב הראשון נכתב על-ידי "נכבדי הכפר" לראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ב-1 בינואר 1957, חודשיים לאחר הטבח בכפר-קאסם ב-29 באוקטובר 1956, בו נרצחו 49 בני-אדם.
עוד באותו יום הגיעה תשובתו של ראש הממשלה:
בטבח הרגו חיילי משמר הגבול גברים ונשים, ילדים וזקנים, פועלים החוזרים מעבודתם, זקנות שליוו את ילדיהן. נראה מכל המסמכים – הפרוטוקול הסודי של משפט הרוצחים לא פורסם עד היום – כי הטבח היה מרכיב של תוכנית מגירה צבאית מקיפה, שכונתה "מבצע חפרפרת" לגירוש תושבי המשולש מזרחה, לירדן, בחסות ערפל הקרבות. אך המלחמה לא נפתחה בחזית המזרחית, אלא בסיני, ונראה שקצינים זוטרים ובכירים, שלא את שמות כולם אנו יודעים – הניחו בכל זאת, שאפשר לבצע חלקים מ"מבצע חפרפרת" גם בהעדר קרבות של ממש. בסתר.
ישראל פתחה במלחמה על מצרים, בברית עם המעצמות הקולוניאליות – אנגליה וצרפת (זה הדבר הקרוי "מבצע קדש"). היה זה מאמץ – פאתטי בדיעבד – מצד המעצמות להשיב לעצמן את השליטה במזרח התיכון בכלל ובתעלת סואץ ולמחוץ את גל ההתלהבות הלאומית האנטי-קולוניאלית, אותו גילם גמאל עבד אלנאצר. בהיסטוריה הישראלית יש למלחמה הזו מעמד מיוחד: היא סילקה את שארית התקוות, שהמדינה החדשה תמצא את מקומה במזרח התיכון, בצד העמים הנאבקים לעצמאות ודמוקרטיה; במקום זאת, רקמו דוד בן-גוריון ואנשיו – וביניהם שמעון פרס – רומן עם הבריטים, האויבים לשעבר, שעזבו את הארץ אך 8 שנים קודם לכן, ועם צרפת, שנואת עמי האזור, שהיתה שרויה בעיצומו של אחד הפרקים העקובים מדם בהיסטוריה הקולוניאלית: דיכוי המרד האלג'ירי.
דבר הטבח נשמר בסוד. נסיונות להזכיר אותו בכנסת הוסו בצעקות; דבריה של חברת הכנסת אסתר וילנסקה מהמפלגה הקומוניסטית נמחקו מהפרוטוקול. ידיעות בעיתונות צונזרו. עדויות שאספו לטיף דורי, איש מפ"ם, ומאיר וילנר תופיק טובי, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, החלו להסתנן החוצה. בן-גוריון הקריא בכנסת הודעה פומבית קצרה ב-11.12.1956. לא התקיים לאחריה דיון. הכנסת לא דנה בטבח מעולם.
שני המכתבים שלפנינו נכתבו כשלושה שבועות לאחר-מכן. תוכלו לשמוע בנוסח העברי קצת ערבית: "הדהימה את כפרנו, הפסיקה עבודותינו, הביאתנו במבוכה והחשיכה עלינו את דרכנו". האם יש טעם להזכיר, כי בשנה זו עדיין לא היה כפר קאסם – כמו רובם המוחלט של הכפרים הערביים – מחובר לרשת החשמל?
אבל מדובר בלי ספק בטקסט מוזמן, במהלך מבוים היטב, שכן כבר באותו יום השיב דוד בן-גוריון על המכתב. הטבח עצמו מכונה כאן "המכה הקשה", אך הוא הופך מהר ל"מאורע המצער", ובסיום ל"מקרה המעציב". כאן נשמע הד ברור לכינוי שטבע בן-גוריון: המאורע המחריד, כך קרא לו בכנסת. ואכן, בן-גוריון – שידע היטב על אחריותם של קציני הצבא, שהעביר לנאשמים במשפט כפר-קאסם מסרים מרגיעים, מעודדים, ודאג לשלומם ולהעסקתם לאחר שחרורם, ובעיקר: שמעולם לא חשף את ההקשר שבו התרחשו הדברים – מקבל-מאשר את דבריהם: "המאורע המכאיב שאירע לבני כפרכם".
זהו תיאטרון קולוניאלי, שבו מגלמים הילידים את תפקידיהם: "אין הפליה במדינה זו", כותבים ה"נכבדים", ובן-גוריון מקבל "מתוך הוקרה רבה" את דבריהם "האציליים על חוסר האפליה במדינה" ו"יחס האמון" שלהם ל"ממשלה, למשטר, לצבא ולממשל הצבאי": רשימה כנגד רשימה, מנוד ראש מאשר של השליט במענה לקידה עמוקה של הנשלטים: "מה שעשתה הממשלה בענין זה, ומה שעשיתי אני בשליחות הממשלה, היה רק מילוי חוב אנושי ואזרחי, ולא מגיעה לנו בעד זה שום תודה מיוחדת".
יש תכלית ברורה לחילופי הדברים. אסור שנניח לנוסחאות הנלעגות להטעות אותנו: המהלך העיקרי שלשמו נכתב הטקסט הוא סיוע למדינה לרחוץ בנקיון כפיה: "אנו בטוחים בהחלט כי לא היה למדינת ישראל ולא לצ.ה.ל. ולא לשום משרד ממשלתי" – הפירוט מקרב אותנו ללשון משפטית, כך נכתבות הודעות רשמיות או בבואתן, ההודאות שגובים מן הנשלטים ("הנכבדים") – "כל קשר עם מה שאירע בליל ה-29.10.1956."
הם משבחים את בן-גוריון על הצהרתו בכנסת. הם משבחים את הממשלה וכוחות הבטחון, וגם כאן, הפירוט חשוב: "כולל המשטרה והממשל הצבאי". אבי סיפר לי, איך הגיע למקום בסוף נובמבר 1956 ומצא כפר רפאים, שתושביו מסתגרים בבתיהם והפחד שולט בו. עדי ראייה מכפר קאסם מספרים, כיצד נאספו שרידי הגופות ונקברו מחדש בבית-הקברות בכפר על-ידי צעירים, בצלם של החיילים חמושים מסתובבים בכפר. וביום השנה ה-53 לטבח (2009) סיפר לי אחד מהם, עבד תמאם, שהיה אז נער צעיר, כיצד, כאשר חזר הביתה, הכין רישומים מהזכרון של החיילים החמושים בהם נתקל. הוא הבטיח שיראה לי את הרישום אם ימצא אותו. עבד תמאם רצה לזכור. נכבדי הכפר הבטיחו נאמנה למחוק, ולשכוח.
מוטב שלא נמהר ונשפוט את הנכבדים, כל עוד לא בדקנו, למה אנחנו מסוגלים, כשאנו נתונים לממשל צבאי, חשופים לפיקוח השב"כ, כשחיילים מסתובבים בינינו ומלשינים בולשים אחרינו. וממילא, המשחק הקטן של חילופי המכתבים לא היה אלא הקדמה למחזה הגדול יותר שכתב המושל הצבאי, כשהוא מסתייע אולי בכמה מזרחנים מומחים: ה"סולחה" הרשמית שנכפתה על תושבי הכפר ושנערכה בנובמבר 1957 "על-פי מיטב המסורת הערבית" בבית-הספר היחיד שהיה קיים אז בכפר.
ובצד אלה: חישבו כשאתם קוראים את המכתב על האנשים בכפר קאסם שהעזו לציין את היום שבו אירעה ה"מקרה המצער" בתהלוכה. שהלכו ברחובות, לפעמים לבדם, לרוב בסיועם של פעילים קומוניסטיים, ערבים ויהודים מיישובים אחרים, כשרוב אנשי הכפר יראים מלהצטרף אליהם ממורא השלטונות. בשנות הששים הם היו נעצרים שנה-שנה ערב יום השנה לטבח, שבו איבדו את בני משפחותיהם. הם הוטרדו על-ידי השלטונות; איימו עליהם, כמו על עומר עספור, איש גדול, מספר-סיפורים מבטן ומלידה, שלילדיהם "לא יהיה עתיד"; כמה מהם – כמו עבד תמאם – נעצרו גם מעצרים מינהליים, ללא משפט, לחצי שנה, יותר מפעם אחת. חישבו על המופת הנשכח הזה של אומץ לב אזרחי. חישבו עליהם, כמו שחשבנו אנחנו עליהם בימים השחורים של הפלישה לעזה, בימים האחרונים של דצמבר 2008, כששוב הגיעו שוטרים וסוכני שב"כ לבתי חברותינו וחברינו, פעילות ופעילים ערבים, אזרחי ישראל, שהעזו למחות נגד המלחמה – כדי ללמד אותם לקח נחוץ, להזהיר אותם בזמן, או לעצור אותם.
קראו עוד:
- רוביק רוזנטל, "מבצע חפרפרת, או: איך נולד באמת הטבח בכפר קאסם," חדשות 25.10.1991
- אתר התחברות-תראבוט: טבח כפר קאסם, 1956: תוכנית חפרפרת
- הלל כהן, ערבים טובים: המודיעין הישראלי והערבים בישראל (ירושלים: עברית, 2006).
- אתר התחברות-תראבוט: כפר קאסם: זכרון והתנגדות