יש הרבה סיבות לשמוח על נפילת הדיקטטור בן עלי, שליט תוניס. יש מקום לתקוות, שהמפגינים ברחובות יצליחו להציב אלטרנטיבה פוליטית לשנים של ניצול המשאבים ודיכוי פוליטי. אבל כדאי תמיד לזכור, שלכל דיקטטור יש פטרון. הפטרון הוא לרוב לבן, ולרוב אוהב להציג עצמו כאביר הדמוקרטיה. הפטרון של בן עלי היה ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת. זה ממש לא רומן חדש: הוא ממשיך את מסורת ה"קשרים מיוחדים" ארוכי-שנים בין תוניס למעצמה הקולוניאלית לשעבר, צרפת.
הנה הם השניים, מתחבקים. אתם מתרגשים?
בשנת 2008 קיבל סרקוזי אזרחות כבוד בתוניס ושיבח את ממשלו של בן עלי על הרחבת החירויות הפוליטיות. שר התרבות שלו, פרדריק מיטראן, אמר רק שבוע לפני נפילת בן עלי שהביקורת על תוניס אינה הוגנת: "לומר על תוניס שהיא דיקטטורה הנשלטת על-ידי אדם אחד נראה לי די מוגזם".
אבל הגדילה לעשות שרת-החוץ של צרפת, מישל אליו-מארי. ב-11 בינואר, כאשר המחאות בתוניס היו בעיצומן, הכריזה בפרלמנט הצרפתי, שלדעתה "הידע (know-how) של כוחות הבטחון הצרפתיים, אשר מוכר בעולם כולו, יוכל להסדיר מצבים בטחוניים מסוג זה". זוהי הצעתנו, אמרה, למשטרים כאלה – תוניס, אלג'יריה ועוד, "במסגרת שיתוף הפעולה שבינינו". זו היתה הצעת סיוע שקשה למשטר דיכוי לסרב לה – אבל היה כבר קצת מאוחר.
לאחר נפילת הדיקטטור זה נעשה קצת מביך. אז השרה הסבירה, שבעצם הציעה את הצעתה מתוך שאיפה למנוע מרחץ דמים, משום שהיתה "ממש מזועזעת" נוכח השימוש בנשק חם מול מפגינים מצד כוחות הבטחון התוניסאים. כמה יפה היה מצידה להציע תחליף הולם בעל נסיון מוכח!
אבל לא מדובר בקשר אישי: קודמו בתפקיד נשיא צרפת, ז'אק שיראק, טיפח ביחס לתוניס את מדיניות "יציבות תחילה", כלומר: דיקטטורה עכשיו, דמוקרטיה וחרויות - אחר-כך, אם בכלל.
גם דומיניק סטרוס-קאהן, המכהן כעת ראש קרן המטבע העולמית ומתכוון אולי בבחירות הבאות להציג את מועמדותו לנשיאות מול סרקוזי, שיבח ב-2008 את תוניס כמודל, דוגמא של ממש עבור הארצות מתפתחות.
הפטרונים הגדולים אוהבים להישאר בצל. הפטרונים אוהבים להרגיש מערביים, לרחוץ בנקיון כפיים, להתהדר בערכים שלהם, בדמוקרטיה – לא רק פטרוניו של הדיקטטור בן עלי בתוניס, אלא גם פטרוניהם האמריקאיים של בן-לאדן, סדאם חוסיין והגנרל נוריאגה.
אין סיבה שניתן להם להישאר בצל, צנועים כל-כך, חבויים כל-כך, ממש כמו מקי סכינאי ב"אופרה בגרוש", זה שלובש תמיד כפפות ומקפיד להישאר באפלה.