לאדון, לדחפור ולפליט
למדבר, לגירוש ולטרנספר במשאית.
למשולש, לאזור הסייג1 ולנוכחים נפקדים
לבדואים שמעצם טבעם לא יכלו להיות בעלים.
לאברהם אבינו ואברהם חלימה,2
לפקידים, לשוטרים ולשופטים,
שנתנו יד לגזל האחרים.
לראשי ערים, לכרישי נדל"ן ושרים מקטרגים
על שלטון החוק במחיר חמס ודמים.
ליצחק, לישמעאל ולשרה בעלת הלב הערל,
אכולת קנאה בפחונה וילדה הקט של השפחה.
לגניבה באור יום וחוק הקרקעות,3
לערים, למושבים ולקיבוצים עם השערים
לבתים עם הרעפים, לגינות וגאולת אדמות.
לשטח אש השורף שטח מרעה,
למחנה צבאי המדכא מחנה פליטים.
לשדה התעופה בנבטים,
שיקל על ריסוס התבואה במטוסים.
לכפרים הלא-מוכרים, לאנשים ללא פנים
לשיעור הילודה, לעיור כפוי והבטחת הכנסה.
לכיפת המסגד התשושה וכיפת הכור הסדוקה,
לתפילת שחרית לרחמי שמים לכביש, לחשמל, למים.
לבדואי הכלוא בנדידה נצחית,
באוריינטליזם הרומנטי של שירי משוררי השפה העברית.
לבדואי הכלוא בקיבעון נצחי,
בדמות הפולש בחוק דרומי.
על כל אלה הביט בן גוריון ממרפסתו,
ספק כפיים בסיפוק ... והכריז על עצמאות.
 

[1] בשנת ‎1951, עם החלת הממשל הצבאי על אזרחי ישראל הערבים, אולצו הבדואים בנגב לעבור לאזור המכונה "אזור הסייג" - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר-שבע.
[2] אברהם חלימה, שופט בית-המשפט העליון שנתן החלטה תקדימית בקובעו, שהבדואים מעצם הגדרתם לא יכולים להיות בעלים של קרקעות.
[3] חוק רכישת מקרקעים משנת 1952 נישל בפועל מאדמותיהם את הבדואים שהועברו ממקומות מושבם לאזורי הסייג או אזורים אחרים, בקובעו שמי שאדמתו אינה בחזקתו באפריל 1952 מאבד את זכותו עליה.