בשנה האחרונה של התואר הראשון באוניברסיטה העברית, הייתי נחושה להשיג מלגה. בתחילת השנה ראיתי פוסטר שפרסם מלגות למשפחות של נפגעי טרור. באותו שבוע הלכתי למדור סיוע. שאלתי לגבי טפסים והתגלגלתי למשרד של מנהלת המדור. סיפרתי לה מי אני והיא אמרה שהיא תברר לגבי הזכאות למלגה, אבל על פניו נראה לה שלא תהיה בעיה. אז זהו, מתברר שיש בעיה. במדינת ישראל הרצח של אבי לא נחשב אירוע טרור. מה הוא כן נחשב? זו שאלה טובה. הייתי בהלם. אבי נרצח בהפגנה, איך זה לא אירוע טרור בדיוק? הלכתי לבדוק מהו אירוע טרור. אז ככה – פעולת טרור נועדה לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה, בלבול ולשיבוש שגרת החיים. לרוב מטרת הטרור ליצור פחד לשם השגת מטרות פוליטיות־חברתיות.
אצלנו במשפחה חושבים פעמיים אם ללכת להפגנות. על בשרנו הבנו שהפגנות הן דבר מסוכן ומפחיד. אבל המשפחה שלי היא לא היחידה. כמעט כל אדם שפגשתי והכיר את סיפור הרצח סיפר לי על הפחד שהתעורר בו מאז. אפילו פגשתי אנשים שעזבו את המדינה בגלל הרצח. אם זה המצב, אז למה מדינת ישראל לא מכירה ברצח כאירוע טרור? החלטתי לחקור עוד קצת. התברר לי, שטרור הוא מושג שנטבע במקור כדי לתאר את משטר הטרור בצרפת אחרי המהפכה. אותה מהפכה שעל דגלה נחרתו המילים שוויון, חירות ואחווה, הסתיימה במשטר רודני שהטיל טרור על קבוצות שונות בהנהגה ועל האזרחים כולם. עברו כמה מאות שנים ובדרך, המדינה החלה להשתמש במילה טרור כדי לתאר פעילות של קבוצות המתנגדות לה. עם זאת, גם כיום מדינות מפעילות טרור נגד אזרחים ולא־אזרחים. ומדינת ישראל לא טומנת ידה בצלחת במובן זה.
האזרחים שממתינים לדיור ציבורי, שגרים בו ומושלכים ממנו לרחוב, לא מעניינים את מדינת ישראל, או את חברי הכנסת, השרים, המשרדים הממשלתיים והחברות המשכנות
לפני כמה חודשים הייתה לי הזכות להיות חלק מהמאבק למען הדיור הציבורי. במהלך העבודה על כתב התביעה שהוצג בבית הדין העממי לדיור הציבורי, נוכחתי לדעת שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה בכדי לחסל ולהעלים את הדיור הציבורי. זוהי פעולה שיטתית ועקבית שמטרתה להשתיק ולהפחיד את האזרחים שנזקקים לעזרת המדינה. האזרחים שממתינים לדיור ציבורי, שגרים בו ומושלכים ממנו לרחוב, לא מעניינים את מדינת ישראל, או את חברי הכנסת, השרים, המשרדים הממשלתיים והחברות המשכנות. מדינת ישראל הסירה מעליה את האחריות לאזרחים האלה. למה? כי הם מעמסה מבחינתה. אך המדינה לא הסתפקה בכך והטילה את האחריות למצבם של נאבקי הדיור הציבורי עליהם עצמם, כאילו לה אין יד ורגל במצב הזה. כאילו למדינה אין שום קשר לעוני ולחוסר היכולת לצאת ממעגל העוני. זריקת האחריות על האזרחים היא אקט של טרור, כאשר המדינה משתמשת במוסדות והמנגנונים שלה נגד אותם אזרחים: היא מפחידה, מטרטרת ומתנכלת להם במאות דרכים שונות. זו בדיוק המשמעות של טרור ביורוקרטי. בית הדין העממי לדיור הציבורי, שבפניו הוגשה התביעה, פסק כי מדינת ישראל לדורותיה פעלה במגוון דרכים אלימות כלפי נאבקי הדיור הציבורי וכי עליה להכיר באחריות שלה למצב של הנאבקים היום. רק הכרה בעוול המתמשך, לקיחת אחריות עליו ותיקונו יעשו עמם צדק.
הפעילות בבית הדין גרמה לי לחשוב על חלקה של המדינה ברצח של אבי. באופן רשמי, מבחינת מדינת ישראל הרוצח של אבי נתפס ולכן הצדק נעשה. מבחינת מדינת ישראל האשם היחידי ברצח של אבי הוא יונה אברושמי. אך זו רק חצי אמת, שנועדה לכסות על האמת. האמת היא שמדינת ישראל אשמה ברצח של אבי בדרכים שונות ומגוונות ועד שהיא לא תכיר באחריות שלה לרצח ותפעל לתיקונו – הצדק בעצם לא נעשה. כשמדינת ישראל תכיר ברצח של אמיל גרינצווייג כאירוע טרור, כאירוע שיש לה, כמדינה, אחריות להתרחשותו והיא תתחיל לפעול כדי לשנות את המנגנונים שהביאו בין השאר לרצח הזה, אז היא תתחיל לשרת את הצרכים המשותפים של האזרחים והלא־אזרחים שחיים בה. אז היא תתחיל בעשיית צדק.
יש שישאלו למה אני מאשימה את המדינה ברצח. אני מאשימה אותה כי זכות הקיום של מדינה דמוקרטית נובעת מהעובדה שהיא ארגון של אזרחים שתכליתו לשרת את הטוב המשותף לכל האזרחים. על המדינה להצדיק את קיום מנגנוניה ומוסדותיה בכל רגע נתון לאור מטרה זו. במילים אחרות: על המדינה לדאוג לכך שהמנגנונים השונים שהיא עצמה יצרה ישמשו את כלל האזרחים והתושבים וישמרו עליהם. מדינת ישראל אמנם הקדישה משאבים למציאת זורק הרימון אבל היא לא פעלה כלל כנגד אלו שתמכו ברוצח הזה. להפך, למרות שאותם תומכים היו ידועים לציבור ולמדינה, לא ננקטו נגדם שום סנקציות. לא נחקק חוק נגד הסתה לאלימות. תכניות הלימוד בבתי הספר לא שונו באופן מהותי. השיח הציבורי לא הוקיע את התומכים האלה. בעצם, המדינה לא ממש ניסתה לברר איך קרה שאדם נרצח בגלל שהביע דעה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, בגלל שהפגין נגדה ונגד התנהלותה.
אני תוהה למה המדינה לא עשתה את הבירור הזה, שהרי דמוקרטיה לא אמורה לעודד אלימות אלא להפך, היא אמורה להוקיע אותה ולפעול נגדה בכל דרך אפשרית. ורצח פוליטי הוא אקט אלים, שמטיל פחד ואימה על ציבור שלם על לא עוול בכפו, בדומה לאוטובוס שמתפוצץ ברחוב והורג חפים מפשע. הסיבה שבגללה מדינת ישראל לא ניסתה לברר כיצד התרחש רצח פוליטי קשורה בעובדה שהרצח הזה נעשה בחסותה: המדינה עודדה ומעודדת אזרחים "ימניים" לפעול כנגד אזרחים "שמאלניים" ולא־אזרחים. איך היא עושה זאת? מצד אחד המדינה מגנה מעשי אלימות של אזרחים כלפי אזרחים אחרים וכלפי בני אדם שאינם אזרחים, אבל בפועל היא מעודדת אותם להמשיך במעשיהם, על ידי העלמת עין וענישה מועטה. כשאבי נרצח, מנגנוני ההשתקה וההפחדה שהמדינה השתמשה בהם כנגד חלק מהאזרחים והלא־אזרחים היו יחסית סמויים. כיום הם כבר הרבה יותר גלויים והרבה יותר בוטים. ביקורת על מדינת ישראל נתפסת כעמדה "שמאלנית" שמסכנת את המדינה, כי המדינה הפכה לתכלית בפני עצמה. במקום תכליתה המקורית – לשרת את הטוב המשותף לכלל האזרחים. אז מי בעצם אשם ברצח של אבי? מבחינתי, ללא ספק למדינה יש חלק רב בכך. ושווה להמשיך ולחקור את הנושא.
אני מאמינה שמדינת ישראל יכולה להיות גם מקום שפוי וראוי לחיות בו. מדינה שמכירה באחריות שלה לאלימות, לשנאה ולגזענות שמתקיימות בה באופן יומיומי, היא מדינה שמאפשרת שינוי אמתי בקרבה
מה שממשיך להטריד אותי זו השאלה למה מדינת ישראל פועלת כך נגד חלק מאזרחיה? אני מאמינה שהתשובה טמונה בהיסטוריה הכאובה של המדינה. המלחמה שהביאה להקמת מדינת ישראל הייתה מלחמה אלימה שהשאירה א/נשים רבים בלי בית. פליטים. את מקומם של הפליטים האלו תפסו פליטים אחרים – פליטי מלחמת העולם השנייה ויהודים מארצות ערב שחלקם הפכו פליטים בעקבות ההתפתחויות במזרח התיכון באותה תקופה. מאז ועד היום ישראל עוסקת בשימור המרחב תוך שימוש מתמיד באלימות. ואלימות יש לה תכונה מיוחדת, היא לא מבחינה בין גזעים ודתות או בין אזרחים ללא־אזרחים. אלימות היא מנגנון אינסופי שמשרת את עצמו, היא מטרה בפני עצמה. וכך מדינה שנוצרה על בסיס של אלימות, מייצרת אלימות. גם כלפי אזרחיה שלה. עם כך, אין זה מפתיע שמדינת ישראל לא מכירה ברצח של אבי כאירוע טרור. להודות בכך זה בעצם להודות באחריות שלה לרצח הזה, לרצח פוליטי.
כשהייתי ילדה חשבתי שהרצח של אבי קשור בי. אולי עשיתי משהו רע וזה מגיע לי. כשבגרתי כעסתי עליו, על אבא – למה הוא בכלל הלך להפגנה הזו? למה הוא לא נשאר בבית? למה הוא לא מילא אחר המחויבות שלו כלפי, המחויבות לחיות בשביל להיות אבי? כבר כמה שנים שאני מבינה שזה לא אני ולא הוא. זה קרה לנו, אבל זו לא אשמתנו. אבל זאת גם לא אשמת הגורל. זה כאב עצום אבל הוא לא בלתי נמנע או הכרחי. אפשר למנוע רצח והרג. ואפשר למנוע רצח פוליטי. זו אחריות של המדינה לדאוג לביטחון כל אזרחיה ותושביה. ולא, "כיפת ברזל" וצבא חזק, זו לא הגנה והם לא מספקים לי בטחון. מגיע לי להרגיש שעצם הקיום שלי בטוח. שגם אם לא שפר עלי מזלי ונולדתי למשפחה דלת אמצעים אז יהיה לי חינוך ראוי, קורת גג, שירותי בריאות והזדמנות לשנות את מזלי. מגיע לי לחיות עם אבא שהולך להפגנות וגם חוזר מהן. וזו זכותי להיות בעלת דעה ביקורתית שמאלנית ואני לא אמורה לפחד להביע אותה. זה מה שהמדינה חייבת לי כאזרחית.
אז כן, אני מאשימה את מדינת ישראל ברצח של אמיל גרינצווייג, אבי. אני מאשימה אותה בכך שלא רק שלא פעלה למנוע את הרצח, היא אף עודדה את הרוצח לזרוק את אותו רימון. ובעיקר אני מאשימה אותה בכך שהיא ממשיכה להיות מדינה שהאלימות שולטת בה. זו האשמה אישית וציבורית גם יחד. כמו שהרצח של אבי הוא גם פרטי וגם פוליטי. האובדן והכאב שלי הם אישיים, אבל הם גם ציבוריים. אני כואבת את האובדן של אבי אבל אני גם כואבת את העובדה שכאזרחית של המדינה אני מופקרת באופן יומיומי לאלימות. הרצח של אבי הוא דוגמה לאלימות הזו שצרובה בגופי ובזיכרוני לעד. אבל לצערי צרובות בזיכרוני עוד חוויות כאלה. מדינת ישראל מטילה טרור על אזרחיה בדרכים שונות, אלימות, כדי שאנחנו כאזרחים ביקורתיים נוותר על המאבק לחיים שפויים יותר. חיים שבהם כשאדם יוצא להפגין ברחוב, הוא לא פוחד שירצחו אותו.
"אבא שלי נרצח כשהייתי בת כמעט ארבע, בהפגנה של שלום עכשיו מרימון נפץ שזרק יונה אברושמי". כך היו מתחילים כל היומנים שלי כילדה וכך הם גם היו מסתיימים. לא כתבתי בהם אחרי ההקדמה הזו. זה היה כואב מידי, מפחיד מידי, עצוב מידי. אני רוצה להוסיף ליומנים האלה פיסקה היום. אני רוצה ליצור המשך אחר לסיפור שלי. המשך שיש בו לא רק אובדן ופחד, אלא שיש גם תקווה לשינוי. אני מאמינה שמדינת ישראל יכולה להיות גם מקום שפוי וראוי לחיות בו. מדינה שמכירה באחריות שלה לאלימות, לשנאה ולגזענות שמתקיימות בה באופן יומיומי, היא מדינה שמאפשרת שינוי אמתי בקרבה. הכרה באחריות של המדינה היא אקט של בקשת סליחה. אני רוצה לדמיין רגע כזה, שבו ראש מדינת ישראל מודה כי המדינה נוהגת כלפי אזרחיה באלימות בדרכים מגוונות ומבקש מהם סליחה על כך. אז נוכל להתחיל מחדש, ולהחליף את האלימות המכוננת בשאיפה ליצירת טוב משותף לכלל האזרחים והלא־אזרחים שחים בארץ הזו. במדינה כזו אני רוצה לגדל את הילדים שלי, כי במדינה כזו אני לא פוחדת שהם יגדלו יתומים מאבא או מאימא.