בספרו המפורסם הגזענות מציין אלבר ממי, שאחת הדרכים להתמודד עם הגזענות היא לפתח התנהגות מוסרית, והחשוב, הוא מוסיף, שהיא צריכה לנבוע "מבחירה שצריך לרצות בה ". טיעון קל לקריאה וקשה למימוש... בעיקר במציאות קונפליקטואלית וכה מורכבת, כמו המציאות הערבית-יהודית בתוך ישראל.
התנהגות מוסרית אינה דפוס התנהגות מולד אלא נרכש; הוא מתעצב הן בחינוך הבלתי-פורמלי – הביתי, הקהילתי, והן הפורמלי - הבית ספרי-והמוסדי.
יחסי יהודים וערבים בישראל מהולים במתחים רבים, והגזענות היא אחד מהם, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. מתח זה אינו תוצר בלעדי של הקונפליקט, אך האחרון מזין ומעצים אותו. למותר לציין שגם במקומות שהשלום שוכן בהם, ובשלום – הגזענות חיה ונושמת.
לפי כול המדדים לגזענות שבוצעו בשנים האחרונות על-ידי גורמים מקצועיים רבים, ניכרת עלייה מתמדת בגילויי הגזענות של יהודים כלפי ערבים. אי טיפול נאות בתופעה על-ידי המדינה והחברה הישראלית כולה מלמד, שהנתונים אינם מפתיעים. האם הדבר אמור לעורר קול זעקה, לפני שהתופעה תכה שורשים עמוקות ותכלה את כולם, יהודים וערבים כאחד? שאלה, הדורשת התייחסות אקטיבית מכל מי שהחיים התקינים והנורמליים יקרים לליבו.
בספרות המחקרית נכתב רבות על הגזענות, מהותה וצורותיה, ואין בכוונתי להרחיב בעניין כאן. אולם חשוב לציין שתכליתה של הגזענות היא השליטה, והיא ממחישה ומסמלת את הדיכוי ושלילת קיומו של האחר. הדבר מסוכן לאין שיעור מאחר שכמעט בכל חברה יש מיגוון של תרבויות ולאומים שונים המייצגים את האחר.
כל חברה השואפת ומתיימרת להיות מתוקנת, נדרשת לעקור את גילויי הגזענות שבתוכה הן בין בני אותו לאום, והן בין בני לאומים ותרבויות שונים. האחריות אינה מוטלת רק על המוסדות הרשמיים אלא גם על אלה הלא-רשמיים. יש להנחיל את הערכים ההומניים וההתנהגות המוסרית לכל מהגיל הרך, הן במערכת החינוך הרשמית והן בחינוך הביתי, עוד בטרם תהפוך הגזענות לרגש מושרש. לפי ממי, קל יתר להילחם בטיעונים מאשר ברגשות.
אולם לא רק בתוך החברה היהודית – גם בתוך החברה הערבית ישנה גזענות חיה ובועטת, גלויה וסמויה. הגזענות הסמויה הפכה בשנים האחרונות למסוכנת ביותר, בעיקר עבור אנשים הרואים באדם ובחירותו ערך עליון. אלה מתמודדים עם כוחות השוללים בתפיסתם ובאורח חייהם עקרון זה. ההתמודדות והמאבק אינם קלים שכן רבים מהכוחות החילוניים המתיימרים לייצג גישה ליברלית פיתחו כלים לחיות עם התופעה במקום לטפל בה – בין אם מרצונם ובין אם לאו. הטיפול בגזענות מחייב עימות בן הכוחות השונים, לאו דווקא עימות פיסי אלא עימות רעיוני אמיתי, והדבר נעדר מהמרחב הערבי בתוך ישראל. איש אינו להוט אחרי עימותים, אך במצבים רבים אשר בהם פועלים כוחות שונים בתכלית, הדבר מתחייב כאשר מסתמנת הגמוניה של קבוצה מסוימת על אחרת ולא בדרך הטבעית והדמוקרטית. עימות מהווה רכיב חשוב בתהליך פתרון קונפליקטים. בעקבותיו משורטט מחדש קווי מתאר חברתיים ורעיוניים חיוניים בתוך החברה... בכל חברה.
מי שאינו משקיע את מרצו ובאופן אקטיבי בטיפול בתופעת הגזענות שסממניה ברורים, ותחילה בחברה האורגנית שלו, הן הערבית והן היהודית, אינו יכול לצפות ואין לו זכות לדרוש מיגור התופעה ברמת המאקרו.
נביאי זעם יטענו כמנהגם, שהגזענות הייתה קיימת משחר האנושות ובכל מקום. הטיעון נכון ואין עליו עוררין, אך האם משמעות הדבר שיש לקבל אותה כנתון, כגזירה משמיים? הגזענות מרימה ראש במקום שהתנאים מבשילים לכך – ואת אלה יוצרים אנשים.
האופטימיזם אינו מכונן מעשינו היחיד. אין טעם שנשלה עצמנו שהגזענות תחלוף בקלות מהעולם, אך ביכולתנו, בשילוב כוחות יהודים וערבים, לצמצם את מימדיה ולמזער את נזקיה למינימום האפשרי. ויפה שעה אחת קודם.