לילי יוצאת כל יום מביתה בשעה 6:30 בבוקר. היא מחכה לאוטובוס ומגיעה לעבודה בשעה 07:00. במשך תשע שעות – החל מהשעה 7:00 ועד השעה 16:00 – היא ממרקת, מקרצפת, מסירה אבק, שוטפת, עושה כביסות ותולה אותן. אם דיירי הבית נמצאים היא מכינה גם אוכל. לילי עושה זאת מדי יום במשך 30 שנה, באותו הבית של אותה משפחה. לילי גידלה את ילדי המשפחה ודאגה להלבישם בבוקר לגן ולבית הספר, להכין להם סנדוויץ' ולקבל את פניהם כשהם חוזרים הביתה. היום הילדים בגרו, התחתנו ועזבו לפנטאהוז משלהם. היא לא רואה אותם הרבה והיא מתגעגעת, אז היא עוברת בכל בוקר ליד ביתם הנמצא לא רחוק ממקום עבודתה ומציצה לרגע, רק כדי לראות אותם מרחוק.
"את יודעת מה זה לגדל ילדים?" היא אומרת לי, "אני אוהבת אותם כאילו היו שלי".
לילי עובדת בבית של אחת המשפחות העשירות והמפורסמות בישראל. משפחה מוכרת, שזינוקי המניות של אחת החברות בבעלותה, מעטרים מידי שבוע את עיתון גלובס. העיתונים מדווחים על תזרימי מזומנים של 50 מיליוני שקלים לרבעון מחברה נוספת, רשתות מתרחבות בחו"ל, ופרויקטים של נדל"ן נוצצים במיוחד.
אני פוגשת את לילי במקרה, כשהיא סיימה את יום העבודה בבית המשפחה והגיעה לנקות בית של חבר כהשלמת הכנסה. הייתי קצת מופתעת, כי זה היה יום שישי בערב. כמעט ונזפתי בחבר לפני שסיפר לי שהיא מתעקשת לעבוד ביום שישי כי שאר הימים שלה בערב כבר תפוסים, וקשה לה למצוא מישהו שיסכים לעוזרת ניקיון בסוף שבוע. כשהיא סיימה לנקות, הכנתי לנו קפה וישבנו לשיחה על החיים.
לילי סיפרה לי שכשהיא מסיימת לעבוד 9 שעות בבית המשפחה, היא הולכת לנקות עוד 3 בתים כהשלמת הכנסה. היא מסיימת את יומה (רק לאחר שניקתה עוד 3 בתים) בשעה 01:00 לפנות בוקר. גם בשבת היא מנקה, בכל מקום שמסכימים שעוזרת הניקיון תפר את האופוריה המשפחתית של סוף השבוע. ללילי אין ברירה, היא צריכה לגמור את החודש.
המשפחה שמעסיקה את לילי במשך 30 שנה משלמת לה שכר של 5000 ש"ח בחודש. עם 5000 ש"ח לילי צריכה לשלם שכירות, להאכיל משפחה ולממן גרוש טפיל שלא רוצה לעזוב את הבית וגם לא מוכן לשלם את החשבונות.
לילי גרה בדירה של עמידר באחת השכונות הדרומיות של תל אביב, בעיר השחורה. היא עושה כל יום את דרכה לעיר הלבנה שבה גידלה את ילדי מעסיקיה והחמיצה את הילדות של ילדיה שלה. בסוף יום העבודה היא הולכת לעבודה, להשלמת הכנסה.
לילי היום בת 57. יש לה 4 ילדים. היא עובדת אצל המשפחה מאז שהייתה אישה צעירה. מלבד 4 ילדיה, יש לה עוד כמה ילדים בלב, שגידלה על תקן אומנת בשכר רעב.
"אני אוהבת אותם, אין מה לעשות" אמרה לי בייאוש.
לרוע מזלה של לילי, רק ב-2008 נכנס לתוקפו חוק הפנסיה, 26 שנה מאוחר מדי עבור לילי. על פי חוק המשפחה המיליונרית לא חייבת לשלם לה פנסיה על 26 שנות עבודה. כשלילי לא תוכל לעבוד יותר, לא תהיה לה הכנסה. האדם הסביר היה מניח שמיליונרים לא יתחשבנו עם לילי על הפנסיה שלה אפילו שאז עוד לא היה חוק, ולו רק בשל העובדה שערכן של 30 שנות פנסיה עבור משפחה כזו, זה כמו עודף מסיגריות לבני אדם רגילים. עודף או לא, המשפחה לא תשלם. להיפך, היא מתלוננת באוזני לילי על ההוצאות הגבוהות שהיא משלמת עליה: פעם אחת לילי תפסה אומץ וביקשה העלאה, אמרו לה "את עולה לנו הרבה כסף, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ועכשיו אנחנו משלמים לך גם פנסיה".
אללי, לא סוגרים ת'חודש. בין מטוס פרטי אחד למשנהו, ארוחות במסעדות יוקרה ואגרטלים סיניים בשווי עשרות אלפי שקלים בסלון – אלו שלילי מסירה מהם אבק מדי יום – הדאגה הכלכלית הגדולה שעוכרת את שלוות המשפחה היא ההוצאות המוכרות במס שהיא מוציאה על לילי – ביטוח לאומי וביטוח בריאות, ועכשיו גם פנסיה. לילי אמרה לי: "המשפחה מכירה את הצרות שלי","פעם סיפרתי להם שהגרוש שלי לא מוכן לצאת מהבית ועושה לי את המוות, אז הוא אומר לי תשכרי דירה, מה הבעיה? אז אני אומרת לו: ממה? 3000 ש"ח לדירה, וממה אני אחיה? 2000 ש"ח בחודש? מה עם הוצאות? מה עם החזרי הלוואות שאני משלמת לבנק?" שאלתי אותה איך הוא הגיב, "כלום, הוא לא ענה".
למשפחה המיליונרית משרתת אחת, והיא נמצאת לה ממש מתחת לאף. היא לא חלק מצבאות העובדים שהם מעסיקים בשכר רעב, העובדים השקופים, עובדי הקבלן או הילדים הסינים שתופרים להם סחורה בדולר ליום. לילי היא לא מאלו שעול חייהם ומצוקותיהם רחוקים מהעין, רחוקים מהכיס ולא מכרסמים את הלב. הניצול של אלו, אני מנסה להסביר לעצמי, כדי לא להתייאש מהעולם לחלוטין, טמון בבנאליות של הרוע, בריחוק גלובל-בירוקרטי, אותו ריחוק שמאפשר למפקד לתת פקודות שיביאו למותם של חפים מפשע, הריחוק מהתוצאה, מבני-אדם ממשיים. ככה אני מסבירה לעצמי רוע אנושי, כדי לא להשתגע.
ונניח וההסברים הללו באמת היו מניחים את דעתנו (והם לא). איך מסבירים ניצול של אישה שגידלה והאכילה את ילדיך. ניצול שמתחדש מידי יום, במשך 30 שנה, כלפי אותה האישה. היא לא בסין, והיא לא מתנהלת מול חברות הקבלן. היא פה, בבית, מבריקה את הואזה, זאת שעולה הרבה יותר מ-5000 ש"ח – המשכורת החודשית של לילי.
סיפרו לנו שכשלא רואים לא כואב. אז איך נהיה פתאום שכשרואים גם לא כואב? ככה זה בשיטת הרווחים לפני חיים.
ניצול תמיד היה. גם בתקופה הפיאודלית היה ניצול, אך לפחות היתה דאגה של הפיאודל לצמית שלו. היה כבוד כלשהו ביחסים ביניהם. הפיאודלים דאגו לחינוך ילדי הצמיתים, דאגו עבורם למזון ולמגורים. היום הניצול טהור. הכל כסף, בלי שום רצון לבסס עוד אמצעי תקשורת מלבד חליפין של מזומנים נעדר רגש.
ללילי בת ה-57 כבר לא יהיה בית משלה. מקום המגורים הנוכחי שלה לא מובטח. גם עתיד ילדיה לא מובטח. ילדיה האמיתיים, כמובן, לא אלו שגידלה עבור מעסיקיה בשכר רעב.
* המקרה אמיתי, השם של לילי בדוי לבקשתה. שם המשפחה לא נחשף לבקשתה של לילי ולא מפחד מפני תביעת דיבה.
פורסם במקור בבלוג ראומה