הישג חשוב למאבק נגד הנישול באל-עראקיב: ביום חמישי בבוקר, 24 במרץ, נסוגה הקק"ל מאדמות אל-עראקיב: כל הכלים הכבדים הוצאו מהמחנה שהקימה הקק"ל על אדמות אל-עראקיב, וממנו יצאו הבולדוזרים למחוק את שרידי הכפר ולכסות את האזור בעפר לקראת ייעורו – המחנה שמולו הפגנו לפני שבועיים. במקום נשארו רק הקונטיינר שבו השתמשה הקק"ל כמשרד, ותשתית החשמל.
קל לנחש את שמחתם של תושבי אל-עראקיב. לא ברור עדיין אם זו נסיגה טקטית, הקפאה זמנית של העבודות, או שהקק"ל באמת החליטה לוותר על המשך פרויקט הייעור-נישול באל-עראקיב. אבל ברור לגמרי, שזו תוצאת מאבקם העקשני של תושבי אל-עראקיב ושל כל התומכים במאבקם להכרה, נגד נישול ולשוויון זכויות. לכולנו, הפעילות והפעילים שליוו את המאבק הזה דרך ההריסות החוזרות ונשנות, ובכלל זה גם חברות וחברי התחברות-תראבוט, מותר לשמוח – ויחד עם זאת גם להתכונן לבאות.
אף שאיננו יודעים בדיוק מה גרם להחלטה וכיצד יתפתחו הדברים, צריך לראות אותה בהקשר החרפת העימותים באל-עראקיב בחודשים האחרונים.
מינהל מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לישראל היו אלה שמאז מחצית חודש ינואר הסלימו את הקונפליקט באל-עראקיב: הם הגבירו מאוד את קצב ההריסות (הכפר נהרס 11 פעמים בתוך 7 שבועות), ליוו אותן באלימות קשה, ירי בתושבים והכאתם, והחלו במבצע הכנה מהיר למחיקת הכפר ולייעור האדמות. על אדמות הכפר הוקם מחנה מוקף גדר תיל, ממנו יצאו כלים כבדים לשנות את פני השטח, לכסות אותו בעפר ולהכין אותו לשתילה. הדבר החליש את הכפר; אנשים, שנאחזו בעקשנות באדמה והמשיכו לחיות במקום עם משפחותיהם למרות ההרס החוזר ונשנה, העדר התשתיות ואימת אנשי היס"ם והמעצרים, התקשו להישאר במקום על ילדיהם הקטנים.
אבל במקביל, החרפת הדיכוי והגברת קצב העבודות לקראת הנטיעה חיזקו גם את הסולידריות עם מאבק אל-עראקיב. לשתי ההפגנות הגדולות שנערכו בבאר-שבע באו רבים להזדהות – הן מן הנגב והן מחוצה לו. בפעולה אמיצה באו עשרות מתושבי רהט לחזק את ידי תושבי אל-עראקיב, ממש בשעת ביצוע ההריסות. ה-10 בפברואר 2011 היה יום קשה, מימי המאבק המרשימים ביותר של תושבי אל-עראקיב: נשים, גברים וילדים, עמדו ביחד באומץ ב-10 בפברואר מול כוחות המשטרה וההרס שבאו להרוס את הכפר. הם שילמו מחיר כבד – נשים נפצעו, תושבים נעצרו והוכו, אך הם הוכיחו, שהם נחושים להמשיך ולהגן על אדמתם. התנגשות אין פירושה רק הפגנות ומחאות: חישבו על `עקשנותן ואומץ לבן של נשי אלעראקיב, שהמשיכו לקיים במקום חיים בתנאים שנעשו קשים מיום ליום.
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הכיר מצידו בכך, שהנטיעות נועדו לשרת את תהליך הנישול; הוא דחה אומנם את בקשת תושבי אל-עראקיב לעצור את העבודות, אבל המליץ שעבודות הקובעות עובדות בלתי-הפיכות יופסקו. גם בחו"ל גבר הלחץ על הקק"ל, תאגיד בינלאומי רב-עוצמה, המגייס כספי תרומות רבים: כמה מתורמי הקק"ל בארה"ב הכירו בנזק הפוליטי שגורמת לקק"ל-ארה"ב המערכה הציבורית נגד הנישול הירוק של הקק"ל; מרכיבים בתנועה הירוקה החלו להסתייג מן הייעור המנשל, וגם נציגי מדינות שונות, אותם ניסו הקק"ל ומשרד החוץ לערב במהלך בכך שקראה על שמם את "יער השגרירים" שניטע על אדמות אל-עראקיב והזמינה אותם לחנוכתו בסוף 2005, החלו להביע מורת רוח מנסיונה של הקק"ל להפוך אותם לשותפים למעשה הנישול. זהו הרקע למהלך הנוכחי.
השבועות הקרובים לא יהיו פשוטים: המאבק באל-עראקיב לא הסתיים. הכפר לא זכה להכרה וזכויות הבדואים על הקרקע לא הוכרו עדיין. הנסיגה הזמנית מבטאת את הגברת הלחץ המצטבר על הקק"ל, אך מינהל מקרקעי ישראל עלול להמשיך את מסע ההרס בכפר כדי "ללמד את תושביו לקח" ולהציב משקל-נגד להפסקת עבודות המחיקה-והנטיעה.
יותר מכך: בשבועות הקרובים צפוי להתפרסם דו"ח פראוור – דו"ח הוועדה שמונתה לדון בביצוע המלצות ועדת גולדברג שעסק בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. לפי מה שמסתמן כרגע, דו"ח פראוור – שהוכן תוך התעלמות גמורה מן הקהילה הבדואית, ארגוניה ונציגיה – עלול לסמן שלב חדש במלחמת מדינת ישראל נגד אזרחיה הבדואים. הוא עלול להציע "זבנג וגמרנו" – פיצויים חלקיים וזעומים על מעט מן האדמה עליה תובעים הערבים הבדואים בעלות, הכרה בכמה כפרים והרס האחרים, ובעיקר – הכרזת מלחמה על כל מי שלא יקבל את "הצעת ההסדר האחרונה בהחלט".
אפשר לכן לשמוח: לבלום פעולת נישול של תאגיד ענק, חזק ועשיר כמו הקק"ל, שמוסדות המדינה מאחוריו ועוסק בייעור אדמות אל-עראקיב כבר עשר שנים זהו הישג ממשי וחשוב. הוא מוכיח שצריך להתעקש, וכי מאבק עממי ונחוש של מדוכאים הוא הדרך היחידה לעצור את העוול. מותר לשמוח – אבל העבודה לא הסתימה, והסכנה לא נעלמה. המאבק נמשך – עד להכרה ושוויון.