גירוש העופות הנודדים

לשיח המעמדי יש צבע: הוא תמיד עדתי. על מיזרוח התרבות העממית והנסיונות לטהר את הוילה בג'ונגל בעזרת חומרי הדברה

 

עוד מעט, עם החגים, יגיעו גם התלונות הרגילות וצקצוקי הלשון על חסרי-תרבות שעושים מנגל בחורשות, על פלישת הברברים למדשאות, למרחבים המטופחים. הקטע הבא התפרסם במעריב באוגוסט 1963:

שיח מעמדי

הקליקו על התמונה לקריאת הכתבה במלואה

לפי החשבון שלי, זו אחת הפעמים הראשונות שבהן הופיעה בעיתונות הישראלית דמות הברברים הנוראים, שכובשים את החופים והגנים ועושים שם מעשים שבן-אדם מן היישוב, כלומר בן-אדם תרבותי באמת, לא עושה: הם אוכלים שם, עושים מוסיקה, ועוד טוב להם (!).

השיח על המוני הברברים שפולשים לחופים ולגנים הוא תמיד שיח מעמדי: הוא שיח האליטות המגנות על המרחב שלהן. הוא שיח של גידור. הוא מוכר היטב מחברות אחרות: אין שום דבר מיוחד, יגידו לנו סוציולוגים\ות, בתלונות של האליטות על פלישת ההמונים לאתרים היקרים, המוגנים, שהיו בעבר רק שלהן. איפה הם הימים הטובים, כשרק לעשירים היה פנאי, כשחופי הים והיערות וההרים היו רק שלהם, לפני שאנשים עובדים זכו במעט המאפשר קיום בכבוד – קצת חופשה, קצת פנאי להתאוורר, קצת תחבורה ציבורית – והתחילו לפלוש לאליטות למרחבים האקסקלוסיביים. מאז מחפשות האליטות אתרים מוגנים – רחוק יותר, מגודר יותר, יקר וייחודי יותר.

שיח מעמדי בארץ הוא תמיד גם שיח עדתי. הכתבה הזו לא כותבת במפורש למי מתכוונים, אבל מהטקסט ברור שמדובר במזרחים. בעצם, מה שעממי מסומן כ"מזרחי". הנה הפולשים לחופי נתניה: הם שותים "עראק וקוניאק", הם פורטים על "עוד" (הכל במרכאות, כי במלים ובאובייקטים האלה צריך לטפל בזהירות, עם כפפות מגן), הם מקישים על "דורבוקה" (שגיאת הכתיב אותנטית לגמרי). הם באים לעשות "כייף". הם באים עם מחצלאות, עם פתיליות ועם התינוקות שלהם. הם כמו להקה של ציפורים, שלא קונה מספיק ולא משאירה כסף במקום. מדובר פה ב"נדידת העמים" (כמה עמים יש באמת בארץ הזאת?). הם "עופות נודדים" ומה שנוצר על החוף הוא "מחנה פליטים ענקי".

איך מגרשים את ה"עופות הנודדים" האלה, את "מחנה הפליטים הענקי"? עם גדרות. ההפרטה של החופים מוצגת כאן בגלוי כתרופה שתמנע מהאנשים הלא-נכונים להיכנס: "בקיץ הבא," אומר סגן ראש העיר, איש הימין מתנועת חירות, "ייפתחו המרחצאות לקהל, וכל מי שירצה ליהנות מן השירותים יהיה חייב בתשלום." הוא מבטיח, כמו תמיד, "מחירים נוחים", אבל "תקופת השירותים בחינם לא תימשך". (ובאמת, עיתוני שנות הששים מתעדים תהליך מקיף של גידור החופים, המתרחש בכל מקום וכרוך גם בהתנגשויות ועימותים).

יש לכותב הרשימה בעיתון סיבות טובות לא לכתוב במפורש, שה"עופות" האלה הם מזרחים. אנחנו בשנות הששים, לא בשנות החמשים, התקדמנו, למדנו משהו בהילכות גזענות! גם בהיבט הזה הטקסט מ-1963 מסמן משהו חשוב בתהליך המודרניזציה המתמיד של הגזענות הממוסדת. לכן הוא מקפיד לכתוב, שה"עופות הנודדים" הם לא בהכרח (אבל קצת כן!) העולים מהמושבים שבסביבה. כי העולים האלה "מוסיפים נופך צבעוני לאוכלוסיית הקיץ". מזרחים יכולים להיות כל-כך חמודים, בתנאי שהם מגיעים במינון נכון, במנות קטנות. ובכל זאת: ברור שהוא מתכוון גם לעולים האלה. עיתוני התקופה מלאים בכתבות על העוני והמצוקה ביישובי העולים באזור.

המזרוח של התרבות העממית

למי שמדבר על מעמד, הנה דוגמא טובה לכך שהתנשאות מעמדית בארץ היא תמיד גם אתנית. למעמד יש צבע; ואת התרבות העממית מסמנים תמיד גם כ"מזרחית". תרבות של אנשים היא גם דרך חיים, לא רק יצירות נחשבות. הדה-לגיטימציה של תרבות עממית, של דפוסי בילוי עממי, של הכיף היומיומי, בארץ — היא תמיד גם עדתית, תמיד מלווה בסימונה כ"מזרחי". גם אשכנזים אוהבים לעשות על האש, בטח. במודעות יקפידו כמובן להבדיל בין "גריל פחמים" למנגל עממי, בין "גריל מאבן מתוצרת איטליה" ב-25,000 שקל למנגל פשוט, אבל לעשות על האש זה עניין עממי. מה שהופך את המנגל למזרחי הוא המנגנון העמוק של מזרוח העממי.

כשהאליטות מנסות לאפיין בארץ תרבות עממית – היא מסומנת כ"מזרחית", גם אם אינה "באמת" מזרחית. זה ממש לא משנה. אי אפשר להגן על תרבות עממית בארץ, על התרבות הממשית של אנשים רגילים, מפני ההתנשאות המעמדית ומפני הגדרות והרשיונות – בלי להתמודד עם כך שהיא מסומנת כמזרחית, ושהיא בחלקה הגדול מזרחית (כלומר לבנטינית, ערבית-מעודכנת, מעורבבת) באמת.

הטענה, שמה שמסומן כ"מזרחי" אינו "מזרחי באמת" מחמיצה את זה לגמרי. מזרחי בתוך ההקשר החברתי של ישראל הוא קודם כל מה שמאתגר את ההגמוניה התרבותית-חברתית. מזרחי הוא כל מה ששרים דווקא, כי בזים לו, כי אסור להשמיע אותו, וזה קודם כל כל מה ש"נשמע ערבי", "נראה לבנטיני". עלוב עוד יותר הנסיון של בני פרל ודומיו לומר, שמה שמסומן כ"תרבות מזרחית" הוא פשוט "לא באמת תרבות" — כלומר, להגן על ההתנשאות התרבותית-חברתית בעזרת התבצרות מאחורי קאנון תרבותי סגור אחר, להכות בתרבות העממית-מזרחית בעזרת נפנוף בתרבות המזרחית הגבוהה, ליחידי סגולה.

צריך להבדיל בין המזרחיות הממשית של התרבות, לבין מה שהאליטות מסמנות כ"מזרחי". תרבות מזרחית היא באמת לא בהכרח "עממית". כמו כל תרבות, יש בה רבדים שונים, ממסורות קלאסיות מורכבות שמטפחים אומנים, אנשי מקצוע, ועד שירי חתונה ועבודה שאנשים מאלתרים בעצמם. על התרבות הזו, על כל מגוון הרפרטוארים שלה, חייבים להגן מול הדיכוי התרבותי. ממש כשם שנוכח דיכוי לאומי צריך להגן גם על זכויותיהם של בעלי הנכסים באוכלוסיה המדוכאת (כן: להגן מול אנטישמיות אירופית על זכויות הרכוש של יהודים מבוססים; להגן מול נישול ציוני על זכויות הבעלות של פלסטינים מבוססים), כך נוכח דיכוי תרבותי חייבים להגן לא רק על התרבות המזרחית העממית, אלא גם על הנכסים התרבותיים היותר אקסקלוסיביים, היותר נחשבים שלה.

טיהור הווילה בג'ונגל

אבל לב האתגור החברתי-תרבותי של השיטה הקיימת הוא בקידום התרבות העממית, הממשית, שהיא מזרחית גם משום שכל מה שעממי הוא "מזרחי" במסגרת הסדר החברתי-תרבותי הדכאני הקיים, וגם משום שתרבותם הממשית של רוב עניי הארץ הזאת ומדוכאיה היא אכן לבנטינית, ערבית, מזרחית. זהו מאבק להגנת התרבות והחיים המעורבבים נגד מנגנוני הטיהור המשתיקים והמשתקים. הדיכוי הזה הוא לא תאונה, הוא לא סתם "גזענות", משהו שאפשר לפתור בעזרת וידויים אישיים והכאות על חטא. הטיהור הוא תהליך חברתי — טיהור פנימי של החברה היהודית מהערביות שבה על-ידי התנועה הציונית, במסגרת הנסיון להפוך את החברה המעורבבת למושבה-למופת, להפוך אותה לוילה בג'ונגל.

כדי להקים וילה בג'ונגל משתמשים בנשק מחוצה לה ובחומרי הדברה בפנים. הם לא זהים, אבל יש ביניהם זיקה עמוקה. אין טעם שנשלה את עצמנו, כאילו התרבות המזרחית נותנת למישהו מאיתנו חסינות בפני חומרי ההדברה.

התרבות העממית תמשיך להיות מסומנת כ"מזרחית", כל עוד תשמש ישראל ראש-חץ, מבצר חמוש מול העולם הערבי, כל זמן שתימשך המלחמה המתמדת מול הפלסטינים ומול המזרח הערבי. והיא תמשיך להיות מזרחית ממש, לבנטינית, מעורבבת, לא כי היא נמצאת במזרח התיכון (אפשר לחיות כאן כגטו חמוש), אלא משום שהחברה הזו — תודה לאל! — באמת לא נראית כמו שמהנדסי המושבה דמיינו אותה בחזונם הציוני: במקום מושבה לבנה מסודרת נוצרה כאן חברה מעמדית, על מנוצלותיה ומנוצליה, על העניות והעניים שבה, שיש בה מיעוט לאומי פלסטיני שלא ייעלם, ורוב ניכר שאינו "אירופי", "לבן", "מערבי". המאבק לשחרור תרבותי הוא לפירוק מערך הגדרות ותהליכי הטיהור המבקש לתחזק ולהרחיב את הוילה בג'ונגל.