"תעודת זהות," התבקש האיש לידי להציג. בין נבוך לזועם, מודע לכך שעיני שאר הנוסעים נעוצות בו, נע באי-נוחות והוציא מהכיס תעודת זהות כחולה להפליא.
המאבטח הרוסי הביט בתעודה והאיש מילמל אלי, ספק בהתנצלות, אולי מתוך רצון להסביר או לשתף: "כל יום אותו דבר. מה נעשה, מתרגלים." בהתחלה, כשראיתי את המאבטח חולף על פני שורות של נוסעים ונעצר לידי, נבהלתי. לרגע לא זכרתי שאני לובשת מדים.
מהורהרת בחנתי את שאר הנוסעים סביבנו, שנראו מעט מוטרדים מעצם נוכחותו של האיש הנבדק, שישב כעת מורכן ראש, ספק מבויש. הוא היה שחום עור, כהה שיער, לבוש ג'ינס מלוכלך בכתמי צבע. לבוש לעבודה, דומה לכל כך הרבה אנשים בשכונה שלנו. מיד נזכרתי בשיחת הטלפון שקיים דקות לפני שהגענו לתחנה המרכזית החדשה. הוא דיבר עם אשתו ושאל, אם הילדה כבר התעוררה. הוא ביקש לדבר איתה, כי אתמול בלילה, כשחזר מהעבודה, הילדה כבר היתה ישנה. כשאשתו העבירה לו את הילדה, הקול שלו התרכך; שאל אותה, איך היה אתמול בגן ומה תעשה היום והבטיח לה לחזור כשהיא ערה. אבא מלא געגועים, לא האיש המסוכן שהמאבטח בחן ושהנוסעים סביבנו חששו ממנו.
המאבטח הרוסי חזר בינתיים כמחצית הדרך לאורך האוטובוס. עבר ליד שני סינים ושני שחורים, שנראו זרים להפליא. זר בארצו, חשבתי בעצב על האיש לידי. הם תמיד יראו בו פוטנציאל לסכנה. והכעס שלו תמיד ייחנק מבושה.