ארוא חליחל, עורכת דין המייצגת, בין היתר, קטינים פלסטינים הנעצרים לאחר שנכנסו לישראל במטרה להתפרנס, מהזווית האישית-אנושית.
ריח חזק של שום מילא את האולם, תהיתי לי, מי העז לאכול שום בצהרי יום ולהגיע לבית-המשפט, האם זה החוקר, התובע, הקלדנית או הסנגורים הנוספים?! לאחר שיחה קצרה עם הנער עם המבט העיקש והכבוי, שישב לו בבגדים בלויים, כפכפי פלסטיק ופנים שעבודה של שעות בשמש חרטה את חותמם עליהם, הסתבר שריח השום נדף מבגדיו. ואני שרצה לי מהרכב, לבית-המשפט, לקניון או למסעדה, כיצד יכולתי לדעת שזו עונת ליקוט השום, עונת ליקוט הבצל?!
העייפות בצהרי אותו יום, ריח השום המהול בריח בצל, המילים שיצאו מפי הנשמה הצעירה שישבה בתא הנאשמים, האזיקים על הרגליים הצרות, המבט שבחלקו חזק וחלקו מתחנן לעזרה, ההשלמה עם העתיד לבוא, אין מנוס מעונש של שלילת חירות, ממאסר, הרי זו לא הפעם הראשונה, גם לא השנייה... הסיטואציה המבחילה הזאת סחררה אותי ולקחה אותי למציאות אחרת.
צהרי יום בביתנו הצנוע, האחיינים שלי מתכרבלים להם מתחת לשמיכה, לחיים אדומות, כוס שוקו של "עלית" ביד וביסקוויטים על השולחן, צופים להם בעיניים מעריצות בגיבור הסדרה המצוירת, נער עני בבגדים בלויים, אח בכור במשפחה מרובת ילדים, אבא חולה ואימא שקועה בגידול הילדים. הנער עזב את הביטחון והרוגע שבידיעת הצפוי בביתו לאי-הוודאות שברחובות, מחפש לו מקור פרנסה, יעבוד בכל דבר, ילקט שום בעונת השום, מלפפונים בעונת המלפפונים, ירים דליי חול, ינקה ויבנה, העיקר שיהיה אוכל לאחים. ואני צופה לי מהצד, גאה בגיבור הילדות של האחיינים שלי שהלב יוצא אליו לפי כל אמת מידה מוסרית, מרוצה מהתכנים שהם לומדים מהסדרה המצוירת, לקחים של דאגה לאחים, אחריות ואהבה מקריבה!
קולו של התובע החזיר אותי לדרמה המשפטית באולם, "כל מדינה זכאית לשמור על גבולותיה", "הנער לא למד לקח וחזר ונכנס למדינה על-אף שתלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי ואין מנוס מהטלת עונש מרתיע של מאסר ממושך בפועל"...במקרה הטוב, ולאחר שהשופט יתחשב בכל השיקולים לקולא, המצוקה הכלכלית, הנסיבות האישיות ומטרת הכניסה לישראל, העבריין יקבל עונש מאסר של שבועיים, העיקר לא 32 ימים, 45 ימים או שלושה חודשים...
בסופו של יום, הגיבור מהסדרה המצוירת של האחיינים שלי, ירד באותה מעלית שיום לפני כן ירד בה אנס ומחר יעלה בה רוצח, ימתין זמן ממושך בתא בית-המעצר בבית-המשפט, יבהה בתקרה הלבנה עד שיאבד את תחושת הזמן, מבעד לסורגי הברזל הקרים ישמע את רשרוש אזיקי האסירים בדרכם לאולמות ובחזרה מהם. בסוף יום הדיונים, הגיבור של האחיינים שלי ייסע באותה פוסטה שמסיעה את העבריינים לבית-הסוהר. שם, יוחזק העבריין עד שירצה את עונש המאסר שאמור להרתיע אותו מלנסות לעבור את גבולות המדינה כדי לאכיל את פיותיהם של אחיו הצעירים ולהרתיע את כל נערי הכפר שמא יעזו ויעברו את הגבול. עם תום ריצוי העונש יחזירו את העבריין למחסום, משם הוא ילך לארץ השב"חים, הם שם, אנחנו כאן.
מדי פעם הם יחזרו, אותם בגדים בלויים מלוכלכים בבטון, ריח של שום או מלפפונים, לפי העונה. כפכפי פלסטיק או נעליים קרועות, אותו "לוק" שב"חי, אותו מבט עיקש וכבוי. (נכתב ב-2012.)
קריאה נוספת:
- סיכום שנה בתמונות: מעל 5000 אסירים פלסטינים כלואים בישראל
- יוניצ"ף: ישראל משפילה ילדים פלסטינים עצורים
צילום: אקטיבסטילס