ביולי 2011 חנכו אנשי ישיבת ההסדר "רוח צפונית" בעכו את פתיחת מבנה הישיבה המפואר. סילבן שלום, משנה לראש הממשלה ושר לפיתוח הנגב והגליל שלח להם את ברכתו: "הקמת הישיבה בעיר", אמר השר, "מסייעת לחזק את המגמה של ייהוד הגליל. אין מה להתבייש באמירה זו! אנחנו רוצים שיהודים יבואו לגור בגליל כמו גם בנגב, ואתם מסייעים לי להגשים את החזון שאני מאמין בו". בגליל יש כבר רוב של "לא-יהודים", אמר שלום בריאיון רדיו, כמה חודשים לפני כן. השר שלום לא הותיר ספק: בעיני ממשלת ישראל, האזרחים הפלסטינים של הנגב והגליל הם סכנה, שכדי להתמודד איתה יש להקצות משאבים וליישב יהודים. במהלך הזה מוצאת הממשלה בעלי ברית נאמנים שעושים את העבודה בשטח: מתנחלים שעברו מן השטחים הכבושים אל תוך הערים המעורבות בישראל, ראשי ערים שמאמינים שהדרך להתמודד עם מצוקה ועוני היא החלפת הסובלים ממצוקה ב"אוכלוסיות חזקות" ואינם מהססים להשתמש בהסתה גזענית לקידום מטרותיהם, וגם ג'נטריפיקטורים יפי-בלורית, שאינם מבקשים להם דבר פרט לקידום עסקיהם, ו"פיתוח העיר". עכו נמצאת בחזית העימות הזה.
נישול, הפליה והפרדה
לפני 1948 מנתה אוכלוסיית עכו כ-15,000 נפש, מאות ספורות מתוכם תושבים יהודים. רוב התושבים התגוררו בעיר העתיקה, ומיעוטם – בעיר החדשה הערבית שהוקמה מחוץ לחומות (אלעמאראת או עכו החדשה). במהלך המלחמה גורשו רוב תושבי עכו הפלסטינים; בסיומה הצטופפו בעיר העתיקה כ-3,000 פלסטינים, רבים מהם פליטים מיישובים פלסטיניים שנמחקו מן המפה. אל העיר הגיעו עולים מזרחים; בשנות הששים התייצבה אוכלוסיית העיר, כאשר כרבע מתושביה הם פלסטינים. עכו היתה ונשארה עיר מצוקה. מאז שנות התשעים הצטרפו לעיר עולים רבים מחבר המדינות; במקביל, נוכח חולשתה הכלכלית של עכו ובהעדר תשתיות ראויות, עזבו את העיר תושבים יהודיים רבים שמצאו פרנסה ואפשרויות מגורים בצפון. האוכלוסיה הפלסטינית בעיר גדלה, וכיום היא מונה כ-30% מתוך 53,000 תושבי העיר.
תושבי עכו הפלסטינים איבדו את רוב רכושם. בעיר העתיקה מחזיק האפוטרופוס על נכסי נפקדים בכ-85% מן הבתים; 10% נמצאים בידי מוסדות דת מוסלמים ונוצרים, ורק 5% בידי בעלי נכסים פרטיים. כמו בערים פלסטיניות אחרות (יפו, רמלה, לוד) העביר האפוטרופוס על נכסי נפקדים את הבתים הפלסטיניים – בתי הפליטים או מי שהפכו לפליטים פנימיים – לידי חברת הדיור הממשלתית עמידר. תושבי העיר העתיקה הפלסטינים אינם בעלי הבית בעירם; רובם שוכרים את בתיהם מהחברה הממשלתית, הנמצאת בידי עסקני השלטון, וחיים תחת פיקוחה המתמיד.
ב-1967 הקימה ממשלת ישראל את החברה לפיתוח עכו העתיקה. החברה הופקדה על ביצוע תוכנית להפיכת עכו העתיקה כולה לאתר תיירות; העיר היתה אמורה להפוך ל"מוזיאון חי". החברה חתרה לרוקן את העיר העתיקה מתושביה הערבים כדי להפוך אותה למוצג תיירותי משוחזר, בדומה למהלך שביצעה ביפו החברה לפיתוח יפו העתיקה, שאכן הצליחה בשנות הששים להפוך את הרובע העתיק של יפו ל"מושבת אמנים" מקורבים לשלטון, לאחר שרוקנה ממנו את כל תושביו. תושבי עכו העתיקה העניים, טענה החברה, הם מכשול בדרך להפיכת עכו העתיקה למוקד תיירות. הזנחת העיר העתיקה ותשתיותיה והטלת מגבלות בנייה ושיפוץ בלתי-אפשריות על תושבי העיר העתיקה נועדו להמאיס עליהם את החיים בה; בשנות השבעים נחשבו כשליש מיחידות הדיור בעיר העתיקה בלתי ראויות למגורים. החברה לפיתוח עכו העתיקה ניסתה לגרום למשפחות הפלסטיניות לעזוב את עכו ולהגר לאזור מכּר-ג'דיידה. עכו נשארה "עיר מעורבת" – כמו לוד, רמלה ויפו. כמותן, גם היא המשיכה לסבול מעוני ומצוקה – וממדיניות שיטתית של הפרדה והפליה. התוכניות ליצור עיירה פלסטינית על גבעת טנטור באזור ג'דידה-מכר, על אדמות שהופקעו כבר ב-1976, כדי לרכז בה את תושבי הגליל הפלסטינים ובהם תושבי עכו, חזרו והועלו בזמן האחרון.
"להתנחל בלבבות": מן הגדה המערבית אל תוך ישראל
זה כמה שנים שפועלות בעכו קבוצות מתנחלים מן השטחים הכבושים, אשר הציבו לעצמם את המטרה לא להסתפק בהתנחלות מעבר ל"קו הירוק" אלא גם "להתנחל בלבבות", כלומר להיאבק לשינוי אופיה של החברה הישראלית. מוקד פעולתן הוא בערים המעורבות – ביפו ולוד, רמלה ועכו (וגם בנצרת עלית.
דפוס הפעולה מוכר בינתיים היטב: הוא נפתח בקניית נכסים והתיישבות מאורגנת בשכונות הערביות בסיוע מסיבי של השלטונות; המתנחלים פותחים במסע לחיזוק ה"ציביון היהודי" ובמסכת התגרויות בתושבים הפלסטינים כדי להרוס את המירקם הפגיע של חיים משותפים, במידה שהוא קיים. המתנחלים בערים המעורבות מכירים היטב את המצוקות החברתיות ומנצלים אותן לצרכיהם; נוכח העמקת המצוקה בחברה הישראלית והתפוררות שירותי הרווחה הציבוריים, הם יכולים להציע סיוע חומרי ותרומות ונכנסים לחלל הריק שנוצר בשכונות המצוקה כדי לקנות לבבות ולצבור כוח. מסע "חיזוק הזהות היהודית" מוביל פעם אחר פעם להסלמה הדרגתית של היחסים עם התושבים הפלסטינים, כאשר כל התנגשות – ממש כמו מעבר לקו הירוק – משמשת עילה להרחבת ההתנחלויות ולהשגת נכסים נוספים.
חלוצי ההתנחלות המאורגנת בעכו היו אנשי הגרעין התורני "אומץ" – קבוצת מתנחלים שהתיישבה בשכונה המזרחית בשנת 1997. מנהיגם הוא בוגר ישיבת "שבי חברון" – ישיבת המתנחלים שנוסדה בלב חברון ב-1982, תפסה את בית-הספר הערבי לבנות שליד הקסבה ("בית רומנו") ונחשבת מאז לחוד החנית של המתנחלים בחברון. אליו הצטרפו מתנחלים אחרים מדרום הר חברון. הם באו, כך הצהיר בגלוי מנהל הגרעין, כדי להתמודד עם עזיבת משפחות יהודיות את עכו שהחלישה את "צביונה היהודי". ביוזמה להקמת הקבוצה תיווך הרב שלמה אליהו, הרב הגזען של צפת, שהתפרסם בקריאתו ליהודים לא להשכיר דירות לערבים בעיר. אבל רב העיר עכו, יוסף ישר, אינו רחוק ממנו ברוחו. בריאיון עתונאי משנת 2003 הכריז ש"הערבים פשוט כובשים אותנו", כלומר קונים דירות, ולא היסס להעלות באוב איום: "אנחנו מאבדים את כל הגליל המערבי. הם מגיעים מהכפרים ונכנסים אל תוך הערים, כולל חיפה." אז עוד התלונן הרב שמקשים עליו לומר בגלוי את מה שהוא מבקש לומר: "אי אפשר לומר למי שמעוניין לרכוש דירה שלא יקנה כי הוא ערבי. אמירה כזו תוגדר מיד כגזענית", אמר לו הכתב. "בגלל העקרונות הללו ובגלל הפחד שלנו לומר את הדברים בצורה גלויה וברורה, אנחנו עוד נשלם ביוקר. הכיבוש הערבי הזוחל הוא הבעייה האמיתית. עם האלימות של הנוער הערבי עוד נסתדר".
המתנחלים זיהו את המצוקה הכלכלית השוררת במקום; עכו סובלת משיעורי אבטלה גבוהים; כמחצית מן השכירים בעיר משתכרים עד גובה שכר המינימום. הם החלו לחלק חבילות מזון בשכונות וקנו לעצמם אהדה ותמיכה בקרב עניי העיר היהודים. מתוך המתחם המגודר בשכונה המזרחית שהקימו הם מפעילים תוכניות "לחיזוק הזהות היהודית" בבתי הספר.
המתנחלים, הפועלים באופן מאורגן לכיבוש העיר, מקרינים את דפוס הפעילות שלהם על תושביה הפלסטינים. הם מקפידים לתאר אותם כחלק מקשר מאורגן לכיבוש העיר מידי היהודים והפיצו את התפיסה, שתושביה הערביים של עכו הם "פולשים" הנכנסים לשכונות היהודיות. רבים שכחו את העובדה, ששכונותיה החדשות של עכו אכלסו פלסטינים רבים לפני 1948, ושגם שיכוני המזרח קמו בעצם על הכפר הפלסטיני מנשייה, שרוב תושביו הפכו פליטים.
הגרעין הפעיל השני של המתנחלים הוא ישיבת ההסדר "רוח צפונית", שהוקמה בשנת 2003 ב"שכונת וולפסון", שכונה שהרוב המוחלט של תושביה הם ערבים. היא מונה כ-200 צעירים המשלבים שירות צבאי עם לימודי תורה ומסתובבים חמושים בנשק בשכונה. רב הישיבה, יוסי שטרן, אף הוא איש התנחלות שהגיע מאלון מורה. אנשי "רוח צפונית" מתארים את עכו כעיר יהודית שיש לחדש את ימיה כקדם. דו-קיום בין יהודים לערבים, הכריז שטרן, "הוא רק סיסמא" ועכו, כמו ערים יהודיות אחרות, היא עיר שצריך לשמר בה את הזהות היהודית. "עכו של היום," טען שטרן, "זה ארץ ישראל של עוד 10 שנים", כשהוא רומז לסכנה הטמונה בהתרבות תושביה הערבים. "מה שקורה היום בעכו זה מה שיקרה ישראל. אנחנו החזית שנותנים כבוד למדינה וצריך בכל דרך לחזק ולעמוד למבחן הלאומי בכבוד."
"כדי שנוכל ליישב את א"י ולהתנחל בה", הסביר שטרן, עלינו "להתנחל בלבבות". לשם כך הוא ואנשיו עוסקים ב"ייהוד" החברה היהודית, כלומר במיסיון פעיל ובמאבק נגד התושבים הערבים המהווים "סכנה דמוגרפית". תושבים פלסטינים בעכו מספרים על מתנחלים בכיפות סרוגות המטילים את אימתם על סביבתם ומסתובבים בשכונות חמושים. אתר תנועת "בני עקיבא", אליה משתייכת ישיבת ההסדר "רוח צפונית", מאשר שזו בדיוק הכוונה: "בחורי הישיבה מקרינים עוצמה, נחישות ובטחון בכל הנוגע לעתידה היהודי של העיר", הם מחזקים את "המשמר האזרחי" ומפעילים את "המסלול היהודי" בעיר העתיקה – סיור למטיילים בעיר העתיקה, המתעלם לחלוטין מההיסטוריה הפלסטינית שלה, מעקבות האסלאם והנצרות שבה, ומציע במקום זאת סיור בהיסטוריה יהודית מטוהרת בלב העיר העתיקה.
כשהאש פורצת: הפוגרום והגירוש
באוקטובר 2008 התפרצו המתחים בעכו. תקרית בין שכנים במהלך יום כיפור לובתה על-ידי מתנחלים ואנשי ימין, שהסיתו נגד התושבים הערבים (ראו דיווח מפורט כאן). את מה שהתרחש לאחר מכן אי אפשר להגדיר אחרת מאשר כפוגרום מאורגן בו השתתפו אלפים; ההתנגשויות התמקדו בעיר החדשה של עכו – בשכונת המזרח ובשכונת וולפסון. בשכונות הצפוניות, שבהן חיים פלסטינים בצד יהודים, התגודדו מתפרעים ברחובות, קראו "מוות לערבים" ותקפו את בתי המשפחות הערביות בנסיון להבריח אותן מבתיהן. דירותיהן של 14 משפחות פלסטיניות הותקפו, כמה מהן הועלו באש ותושביהן אולצו להימלט מבתיהם.
תושבים פלסטינים שגרים בשכונות מעורבות בעיר החדשה, מספרים שבמהלך המהומות הפגיעה בערבים היתה מאוד ממוקדת: "אלינו לשכונה הגיעו עשרות באוטובוסים, דתיים-לאומנים בכיפות סרוגות; יורדים, מתחלקים לקבוצות והולכים לבתים. הם ידעו איפה גרות משפחות פלסטיניות. הם היו עומדים מתחת לבתים, בקבוצות גדולות ומתחילים בקריאות גזעניות: 'מוות לערבים! עוד נשרוף אותם, נגרש אתכם...' זה נמשך כמה ימים. היו גם תושבים מאותן השכונות שירדו ואמרו: הגיע הזמן – צריך לשלוח את הערבים לעיר העתיקה או לעזה."
לא מעט נכתב אז על האירועים בעכו. מה שחמק מתשומת לב הוא תוצאותיהם העמוקות: הפינוי הזמני של המשפחות הפך לגירוש בר-קיימא. 14 המשפחות הפלסטיניות שגורשו וניסו לחזור לבתיהן נתקלו בחומה של אטימות: המשטרה סירבה להבטיח את שלום החוזרים, ואילו העירייה התכחשה לאחריותה והציעה למשפחות דיור חלופי מחוץ לשכונה. למשפחות שהחזיקו בבתים פרטיים מרווחים הציעו דירות צפופות קטנות; משפחות שחיו בדירות של הדיור הציבורי נאלצו לעזוב מאחוריהן דירות מרוהטות וקיבלו דירות קטנות ריקות. רוב המגורשים ויתרו; רק משפחות ספורות ניסו לחזור לבתיהן.
ג'והיינה סייפי, פעילה חברתית מעכו, מתארת כיצד ליוו הפעילים אחת המשפחות שגורשה חזרה לביתה. המשטרה הזהירה שלא תוכל לערוב לשלומה, אך הפעילים התעקשו. הם הגיעו עם המשפחה הפלסטינית הראשונה לשכונה וליוו את בני המשפחה לדירת השיכון הקטנה שלהם: "אנחנו מגיעים, ופוגשים בחדר המדרגות שני זוגות יהודיים, שגרים בדיור הציבורי בדירות צפופות. הם מספרים לנו, ששלחו אותם מחברת עמידר לראות את הדירה שהתפנתה מדייריה הערבים. 'אנחנו גרים בדיור ציבורי כבר שנים בצפיפות גדולה,' סיפרו, 'ומחכים שיגיע תורנו, מחכים שתתפנה דירה. אנחנו ברשימת המתנה ואין לנו ממש סיכוי. אין דירות בדיור הציבורי. הרגע התקשרו מעמידר ואמרו לנו : 'לכו, תראו את הדירה'."
ג'והיינה ממשיכה: "זוג אחד מן השניים שהגיעו פרש מייד; הם לא רצו לראות את הדירה. הזוג השני, אנשים שמצבם הכלכלי קשה, ביקשו רק לעלות כדי לראות את הדירה. וזו התמונה: אנחנו – הפעילים, בני המשפחה שגורשה והזוג – עולים, ותוך כדי כך הם מספרים לנו על ילדיהם. אנחנו נדחקים לתוך מעלית קטנה; על הקירות שלה חרוט 'מוות לערבים'. כולנו מנסים להתעלם, להתחמק מהמקום שבו אנחנו נמצאים. אנחנו מגיעים לדירה והרבה שכנים מקיפים אותנו. כולם מסתכלים. בת המשפחה הפלסטינית שליווינו פותחת בידיים רועדות את דלת דירתה – ואז היא אומרת לזוג: אני לא רוצה שתיכנסו הביתה.
כך החזרנו את המשפחה לביתה, אבל הם לא החזיקו מעמד בשכונה ובסופו של דבר עזבו. רק שלוש משפחות ערביות נשארו בשכונה."
ג'נטריפיקציה ונישול: שכונה מגודרת בצבע חאקי
בצד המתנחלים האידיאולוגיים, המקדמים סדר-יום לאומני ואנטי-ערבי מובהק, מתרחש בעיר העתיקה תהליך ג'נטריפיקציה המשנה את פניה. ראש העיר לנקרי מקדם את התהליך בגלוי: כמו ראשי ערים לא-מעטים בישראל, הוא מאמין שהפתרון למצוקת העניים הוא בהחלפת התושבים, בהבאת "אוכלוסיה חזקה". את משאבי העיר המועטים הוא משקיע בפיתוח טיילת בעכו העתיקה ובמשיכת משקיעים לפיתוח הפוטנציאל התיירותי של עכו. בהנהגתו הוקם בעכו הענייה מרכז טניס הכולל 13 מגרשים. התשתיות החדשות אינן מיועדות לתושבי עכו הממשיים, הקיימים, יהודים וערבים. הן מיועדות לתושבים החדשים שיבואו – אם יבואו. ובינתיים, מתעלמות מערכות הרווחה מצרכי התושבים.
עיריית עכו גאה לעומת זאת בשכונה החדשה שנבנתה בה החל משנת 2006 – שכונה מגודרת של וילות פרטיות צמודות-קרקע עבור אנשי צבא הקבע ומשפחותיהם (על שכונות כאלה ברחבי ישראל, קראו פה). מי שמהלך ברחובות שכונת נאות-ים, בין בתים צמודי-קרקע מוקפים בחומות, לא יידע שהוא נמצא בעכו. השכונה הוקמה בסיוע מסיבי של המדינה: בסיוע משרד הבטחון ובתמיכתם של ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט ושל השר לפיתוח הנגב והגליל, שמעון פרס. אנשי צבא הקבע קיבלו הנחות ענק במסים – והתחייבו מצידם לא למכור את הדירה במהלך 5 שנים לאחר רכישתה כדי "לחזק את העיר בקהל איכותי": עם סיוע ממשלתי כזה, מפתה לנצל את ההטבה, למכור ולצאת ברווח. ראש העיר שמעון לנקרי קרא לדיירי השכונה "חלוצים" והגדיר אותם כ"גאוות העיר".
שכונת אנשי צבא הקבע בעכו היא דוגמא מאירת עיניים לדרך שבה נישול לאומי וג'נטריפיקציה משתרגים זה בזה בישראל. תושבי שכונת נאות-ים הקימו על דעת עצמם וללא רשיון מחסומים חשמליים בכניסה לשכונתם ורישתו אותה במצלמות אבטחה; הם נימקו זאת בשמירה על "ציביון השכונה וביטחונה". המחסום נחוץ, כך טענו, משום שבתור אנשי צבא הם מחזיקים בבתיהם גם בציוד צבאי ובמסמכים מסווגים; כדי להצדיק מחסומים לשכונה אקסקלוסיבית מותר גם לצבוע בתים צמודי-קרקע בחאקי. ראש העיר תמך בבקשתם, בטענה שיש לשכונה "מאפיינים ייחודיים" כ"שכונה צבאית". למרות זאת, סירבה ועדת התכנון והבנייה המקומית של עכו בינואר 2010 לאשר זאת.
אנשי צבא הקבע הודיעו בתגובה שמאבקם להכשרת המחסומים לא הסתיים – והיו להם סיבות טובות לאופטימיות. חבר הוועד המנהל של השכונה הסביר שאסור לפגוע ב"הגירה היהודית האיכותית המובהקת לעיר עכו". הלחץ הצליח: ביוני 2010 אישרה הוועדה העירוני בדיעבד את הקמת המחסומים. אין כל סכנה ששכונות אחרות בעכו ידרשו אף הן מחסומים וגדרות, טען נציג עמותת אנשי צבא הקבע שביקש לאשר את הקמת המחסומים, שאין כל חשש לניתוק השכונה או ששכונות אחרות בעיר יבקשו גם הן להקיף עצמן במחסומים, כי הרי "שכונת נאות ים שונה מהותית משכונות אחרות בעיר גם מבחינת הרכב האוכלוסייה שלה, וגם מבחינת המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. [זו] שכונה ייחודית שהוקמה מלכתחילה לאנשי הביטחון ועבורם וכולם יודעים זאת, גם גורמים חבלניים ופליליים" (הדגשות שלנו). כשביקרנו במקום בספטמבר 2011, עמדו המחסומים בכניסה לשכונה ופעלו כסידרם.
עמידר נגד דיירי עמידר
בעוד שבעיר החדשה הוקמה השכונה המגודרת עבור אנשי צבא הקבע, בעיר העתיקה עצמה מתקדם תהליך הנישול ביוזמת החברה הציבורית עמידר – המשכירה נכסים פלסטינים (נכסי הפליטים) לתושבים פלסטינים. חברת עמידר עושה שימוש בטקטיקות מוכרות היטב מערים אחרות: היא פונה לדיירים, שרבים מהם סובלים במצוקה כלכלית, בתביעה להסדיר את מעמדם ולשלם תשלומים שהם חייבים לה, לטענתה, זה שנים; אם אינם יכולים הם מאבדים את זכאותם ודירותיהם נלקחות מהם.
דרך נוספת היא לשפץ ביוזמתה את הבתים העתיקים "שחזור היסטורי קפדני" בסכומי עתק – ולהגיש לאחר מכן את החשבון לדיירים, שברור שאינם מסוגלים לשלם אותו. כך הופכות היוזמות להצלת העיר העתיקה מחורבנה ולשחזור המבנים לחרב פיפיות המופנית נגד התושבים. במקרים אחרים נדרשים בעלי דירות פלסטינים, שאינם מתגוררים בדירות שכורות של עמידר, להוכיח לאחר יותר מ-60 שנה שנמצאו בעכו בבתיהם ב-15 במאי 1948, שאם לא כן, הריהם בעצם פליטים, שחל עליהם חוק נכסי נפקדים מ-1950 – ודירותיהם יכולות להיגזל מהם.
במקביל מקדמת "החברה לפיתוח עכו העתיקה" את ייהוד העיר העתיקה. היא מפרסמת מכרזים, שלתושבי העיר העתיקה הערבים – שמעריכים ש-40% מהם נתמכים בקצבאות הביטוח הלאומי – אין כמעט סיכוי לעמוד בהם. במקביל, הועברו בתים במספר לא ידוע בעיר העתיקה לרשות "עמותת איילים", המקימה "כפרי סטודנטים" ליהודים בלבד ומכריזה בגלוי שמטרתה לקדם התיישבות יהודית. פטרוניה של העמותה הם הסוכנות היהודית והמיליארדר הציוני האמריקאי דיויד מראז' (מאדריכלי תוכניות הפיתוח המופרטות לנגב). אנשי העמותה עושים עבודה חברתית בעיר ודרכה מכשירים את פרויקט התנחלות. די לשוטט ברחובות העיר העתיקה כדי להבחין בפער האדיר בין הבתים המשופצים של אנשי עמותת איילים, לבין בתי התושבים הפלסטינים הסובבים אותם.
כך עבר מיד ליד, הרחק מעיני הציבור, מספר לא ידוע נכסים ובהם בתים בעלי ערך היסטורי. במענה למחאת תושבי עכו הפלסטינים על כך שהחברה מציעה למכירה נכסים חשובים בעיר העתיקה ומסתירה את המכרזים מעיניהם, טען מנכ"ל החברה, שאין כל צורך לתת עדיפות לתושבי עכו במכרזי החברה. אבל כשנשאל ביחס להעברת נכסים בעיר לידי עמותות המקורבות לשלטונות, חשף מנכ"ל החברה את המהלך: "בזמנו העברנו נכסים לסוכנות היהודית, שהיא פטורה מהמכרז, והסוכנות העבירה את הנכסים בין היתר לעמותה כמו איילים."
מהלכי החברה לפיתוח עכו העתיקה משתלבים היטב בפעולותיהם של יזמים פרטיים. וכך, אורי ירמיאס ("אורי בורי"), המחזיק מסעדת דגים בעכו, קנה בתים שונים בעיר העתיקה ומקים בה "מלונות בוטיק". תושבים מספרים על יזמים המציעים הצעות שאי אפשר לסרב להן. כאן פועל מנגנון השוק – והשוק מוטה לטובת העשירים והמקורבים. את הבניין בו יקום המלון קנה ירמיאס מידי רשות הפיתוח – הגוף המחזיק ב"נכסי נפקדים", בבתי הפליטים הפלסטינים, ומציע למכירה בתים ערבים; יזמים מקורבים, שמחזיקים בהון הדרוש כדי לשפץ בתים עתיקים ואת הקשרים הנחוצים כדי לזכות במכרזים, קופצים על המציאה וקונים. כך מתרחשים הדברים לא רק בעכו, אלא גם בחיפה (בואדי סאליב למשל) ובמקומות אחרים. וכך מתואר מהלך הרכישה של אורי ירמיאס מפיו:
הוא פנה לחברה לפיתוח עכו העתיקה, והמנכ"ל, דודו הררי, המליץ לו להסתכל על מבנה שנמצא לא רחוק מהמסעדה. "הוא שלח איתי את הבחור עם המפתחות, ראיתי ואמרתי 'רוצה אני'. חשתי איזו התרוממות רוח", מספר ירמיאס. "אני לא מאמין בקארמה, אבל משהו בהרגשה אמר לי שזה המקום". מדובר בשני מבנים נפרדים – בית שוכרי ובית ויצ"ו, שנחכרו על ידיו לדורות כדי להקים בהם מלון בוטיק. המבנים יחוברו בעזרת גשר ותותקן בהם מעלית חיצונית. במלון יהיו 12 סוויטות עם תקרות מצוירות מרהיבות, מסעדה קטנה ובר לאורחים, בית מרחץ טורקי משופץ (אך לא ג'קוזי), ומרפסת גג שתשמש לשיזוף במשך היום ולברביקיו בשעות הערב. (הארץ, 7.4.2006)
וכך, בלב המצוקה, יקום לו "מלון בוטיק". זהו דפוס "פיתוח" המדיר את תושבי המקום. ההשלכות השליליות של דפוס פיתוח כזה, כותבת מתכננת הערים ד"ר גילה בן-שטרית, צוינו כבר במחקר: "פינוי ועקירה של תושבים במטרה לפתח אתרים תיירותיים, עלייה במחירי הקרקע, המזון והדלק עבור האוכלוסייה המקומית; רבים מהמתקנים המשרתים תיירים, כמו מגרשי גולף או מלונות מפוארים, אינם נגישים לאוכלוסייה המקומית, פעמים רבות הם מ"חוץ לתחום" עבור הקהילה המקומית." היא מזכירה בהקשר זה גם את התפתחות "טיולי הריאליטי", סיורים בשכונות עוני.
תפיסת עכו כ"מוזיאון חי" שבו ניתן להתבונן ב"ילידים" כאילו הם שרידים השייכים לזמן אחר, לא נעלמה. "חלק מהאותנטיות של הבית וחלק מהקונטרסט" בין הרחוב לבין "בית שוכרי" ההיסטורי שיהפוך למלון בוטיק, אומר היזם ירמיאס, "זה שהוא כמו לפני 100 ו-200 שנה. אותן נשים קולפות שום בפתח הבית והילדים משחקים באותו כדור."
אבל גולת הכותרת של הג'נטריפיקציה הציבורית-פרטית היא בינתיים מכירת ח'אן אל-עומדאן, מנכסיה ההיסטוריים החשובים ביותר של עכו. בשנת 2008 החכירה אותו החברה לפיתוח עכו העתיקה ליזם יהודי מאנגליה כדי שיהפוך גם הוא למלון בוטיק. תושבי עכו לא נשאלו לדעתם; החברה התעלמה גם ממחאתם של פעילים חברתיים פלסטינים. עכשיו חוששים תושבי הבתים הצמודים לח'אן לגורל בתיהם. יש להם סיבה טובה: לחברה לפיתוח עכו יש תוכנית למכור גם את ח'אן אל-שונה ולהפוך אותו למלון; מזכירת החברה לפיתוח עכו העתיקה הסבירה, ששם "אפשר לבנות עוד שתי קומות, אך נדרש פינוי של דיירים". גם יזם ערבי מבוסס הקים מלון בעיר בנכס היסטורי. כמה קל ופשוט להפריט "נכסי ציבור" לאחר שכבר נגזלו מידי הציבור המופלה, שהמבנים הם חלק ממורשתו התרבותית ומירקם חייו.
הדמיון בין יפו לבין עכו אינו מסתכם בכך: ראש העיר מקדם מצידו הקמת "שכונת אמנים" על שפת הים של עכו, ואילו מינהל מקרקעי ישראל הגיש ב-2008 תוכנית פיתוח גרנדיוזית, שכללה ייבוש שטחי ים נרחבים על מנת להקים מבני מגורים, תיירות ונופש שיכללו למעלה מ-4000 יחידות מגורים; התוכנית נבלמה חלקית בלחץ החברה להגנת הטבע וועד אונסקו הישראלי ובמקומה אושרה תוכנית מצומצמת יותר. גם זו מתמקדת בהפיכת העיר העתיקה לאתר תיירות, שפניו מופנות ל"אוכלוסיות חזקות", לבניית יחידות דיור שאפשר יהיה להציע למכירה לתושבי חוץ.
כך נראה פיתוח המדיר את התושבים: דירות יפות, על שפת הים, ששום עכואי לא יוכל לקנות, ממש כמו על שפת הים ביפו. זהו "פיתוח" שאינו מיועד באופן שוויוני לטובת התושבים החיים בעיר, יהודים וערבים, אלא לטובתם של מתנחלים עתידיים, משקיעי נדל"ן ותיירים. יש סיבות טובות לקום ולהתנגד לתהליך - לפני שיהיה מאוחר.