רק 400 מלה על דיור ציבורי ואף מילה על הקריטריונים לזכאות. דחיקת בעיות הדיור של ערבים בישראל תחת הסעיף "שונות". על כל השאר אפשר לסכם ולומר: זה זמן טוב לקבלנים. ערן חכים העמיק בהמלצות טרכטנברג בנושא הדיור.
הדו"ח שהכינה ועדת טרכטנברג בנושא הדיור נפרס על 40 עמודים, אך ניתן לסכם אותו לא רע בשורה אחת: "זה זמן טוב להיות קבלן". מאכזב מאוד לראות את הדו"ח שהוציאה הוועדה. בתוך המלל הרב, ולצד היכרות מעמיקה עם חלק מהבעיות שמאפיינות את מצב הדיור בישראל, בדו"ח לא מוצגים פתרונות אמת או תוכנית לשינוי יסודי של המצב הנוכחי.
טרכטנברג הוא כלכלן, וככזה הוא חושב במונחי שוק. כיוון שמחיר הדירות גבוה מדי הוא מחפש דרכים להגדיל את ההיצע או להקטין את הביקוש. הקטנת הביקוש בשוק הדיור כמעט בלתי אפשרית, ולכן הדו"ח מתמקד בהגדלת היצע הדירות. טרכטנברג הוא כלכלן ניאו-ליברל, ככזה הוא מאמין הדוק בשוק ובשחקנים פרטיים כמניעים של מדיניות כלכלית רצויה1. בדו"ח כלל לא מועלה אפשרות של התערבות הממשלה כשחקן שמחזיק בנכסי דיור בשוק, במקום לנצל את המצב בו נכסי הדיור נמצאים בבעלות הממשלה לטובת הציבור, הדו"ח עוסק בדרכים השונות להעביר אותם לבעלות פרטית ובמחירי ריצפה. הדו"ח מניח כנקודת מוצא שהבעיה המרכזית הקיימת בשוק הדיוק היא שיזמים לא בונים מספיק דירות, ומסיק מכך שבמצב הנוכחי לא משתלם לבנות דירות.
על בסיס זאת, הדו"ח ברובו מוקדש להקלות עצומות על יזמים. בהתאם לכך, הוועדה מברכת על חוק הווד"לים, על הרפורמה בחוק התכנון והבנייה, ועל הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל ואף מבקשת פעולות נוספות שמקלות על בעלי הון לבנות ולקנות נכסים. התפיסה המונחת בבסיס הדו"ח לפיה השינוי הנדרש הוא חיזוק שחקנים פרטיים גדולים בשוק הנדל"ן, אינה מועלה לדיון אלא מהווה הנחת בסיס: בדו"ח אין כלל התייחסות לשאלה מה העלייה הניכרת במספר ובעוצמת השחקנים שקונים דירות להשקעה (בניגוד לדירות למגורים) כבר עשתה לשוק – העלאת הביקוש והעלאת מחירים; אין התייחסות לשאלת מיעוט שחקנים שיכולים לממן פרויקטים של בינוי מהסדר הגדול אותו הדו"ח מקדם; ואין התייחסות לרווחים העצומים של חברות הנדל"ן מפרויקטים אלה, רווחים שלו היו מופנים לטובת הציבור היו יכולים לעזור מאוד בפתרון בעיות הדיור בישראל.
האמון העיוור בכך שתמריצים לשחקני השוק הוא הפתרון לבעיית הדיור, גורם לוועדה להמליץ המלצות אבסורדיות. לדוגמא, הוועדה קוראת להפחית את מחיר המינימום במכרזים של מנהל מקרקעי ישראל מ-50% מהשומה (הערכה של שווי הנכס) ל-35% מהשומה. כלומר כבר כיום, נכסים שבבעלות ממשלתית נמכרים לקבלנים בכחצי מהערך שלהם (!), במקום לראות בכך בזבוז של משאבים ממשלתיים, שיכלו לשמש את אלה הנזקקים להם באמת, ולנסות כיווני מחשבה חדשים (ישנים) כמו הקצאת הנכסים שבבעלות ממשלתית לדיור ציבורי, במקום לקצץ ברווחים העצומים של יזמים על חשבון האזרחים (ונניח לאסור מכירה של נכס בפחות מ-90% מערך השומה שלו), טרכטנבג והוועדה שלו מבקשים לאפשר לקבלנים ויזמים לקנות נכסים גם אם המחיר שהם משלמים עומד על שליש מערך הנכס (ואם זה לא מספיק, על מנת להקל עסקאות מול המנהל עוד יותר, הם גם מבקשים שיאפשרו ליזמים להעביר את התשלום הראשון 180 יום לאחר שנחתמה העסקה במקום 50 ימים העומדים לרשותם כיום).
לפני שאגש לניתוח המלצות הדו"ח, אבקש להביט באופן בו מנסחת הוועדה את מטרותיה. יעדי המדיניות הכלליים של הוועדה מתייחסים לכל הנושאים שנדרש לדון בהם במסגרת הדיון במצב הדיור בישראל, אך החלוקה והניסוח שלהם מלמדים רבות על סדר העדיפויות של הוועדה:
- מדיניות פיתוח כוללת של המרחב האורבני לרבות תחבורה ציבורית אפקטיבית שתחבר בין היישובים השונים.
- הרחבת היקף יחידות הדיור והבטחת יכולת תגובה של השוק כך שישמור על יציבות (הסעיף הזה נשאר לאורך כל הדו"ח סתום. לא מוסבר כיצד השוק מתכוון לשמור על היציבות, ההתייחסות היחידה בהמשך הדו"ח לא עוזרת להבהיר זאת: "ישמור לאורך זמן על יציבות במחירי הקרקעות וימנע תנודתיות יתרה במחירים כתוצאה משינויים אקסוגניים (הפחתת ריבית פתאומית, גלי עלייה, שינוי בטעמי האוכלוסייה ועוד).
- הבטחת היצע נרחב של דירות בגדלים שונים ובמגוון סוגים – דירות למכירה ודירות להשכרה בטווחי זמן שונים (כפי שיוסבר בהמשך, ליהודים חילונים בלבד).
- מתן מענה לצורכי אוכלוסיות בעלות מאפיינים ייחודיים, בכלל זאת מענה נקודתי לחסמים הייחודיים להתפתחות שוק הדיור במגזר המיעוטים; היצע מעונות מספק לאוכלוסיית הסטודנטים בעלות מסובסדת; הבטחת מלאי דיור ציבורי ומערך סיוע בשכר דירה לאוכלוסיות קשות יום; פתרונות דיור מוגן לאוכלוסיית הקשישים הנזקקים.
ניסוח זה מראה מהם הנושאים אותם הוועדה רואה כנושאי ליבה: היצע הדירות, דיור בר השגה ושכירות לטווח ארוך. וכן את הצד האפל של אלה, הנושאים אותם הוועדה רואה כשוליים: בעיות הדיור של דיור לערבים בישראל ובעיות הדיור של נפגעי מנגנון הדיור הציבורי. בנוגע לכל אחד מהם ניתן היה לחבר דו"ח שלם, אך בדו"ח טרכטנברג הם נדחקים (יחד עם מעונות סטודנטים) לסעיף "שונות".
במקום לעבוד לאור סדר החשיבות שהציגו מחברי הדו"ח, אהפוך אותו, ולפני שאתייחס להמלצות שנמצאות בדו"ח – אתייחס למה שאין בו.
בעיות הדיור של ערבים בישראל
בנוגע לבעיות הדיור של ערבים בישראל הדו"ח מציע מעט מאוד, וכותביו מתייחסים לשלושה נושאים שיש להסדיר בנוגע לכך. בדיון בשני הנושאים הראשונים, הם מתמקדים בדברי ברכה לממשלה על הפעולות שהיא נוקטת. הם משבחים את הממשלה על תוכנית החומש לפיתוח כלכלי ביישובי המיעוטים ומציעים להרחיב אותה, הם מברכים את הממשלה על כוונתה להקים יישוב ערבי חדש. המסר משתי ההמלצות האלה הוא שאין בעיה, העניין כבר מטופל.
בנוגע לנושא השלישי – הצמצום המתמשך בשטחי השיפוט של הרשויות הערביות – הדו"ח מספר לנו ש"הכלי העומד בפני רשויות מקומיות המעוניינות להרחיב את שטחי שיפוטן הוא 'נוהל שינוי תחום שיפוט של רשות מקומית וקביעת אזורים לחלוקת הכנסות של משרד הפנים. הוועדה ממליצה לפעול לעידוד רשויות מקומיות ממגזרי המיעוטים להגיש בקשות לפתיחת ועדות לשינוי גבולות ולהרחבת שטחי שיפוט, וכי ועדות החקירה שיוקמו יפעלו לטיפול מהיר בבקשות אלה ויתחשבו, בין היתר, במיצוי בנייה רוויה בשטחי הרשויות".
התייחסות זו מניחה שהסיבה שעד היום תחומי השיפוט של יישובים ערביים הוגבלו, היא שהרשויות של אותם יישובים פשוט לא הגישו את הבקשות הנכונות. בדומה לכך, בנוגע להיעדר תוכניות מתאר, "הוועדה ממליצה כי משרד הפנים יאיץ את הטיפול בעדכון תוכניות מתאר ביישובי המיעוטים במקרים בהם הדבר מהווה חסם לפניה לוועדת גבולות". כלומר, הדו"ח מתייחס לשלושה נושאים, בנוגע לשני הראשונים ניתן להבין ממנו שהמצב כבר מטופל, ובנגוע לשלישי שאין מניעה לטפל בו, וכל מה שיש לעשות הוא לפעול בצינורות הביורוקרטיה.
הדו"ח מתעלם לחלוטין מכך שקיימת אפליה מוסדית מתמשכת של היישובים הערביים, שהוגשו בקשות לתוכניות מתאר שלא אושרו, שהוגשו בקשות לשינוי גבולות שנדחו, שרק ליישובים הערביים אין תוכניות מתאר וגבולות מוסדרים, שאלה היישובים היחידים שלמרות הגידול באוכלוסייה גודלם רק הולך וקטן, שערבים בישראל מהווים 20% מהאוכלוסייה אך בעלים של 3% מהקרקע והיישובים הערביים נפרסים על 2.5% מהקרקע בלבד, שמ-1948 נבנו כ-600 יישובים יהודיים ואף לא יישוב ערבי אחד (אלא אם תרצו להחשיב את רהט שזה סיפור בפני עצמו), ש-93% מהקרקע שבידיים של המדינה לא ניתנת להעברה לערבים.
מאופן ההתייחסות של הדו"ח ניתן להבין שכל אלה נתונים מקריים שאינם נובעים מפעולתה של יד מכוונת ולכן המצב אינו דורש הסדרה. הדו"ח לא מציע שום אופן התמודדות עם מצב זה, ולכן, למעשה, לא מציע דבר.
ואלה הם הנושאים אליהם הדו"ח לא מתייחס: כשבועיים לאחר קבלת דו"ח פראוור בממשלה, בעיות הדיור של בדואים בישראל כלל לא מוזכרות בדו"ח; אין התייחסות לייצוג של ערבים במוסדות תכנון ובמוקדי קבלת החלטות; אין התייחסות להשקעה ממשלתית בתשתיות ושירותים; אין התייחסות להריסת בתים ופינוי תושבים; אין התייחסות למהלך שיקומי של זכויות קרקע של ערבים בישראל שיסדיר מעמדם של המבנים הרבים שמוגדרים כיום לא חוקיים (לנייר העמדה המלא של האגודה לזכויות האזרח בישראל). וכאמור, באופן כללי, אין התייחסות ליחסי הכוח בין הממסד היהודי לבין הערבים בישראל.
דיור ציבורי
בנוגע לדיור ציבורי, הדו"ח מציע שלושה מהלכים: בנייה של 400 יחידות דיור (ועוד 600 בעתיד הקרוב), העלאת הסיוע בשכר דירה לזכאים שאינם עולים מ-2,200 שקל לחודש ל-3,000 שקל לחודש, הפסקת "מבצעי המכר הנוהגים מעת לעת במשרד השיכון, על מנת להבטיח כי מלאי זה ישמש כפתרון דיור גם לזכאים עתידיים".
בדו"ח מוזכרים 2,500 זכאים ועוד 50,000 זכאים עולים, המספרים שאני מכיר הם 10,000 ו-50,000, אבל האמת היא שאי אפשר באמת לדעת – אז נאמר בין 50 ל-60 אלף זכאים לדיור ציבורי שזכאותם לא מומשה. לא ברור כיצד בנייה של 1,000 יחידות דיור בטווח הארוך אמורה לפתור את הבעיה. פרט לכך, הדו"ח מציע העלאה בתמיכה בשכר דיור לזכאים שזכאותם עדיין לא מומשה. על פניו צעד מבורך, אך מתגובתו של אטיאס אנחנו למדים (והדבר לא מופיע בדו"ח) שהעלייה בסיוע בשכר דירה מותנית בכך שייצאו למשך חמש שנים מרשימת ההמתנה לקבלת דירה בדיור הציבורי, ובסיום התקופה יחזרו ויתחילו את התור מהתחלה. נו באמת.
ושוב, הדברים החשובים ביותר אינם מוזכרים בדו"ח. הנושא המרכזי והחשוב ביותר בו הדו"ח לא דן, הוא מה צריכים להיות הקריטריונים לזכאות לדירה ציבורית. העדר התייחסות זה בולט במיוחד לאור השינויים לרעה שנעשו בקריטריונים בשנים האחרונות, ולאור הקריטריונים המוצגים לדיור בר השגה ולדירות "מחיר למשתכן" אשר מוגבלות "מלמטה" (יורחב בהמשך). זה בלתי נתפס: מאבק שהתחיל מנושא הדיור, דו"ח עב כרס בנושא הדיור, ואף מילה על הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, העדר התייחסות לשאלה – באיזה מצב על הממשלה להתערב על מנת להבטיח זכות לדיור למי שידם אינה משגת. לטעמי, מדובר בשאלה הראשונה שעליה צריך דו"ח מסוג זה להשיב.
עוד הדו"ח לא מתייחס כלל לחוק הדיור הציבורי, שיובש בחוק ההסדרים, המבטיח כי הכספים שיועברו לממשלה ממכירות דירות ציבוריות יופנו אך ורק לקנייה של דירות ציבוריות חדשות. בהמשך לזאת, הוא מתעלם מהצורך לתקן את הנזק שנגרם ב-20 השנה האחרונות כאשר נמכרו דירות ב-3 מיליארד שקל ולא נבנתה ולו דירה חדשה אחת בדיור הציבורי. כמו כן הדו"ח לא מתייחס לתמריצים של החברות המשכנות לפנות דיירים ולמכור דירות (לפתע טרכטנברג שכח שהוא כלכלן), לפינויי דיירים, לפיזורן של הדירות הציבוריות, לתקציבים של החברות המשכנות לשיפוץ ותחזוקת הדירות, ועוד נושאים רבים חשובים שיש להסדיר (לנייר עמדה המלא של הפורום למען דיור ציבורי).
וקוריוז קטן, אחוז הדו"ח שמוקדש לדיור ציבורי הוא 3.5%, כ-400 מילים מתוך 11,200. ככה זה כשנושא הוא תת-סעיף תחת "שונות".
ההמלצות המרכזיות
כעת אעבור לדון בדברים עליהם הדו"ח כן מדבר, ואתאר את ההמלצות המרכזיות של הוועדה. בהתאם לאופן בו הוועדה תיארה את פעולתה, אחלק אותם לשלושה נושאים כאשר השניים האחרונים מהווים את מרבית הדו"ח: שיקום המבנה העירוני ובפרט תחבורה ציבורית בין פריפריה למרכז; הגדלת היצע הדירות; הקמת דירות שישמשו לדיור בר השגה לשכירות ארוכת שנים ול"מחיר למשתכן" (דירות שנמכרות במחירים הנמוכים ממחירי שוק).
1. גיבוש מדיניות ברורה ואפקטיבית בתחומי התכנון והפיתוח, הנשענת על יעדים ארוכי טווח והליכי יישום ברורים.
הדו"ח קורא ל"פעילות ממשלתית מתואמת – בתחומי הפנים, התחבורה, התעסוקה, השיכון – תוך שילוב זרועות בין גורמי היישום והביצוע השונים ברובד הארצי והמקומי וקביעת סל כלים מגוון ומגובה תקציבית להבטחת כיווני ההתפתחות האורבניים ולהבטחת ניצול ופיתוח מושכל ובר קיימא של משאבי הקרקע המוגבלים של ישראל". הדו"ח מדגיש את עניין התחבורה הציבורית שתחבר בין הפריפריה למרכז. כנראה שהסיבה שהדבר מודגש בדו"ח (ההיגיון לא מוסבר בדו"ח עצמו), היא המחשבה שכך יצומצם את הפער בין מחירי הדירות בפריפריה למרכז: מחיר הדירות בפריפריה יעלה והמחיר במרכז ירד. אני מניח שמטעמי פופולריות (נשמע יותר מדי כמו "תעברו לפריפריה") הדבר לא נאמר בדו"ח בפה מלא.
הדו"ח לא מתייחס להשפעה של מהלך כזה על תושבי הפריפריה שכבר במצב הנוכחי מתקשים לרכוש דירה. למרות ההצהרה של מחברי הדו"ח שיש צורך במנגנונים שימנעו תנודות בשכר הדירה ומחירי הדיור, היא לא מציעה כאלה, ואף מציעה תוכנית שתעלה את מחירי הדיור בפריפריה מבלי להתייחס להשלכות של זעזוע אקסוגני (בלשונה הכלכלית של הוועדה) מסוג זה על תושבי המקום.
2. הגדלת היצע הדירות.
האופן המרכזי בו מוצע להגדיל את מספר הדירות הוא מתן הקלות מרחיקות לכת ליזמים שימומנו על ידי הממשלה. הדרך הראשונה שמציעה הוועדה הוזכרה כבר בתחילת המאמר. מחברי הדו"ח ממליצים למדינה להעביר קרקעות לידיים פרטיות עבור 35% מערך הנכס. הוועדה לא מתייחסת כלל למשמעות של העברת קרקעות בשליש מערכן, להפסדים הצפויים בשל כך, ולאפשרויות אלטרנטיביות של שימוש בקרקע. כשהממשלה מודיעה שהיא הולכת למקור קרקעות בשליש מערכן (לפי הארכות השמאים שלה עצמה), באמת טוב להיות יזם.
עוד הגדילו מחברי הדו"ח והציעו שמכרזים של ממ"י שמיועדים לשכירות לטווח הרוח, יערכו ללא מחיר מינימום כלל. לולא היו חושבים שהמחירים יהיו נמוכים מ 35% מערך הקרקע לא היה צורך בתקנה נוספת כזו, כלומר, מחברי הדו"ח קוראים להעברת קרקעות מהמדינה לקבלנים פחות או יותר במתנה.
דרך שניה להגדלת היצע הדירות, היא תמיכה בתוכניות פינו-בינוי: "אחד הפתרונות הנהוגים בעולם שאומץ גם בישראל הינו פינוי-בינוי. הוועדה קוראת לממשלה להגדיר תחום זה של ההתחדשות העירונית ופרויקטי פינוי-בינוי כיעד לאומי ולפעול בדרכים ברורות ואפקטיביות כדי לממשו". הוועדה ממליצה על תמיכה מסיבית של כ-60 מיליון שקל מצד הממשלה במימון תוכניות פינוי-בינוי. על פניו, אין כל רע בפינוי-בינוי, נשאלות רק כמה שאלות: מי המרוויחים הגדולים מהמהלך? מי קובע כיצד הוא ייראה? ואישור של מי נדרש לשם ביצועו?
הרי ביפו ובכפר שלם מדיניות של פינוי-בינוי נועדה לנשל את התושבים מנכסיהם ולהכניס רווחים עצומים לכיסיהם של בעלי הון. הוועדה, כמובן, לא מתייחסת לכך, מבחינתה, אין ניגוד אינטרסים בין בעלי הון לבין המדינה או לבין האנשים שמתקשים לעמוד בהוצאות דיור, ולכן אין סיבה להידרש לסוגיות מסוג זה. לפי המלצות הוועדה, הבעיה היחידה בפינוי-בינוי, שוב, שהוא אינו משתלם מספיק, ולכן המדינה צריכה לעזור במימונו. ושוב, חברות הקבלן מקבלות סובסידיה ממשלתית. אם הייתי גינדי הייתי מציב אוהל ברוטשילד.
דרך שלישית להגדלת ההיצע היא הקטנת העלויות של יזמים, ובעיקר, אישור תוכניות בנייה בקלות ובמהירות. חשוב להבין, לצד בעיות רבות שיש במהלכים מסוג זה, מדובר כמעט תמיד בהכשרת היתרי בנייה החורגים בהרבה מתוכניות המתאר המקוריות. הסיבה המרכזית שנדרש זמן רב לאישור תוכניות הוא שקבלנים מבקשים אישורים חריגים שלרוב עוברים בקלות את הוועדות המקומיות וזוכים לביקורת רצינית יותר בוועדות המחוזיות. במקום לנסות למנוע את קשרי ההון שלטון בוועדות המקומיות ולחזק את הוועדות המחוזיות, ממליצים לנו על כלי אחר, בואו נבטל את הוועדות המחוזיות, וניתן לקבלנים לחגוג (לשם דוגמה לחריגות מרכזיות שאושרו בעזרת חוק הוד"לים אפשר להציץ במסמך של האגודה לזכויות האזרח בנושא).
ההמלצה היחידה שאפשר לתמוך בה מבין ההמלצות המוצגות בדו"ח היא הטלת ארנונה על נכסים ריקים או נכסים שאינם מיועדים למגורים. מהנתונים שבידי הוועדה, בישראל יש 46,855 דירות ריקות. הוועדה מציעה "להשית, בהוראת שעה היטל בגין כל דירה שהינה זמינה לבנייה שלא תימכר בתקופת הזכאות ('היטל עיכוב בנייה')". ההיטל המוצע נכון גם הוא ועומד על פעמיים הארנונה הנדרשת בנכס. זאת המלצה מצוינת. בנוסף, הוועדה ממליצה לקבוע לגבות גם מדירת מגורים שאינה בשימוש ארנונה מקסימלית כפולה מהארנונה המותרת לגבייה מדירת מגורים.
שלישית, הוועדה דנה בדירות המוגדרות כלא ראויות לשימוש, הזוכות היום לפטור מארנונה. הוועדה ממליצה לתקן את פקודת העיריות ולצמצום תקופת הזכאות לפטור מארנונה ל-9 חודשים, ובמקרים חריגים הרשות המקומית תהיה רשאית להאריכו ב-6 חודשים נוספים. בנקודה זו קיימת סכנה שעלולה לפגוע מאוד באיכות ההמלצה. אם ניתן יהיה לתת פטור של שנה וחצי, ולאחר תקופת מגורים תתאפס תקופת הפטור, כל הדירות המהוות דירות נופש וכדומה יוכלו להתחמק מהקנס למרות שהן עומדות ריקות כעשרה חודשים בשנה.
למרות הסתייגות אחרונה זו, מדובר בהמלצה טובה מאוד, בפרט בהתחשב בכך שהחברות המשכנות בדיור הציבורי מחזיקות בדירות רבות שעומדות ריקות במצב בו הן אינן ראויות לשימוש. עם זאת, חשוב מאוד להדגיש שמדובר במהלך חיובי רק בתנאי שלצידו אכן תיושם הדרישה לא למכור דירות ציבוריות וכן יועבר לחברות המשכנות תקציב כך שיוכלו לשפץ את הדירות שאינן ראויות לשימוש. ללא שילוב מסוג זה, משמעות התיקון לפקודת הארנונה תהיה מכירה מסיבית של דירות שאמורות לשמש לדיור ציבורי, שכן החברות המשכנות אומנם ימנעו מאחזקת דירות ריקות במידה והן ידרשו לשלם ארנונה כפולה עבורן, אך ללא ספק יעדיפו למכור אותן מאשר לשפצן.
3. דיור בר השגה, "מחיר למשתכן", ושכירות ארוכת טווח בעיקר במרכזים העירוניים.
בנושאים אלה הדו"ח מציע המלצות אמיתיות. אך מעיון בקריטריונים לזכאות ליהנות מהמלצות אלה, עולה כי ההטבה מיועדת בעיקר ליהודים חילונים שלא מהמעמדות הנמוכים ביותר. זאת דרך שני מנגנונים משלימים, מחד שירות צבאי כמשקולת מרכזית באפשרות לזכאות ליהנות מהמנגנון הממשלתי, ומצד שני, קריטריון מיצוי עבודה הדורש עבודה ב-75% משרה.
האופן בו הוועדה מציעה לדאוג לקיומו של דיור בר השגה וכו' פשוט: כתנאי לקבלת ההטבות שתוארו בסעיף 2 (קרקע, אישור מהיר של תוכניות בנייה, עזרה במימון פיצוי-בינוי) היזם יידרש לבנות דירות ברות השגה ודירות שיושכרו לתקופות ארוכות טווח. אבל לא רק יזמי נדל"ן צריכים להרוויח מכך שיש מצוקת דיור, הוועדה מציעה גם לפטור את הגופים המוסדיים ממס על הכנסות שוטפות משכר הדירה למגורים, בין אם הם הקונים הישירים שלהם, ובין אם הם משקיעים ב"קרנות להשקעה במקרקעין לעניין השקעתם בבניינים להשכרה למגורים".
ראשית, בולט שניתנת כאן הטבה נוספת לקבלנים גדולים, והפעם לגדולים ביותר: תקימו קרנות לבניית פרויקט הבנייה שלכם, והממשלה תיתן לחברות ענק אפשרות להשקיע בפרויקט ללא מס. איזה יופי. שנית, לי לא ברור מיהם הגופים המוסדיים – הדוגמה הניתנת היא קרנות פנסיה, אבל לא ברור לאיזה עוד גופים המונח מרפרר.
השוס הגדול הוא הקריטריונים לזכאות. ישנם שלושה מסלולים מוצעים, ההבדל ביניהם זניח ולכן בחרתי באקראי אחד מבין השלושה (ניתן לראות את המסלולים כולם בסוף הדו"ח המלא, ולראות שבאמת כמעט ואין הבדל ביניהם). תנאי הסף בלעדיהם אי אפשר להגיש הם: ראשית, שאין בבעלות מגיש/ת הבקשה דירה. התנאי השני, הוא כושר השתכרות: בני זוג צריכים לעבוד יחד 125% משרה ויחיד/ה נדרש/ת לעבוד ב 75% משרה. כלומר, אלה שעובדים פחות מ 75% משרה, מצב שהפך להיות שכיח יותר ויותר בקרב עניים בישראל, לא יוכלו אפילו להגיש מועמדות לדיור בר השגה או למחיר למשתכן (באחד המסלולים המוצעים למחיר למשתכן לא מדובר בתנאי סף אלא בקריטריון מרכזי שמעלה ניקוד, זאת עקב מחלוקת בין חברי הוועדה בנוגע לכך. בנוגע לדיור בר השגה חברי הוועדה היו תמימי דעים שמדובר בתנאי סף ראוי). סעיף שלישי הוא תקרת הכנסה של עד 17,000 ₪ לחודש.
בשלב שני, אלה שענו על שלושת הדרישות, יקבלו ניקוד בהתאם לקריטריונים, והניקוד קריטי לאפשרות הריאלית לזכאות שכן ברור שהביקוש יעלה על ההיצע2. הקריטריונים המוצעים הם: ילדים (10 נק' לילד ומקסימום 30 נק'); שירות צבאי ולאומי ("12 חודשי שירות ומעלה לאשה או גבר ששירת שירות צבאי 18 חודשים לפחות יזכו ב-20 נקודות. 30 ימי שירות מילואים בשלוש השנים שקדמו להגשת הבקשה יזכו ב-10 נקודות נוספות". העתקתי את הנוסח במדויק כיוון שמשתמע ממנו שגברים יתוגמלו רק בגין צבא, אבל אני לא מבין אם זאת טעות דפוס או שזו הכוונה); נכה רתוק לכיסא גלגלים (10 נקודות).
כלומר, אם אתה ערבי או חרדי נכה מרותק לכסא גלגלים תקבל ניקוד נמוך יותר מאשר יהודי חילוני שעשה צבא. לזכרוני בג"צ קבע ששירות צבאי לא יכול להוות תנאי לנגישות לקרקע, אולי זו הסיבה שבדו"ח מצוין ש"הוועדה רשמה בפניה את הסתייגותו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין המשקל שניתן לפרמטר של השירות הצבאי בקריטריונים לדיור המוזל". טוב מאוד שהיא רשמה בפניה.
חשוב לשים לב שבניגוד לדיון הענף בקריטריונים לדיור בר השגה ול"מחיר למשתכן", הדו"ח לא דן כלל בשאלת הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי. כלומר, אין שום כוונה לשנות קריטריונים אלה. במצב זה, עניים שעובדים בפחות מ-75% משרה לא יוכלו להגיש מועמדות לאף אחד מהמסלולים: עבור זכאות לדיור ציבורי יהיו עשירים מדי (או נשואים מדי, או שלא נולדו להם מספיק ילדים), ועבור זכאות לדיור בר השגה יהיו עניים מדי. כך, הם יישארו ללא תמיכה ממשלתית כלל, זאת למרות שרבים מביניהם היו עומדים בקריטריונים לדיור ציבורי עד לפני מספר שנים.
***
ניתן לסכם ולומר שהוועדה דואגת בעיקר לקבלנים שיקבלו הטבות מרחיקות לכת אם המלצותיה ייושמו. לכן לא מפתיע, שלצד התנגדות נחרצת להמלצות הוועדה מצד שר השיכון אטיאס ושל ועדת יונה-ספיבק כיוון שאינן פותרות את בעיית הדיור הציבורי (שני גופים שבעצמם לא פעלו מספיק בלשון המעטה למען דיור ציבורי), נשיא התאחדות הקבלנים מברך על המלצותיה אך חושש שלא ייושמו. מהצד השני של המתרס, הנפגעים המרכזיים של מדיניות הדיור בישראל, דיירי הדיור הציבורי וערבים בישראל, לא מקבלים שום פתרון לבעיותיהם.
[1] | בדומה למרבית הכלכלנים כיום, יש לו מספר סייגים: השוק צריך עזרה במקומות בהם הוא מפשל (מוצרים ציבוריים וכו'), השוק אפילו יכול להיזקק לדחיפה קטנה במצב של ריבוי שיוויי משקל, והממשלה צריכה להילחם במונופולים כדי שהשוק באמת יהיה תחרותי, אבל השוק, בסך הכל, הוא מצוין. |
[2] | לא מדובר בתור בו בעלי הניקוד הגבוה ביותר יקבלו את כל הדירות, הוועדה הציעה הקצאה היררכית לפיה חלק קטן מהזכאות תינתן גם לעומדים בקריטריוני הסף בעלי ניקוד נמוך (25% לבעלי ניקוד 21-40, 35% לבעלי ניקוד 41-69, 40% לבעלי ניקוד של 70 או יותר). |