אני כותבת מסמך זה בעקבות דיון ראשון בנושא שוויון מגדרי, מאבק פמיניסטי והשמאל, שנערך בכנס הארצי של התנועה בהתהוות "התחברות-תראבוט". אני כותבת אותו מנקודת מבט של אחת ממנחות הדיון, וכמי שבחרה לתמוך בקיומו, חרף קיומם של שני דיונים מקבילים, חשובים בהחלט.
התנגדויות לקיומו של הדיון עלו פעמיים לפחות. בפעם הראשונה, בפגישה מקדימה של ועדה שנדרשה לדון בנושאי הכנס ובפעם השנייה בפתיחת הדיון עצמו, על ידי אחת המשתתפות, פעילה פמיניסטית ידועה ומוערכת. אני כותבת את הטקסט הזה כדי להעלות על הכתב את מה שהומשג במהלך הדיון, כמו גם את מה שלא זכה להתבהר בו. אני מעוניינת לכתוב על ההתנגדות לקיומו של הדיון ועל מהלכו בצורה אמביוולנטית, לגעת בעדינות בשאלות שצפו ונזנחו, משום שנדמה לי שהחשש לדון בהן מעניין לפחות כמו הדיון הפוטנציאלי עצמו. אני מעוניינת, מתוך מה שדובר בדיון ומתוך מה ששתק בו, להציע כמה נקודות למחשבה סביב האפשרות, לא ל"שיתוף פעולה" פשוט בין התנועה הפמיניסטית לשמאל, במידה ושני אלו קיימים כישויות, אלא לחשיבה החורגת במשהו משני אלו ומאחדותם המדומיינת.
הטקסט הזה לא מבקש להציע פרוגרמה מפורטת, ואפילו לא מיתווה לפעולה אפשרית, אלא לעשות פרובלמטיזציה, שיש בה מידה של סיכון, למצג של שותפות. כמובן שרבות מהתובנות שאציע כאן הועלו, או מבוססות על טענות פמיניסטיות שנוסחו פעמים רבות בעבר. עם זאת, אני מבקשת לכתוב על הזמן הזה, ועל השאלות העולות מכיוונים אחרים וחדשים, התובעות התייחסויות רציניות. אשתדל להימנע כאן מדיון, שהיתה לו חשיבות בזמנו, בשאלה "המאבק הפמיניסטי והמאבק השמאלי – ביחד או בנפרד?" מתוך אמונה, שאפילו ויש תקופות בחיי תנועה פוליטית שבהן נדרשת לה פעולה אוטונומית ומבודדת יחסית, יש בפעולה משותפת לכשעצמה אופי ומעמד פוליטי רדיקלי. אלא, שאנחנו צריכים להימנע מלראות בפעולה פוליטית משותפת פרויקט אידיאלי וחסר סתירות. קיימות סתירות ממשיות, המקשות על יצירת החיבורים המיוחלים בין הקבוצות השונות הנאבקות כל אחת בזירתה.
לצד הדיון התיאורטי משהו, אני מעוניינת להציע את נקודת המבט האישית שלי, ואת הניסיון להתגבר על הקושי הפרטי (והפוליטי) שלי, לדרוש מחויבות מהאחר/שותף, מבלי להתנשא עליו או להתריס נגדו. כך, משום שמצד אחד, המניע העיקרי לכתיבת הטקסט הזה היה מידה של תסכול עקב היעדרותם של גברים פלסטינים מהדיון על פמיניזם. ומצד שני, מצאתי כי ככל שאני מתקדמת בכתיבת הטיוטות, אני מטשטשת יותר ויותר את הטענה שלי כלפי מי שנעדר מהדיון, והופכת את הטקסט ל"כללי" ומופשט מאוד. מופשט עד כדי כך שהוא מאבד את כוחו לפעול ולהפעיל, להיות "טקסט אקטיביסטי" שמעלה דרישה ברורה, מנסח תביעה ומבקש להניע אנשים לפעולה.
הדיון נפתח כאמור בשאלה מדוע אנו מקיימות (ומקיימים) את הדיון הזה? מדוע אנו מפרידות את הדיון במאבק פמיניסטי ובפרספקטיבות פמיניסטיות על מציאויות של אי-שוויון, מהדיונים הרעיוניים האחרים המתקיימים בחדרים הסמוכים? היינו קבוצה קטנה, של כתריסר פעילות ופעילים ונדמה שכולנו בעלי תודעה פמיניסטית מפותחת – מדוע לא נלך ונציע את נקודת המבט הפמיניסטית בדיונים אלו? כמה משתתפות הציגו את המניעים שלהן, ביניהם הניסיון לחדד את הקול הנשי בתנועה, לדון בכישלונות ההיסטוריים של יוזמות התחברות בין תנועות פמיניסטיות לשמאל, ועוד. בעיקר, הונענו לדיון מתוך בקשתה של אחת המשתתפות, לשים לב לדיכוין של נשים פלסטיניות במסגרות דו-לאומיות, ובכלל זה בפגישות ובהתארגנות של תראבוט עצמה. לבחון את יחסי הכוחות בין גברים לנשים ואת העיוורון המבני להדרתן של נשים מעמדות של השפעה, מנהיגות וקבלת החלטות, באופנים גלויים וסמויים.
במסמך זה אינני מבקשת לנתח מצבים כאלה באופן קונקרטי. מה שאני כן מבקשת הוא לפתוח לדיון את הקלות הבלתי-נסבלת שבה אנחנו מוותרים ומוותרות לעצמנו על מתן דין וחשבון אמיתי על הקשיים הטמונים בשיתוף פעולה יהודי-פלסטיני שמבקש לעשות פוליטיקה מחברת.
יש משהו מייצג בכך שאת הדיון עצמו ניהלנו סביב שאלות אחרות, שכבודן במקומן מונח, למשל: כיצד משתלבת הפרספקטיבה הפמיניסטית בכל עמדות התנועה, במאבקים שנחליט להתחבר אליהם, בייצוג ובנוכחות של נשים בהתחברות-תראבוט, ובהעצמתה של מנהיגות נשית בתנועה. נדמה לי כי לא במקרה נמנענו בדיון, ואנחנו נמנעים עדיין, מהדיון ביחסי מגדר ובשיתוף פעולה יהודי-פלסטיני: הרי יש בדיון כזה סיכון מסוים לאחדות שכן הצלחנו ליצור במאמץ רב. ישנם אולי מקרים שבהם אין טעם לדון (לפחות לא באופן רשמי וציבורי) בשאלות העשויות להיות הרסניות ביחס להישגים שכבר הושגו, במקרה הזה אני סבורה כי ישנה חשיבות לגעת בנושא, משום שהוא נמצא בבסיסה של היכולת שלנו ליצור פוליטיקה מחברת. "הנושא הפמיניסטי" יכול לשמש דוגמא למורכבות שב"התחברות", פעולה שאיננה נטולת קשיים וסיכונים, ובוודאי איננה אוטומטית ופשוטה.
ברור שהתביעה שאני מעלה ביחס לשותפות במאבק הפמיניסטי, רלוונטית לי – כאשה ו/או יהודיה ו/או צעירה, ואולי גם לנשים אחרות הדומות לי בחלק מהמאפיינים הסוציולוגיים האלו. עם זאת, אני מקווה שהניסיון לבחון את הקושי שאני נתקלתי בו, וההצעה לבחון שוב את צורות המנוגדות והסותרות של יחסי כפיפות ודיכוי במקרה ספציפי, יתרמו במשהו לפיתוח הרגישות הפוליטית שלנו. יותר מזה, אני מקווה לייצר אמירה על צורת חשיבה שמניחה היררכיה ברורה ואחידה של יחסי דיכוי, שבהם כל איש ואישה תופסים מקום יחיד. מיקום קבוע, שאינו משתנה ביחס לסוגיה הנידונה ושמשליך על מידת האחריות שלהם ביחס לצורות אחרות של דיכוי, אשר אינן מסבות להם סבל ישיר. חשוב לי לומר, שאין בכוונתי לתבוע מכולם עניין שווה בכל המאבקים השונים לצדק ולשוויון – וכן לומר כי ברור שהיכולת והפנאי (המחשבתי, הרגשי, הפוליטי, החומרי) לעסוק ב"צרות של אחרים" מושפעים במידה רבה ממיקום בסדר החברתי. אבל, אם אנחנו רוצים שפעולת החיבור תהיה אפקטיבית ומשתפת-מחברת באמת, אנחנו חייבים למצוא דרכים לאפשר ולהניע גם את מי שאינו מבוסס חברתית וכלכלית, את מי שנאבק בעצמו את מאבקו הדחוף, לקחת חלק בפעולה המחברת, שהיא בין היתר פעולה של לקיחת אחריות.
נשים וגברים בחברה קולוניאלית
אחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את החברה בישראל הוא היותה חברה מתנחלת. לכן, אחת הקטגוריות המרכזיות (אם כי כמובן לא היחידה), שתסייע לנו בניתוח החברה היא יחסי הכוח בין הכובש/ת לנכבש/ת, בין המתנחל/ת ליליד/ה. מציאות קולוניאלית זו הגדירה גם את האופן שבו עוצבו הגדרות הנשיות והגבריות והיחס ההיררכי ביניהם בשני הצדדים. עם זאת, מציאות זו לא יצרה את הכפיפות היסודית (אני נמנעת בכוונה מלומר "אוניברסלית") של נשים לגברים, הקיימת כמעט בכל החברות המוכרות לנו היום. לא ניתן לפשט את היחסים בין גברים ונשים בחברה הישראלית לאף אחד משני הקצוות האלו (דיכוי אוניברסלי או דיכוי מקומי קונקרטי).1 האתגר העומד בפנינו הוא לכן להציע מסגרת ניתוח שיש בה מקום לאופי השונה של הדיכויים ולאופני המאבק השונים בהם. נדמה לי כי התנועה הפמיניסטית בישראל הצליחה במאמץ רב ליצור ברית בין נשים המודעות לאתגר הזה ומתמודדות איתו באופן יום-יומי. בהקשר הזה, ברורה תרומתן המכרעת של פמיניסטיות מזרחיות ופלסטיניות לפתיחתו והעמקתו של הדיון באופי הקולוניאלי של דיכוי הנשים בישראל-פלסטין.
עם זאת, מרבית הניתוחים האלו לא חדרו לשיח המרכזי של השמאל, שהמשיך ברובו לראות בקטגוריות "המדכאים"-"המדוכאים" קטגוריות מנוגדות המוציאות זו את זו (המדוכאים צריכים להתאחד אל מול המדכאים), במקום להתייחס לרב-גוניות ולמורכבות של יחסי הכוח (פעמים רבות המדוכא הוא גם מדכא ולהפך), ולפתח הבנה של הסתירות הכרוכות במיקומם של נשים וגברים במבנים שונים של כוח ושליטה (אידיאולוגיים, משפחתיים, מעמדיים-כלכליים, תרבותיים, חוקיים וכו').2 השמאל הישראלי היהודי, בהכללה, תוך כדי אימוץ של נקודת מבט אוניברסלית (כזו המניחה איזו קונספירציה, ומבנה אחיד וא-היסטורי, כלומר בלתי משתנה, של יחסי כוח), ראה בעצמו את המרכז הנייטרלי שתחת כנפיו יוכלו לחסות, ולחיות בשלום זו עם זו, קבוצות מדוכאות התופסות את המאבקים שלהן כמנוגדים. בהקשר הזה הפכו פלסטינים/ות, רוסים/ות, מזרחים/ות, נשים ל"מגזרים" שיש להם תביעות פרטיקולריות שצריכות להתבהר בתוך השיח השמאלי ובאמצעותו.
מה הסכנה בכך? האם השיח השמאלי (שבו שמאלנים יהודים הם דומיננטיים) אינו מסגרת לחיבור כזה? במידה מסוימת, יכול להיות לו מה להציע. אין בכוונתי לערער באופן מוחלט על האפשרויות הטמונות בחיבור כזה, המתבסס על אידיאולוגיה משותפת ועל ניתוח יסודי של המציאות החברתית. יחד עם זאת, אני חושבת שההתמקדות בחיבור הרעיוני בלבד, חיבור שמתעלם מיחסי הכוח המורכבים בין הקבוצות, משכיח מאיתנו את הקשיים הטמונים בחיבור עצמו. בחלק מהמקרים, קיימת סתירה אמיתית בין האינטרסים של הקבוצות השונות, לא באופן בלתי-הפיך או בלתי ניתן לגישור, אבל כמציאות מורכבת שעלינו להתמודד איתה. לצערנו או לא, הפעילות הפוליטית שלנו מתקיימת בתוך הסדר הקיים, היא יכולה לחתור תחתיו בנקודות מסוימות, אבל אין ביכולתה להיות מחברת-לחלוטין, הוליסטית ונטולת סתירות. ביטול כזה של סתירות יהווה, בסופו של דבר, מחיקה של שוני.
נדמה לי כי השותפות על סמך רעיונות כלליים בלבד לא מאפשרת לנו לראות, כיצד הבריתות אותן היא מבקש ליצור יוצרות בתורן צורות שונות של דיכוי וכפיפות. למשל, כיצד האופן שבו הברית בין נשים יהודיות וגברים פלסטינים יכולה לדכא נשים פלסטיניות, או איך הברית בין גברים פלסטינים ויהודים מדכאת את נשים יהודיות ופלסטיניות. הסכנה בנקודת המבט ה"מחברת" היא בנטייה להניח, שאם מישהי או מישהו אינם חושבים את מה שצריך לחשוב, הרי שהדבר נובע מאיזושהי מגבלה זהותית, מחשבתית או פוליטית – מגבלה (או מוגבלות) בעלת אופי פתולוגי. נקודת מבט זו גם מקשה עלינו לפעול באופן יעיל נגד צורות בנות זמננו של אימפריאליזם תרבותי משמאל, אשר ביקורתן על מציאויות חיים קונקרטיות של גברים ונשים מבוססות לא פעם על צורות גסות פחות או יותר של התנשאות תרבותית.3
יחסי כוחות במסגרת מאבק משותף
במובן מסוים, ניתן לראות ביוזמת ההתחברות שאנו מקדמים ניסיון לגשר על הפער שנוצר בין "פוליטיקת הזהויות" (Identity Politics) לפוליטיקה האוניברסליסטית של פעם, זו שהניחה שדי בכך שנסכים ש"כולנו בני אדם" ונשתחרר משייכות הנובעת מ"תודעה מזויפת". נדמה לי כי התחברות-תראבוט מבוססת על רבות מן המסקנות שהוסקו בתהליך הארוך של ניסוח הזהויות השונות ותביעת זכויות בשמן. אך, במידה שווה כמעט, מבוססת תראבוט גם על צורות הניתוח של השמאל המסורתי (או, כפי שאומרים אצלנו בזמן האחרון, 'העקבי'). הבקשה לחבר בין השניים היא בעצמה ניסיון לגישור/חיבור, שאין לנו ערובות להצלחתו, אבל עלינו להיות לכל הפחות מודעים למתח בין שני הקצוות, ולסתירות האפשריות שבדרך.
ההתמודדות עם הסתירות האלו תוכל להתממש, רק אם ננתח את יחסי הכוח בין הקבוצות השונות על מורכבותם, שהרי, מהי המשמעות של "חיבור בין מאבקים", אם לא חיבור בין אנשים? מהו חיבור אם לא בקשה מאחר לראות את הדברים דרך המשקפיים שלי, ולדרוש מעצמי את אותו הדבר? התביעה לחיבור בין מאבקים יכולה להיות גם סוג של הפעלת לחץ על השותפים שלי, שיהיה להם אכפת מדברים שלא אכפת להם מהם כרגע. על מנת להתמודד עם הקושי לדרוש ויתורים ולוותר בעצמנו, עלינו לעבוד על החיבורים בינינו כל הזמן, ולתת שם ונוכחות לקושי שלנו. לתת מקום לפחד שלנו לתבוע מחויבות ממישהו אחר, או לבקר אותו על האופן שבו הוא רואה את המאבק שלי, לא רק כי אני לא מצליחה לראות, לחשוב או להבין מעבר ל"מגבלות" של הזהות, האידיאולוגיה או הפוליטיקה שלי. להיות מסוגל/ת לומר לו שיש חיבורים שאינם טבעיים לי, ושמעוררים בי חששות ולא רק כי אני "מוגבלת זהותית".
חלק הקושי לפתוח את הדברים לדיון, טמון בדעות קדומות והבניות שונות – למשל, שהפלסטינים לא יהיו מסוגלים להבין מאבקים סביב טבעונות או הומוסקסואליות ובהכרח יהיו הומופובים, ושליהודים יש מעצורי רדיקליות שעוברים בחרם על ישראל. לפיכך, חלק מהשינוי של ההבניות הללו, מבוססות יותר ופחות, קשורה ליכולת שלנו לפתוח אותן ולהתחיל לדבר עליהן, למשל להבין מתי טענות ליברליות ומתנשאות של "רב תרבותיות" משרתות יחסי כוח דכאניים, ומזינות מערכים של דיבור ושתיקה. ובד בבד, המשא ומתן בין האוניברסאלי לפרטיקולארי אינו דבר המתקיים רק בינינו לבין מישהו אחר, הוא מתקיים בתוכנו כל הזמן, כמי שרוצים לראות את הסתירות ולחבר, היכן שניתן, למרות ובזכות קיומן.
[1] | במידה מוגבלת יותר, לא ניתן להחיל רדוקציה כזו על אף אחת מצורות הדיכוי והכפיפות בחברה הישראלית (מעמדית, אתנית, גזעית, על רקע נטייה מינית וכו'). |
[2] | לשם דוגמא, נשים יהודיות זוכות למעמד פריבלגי ביחס לגברים פלסטינים במסגרת המציאות הקולוניאלית, אבל צורת כפיפותן המיוחדת, הן בספירה הביתית, והן בספירה הציבורית-פוליטית, מושפעת גם היא מאותה מציאות ממש. למשל, הדרתן של נשים הפוליטי קשורה להדרתן מהגדרת האזרחות המלאה, המבוססת על שירות המולדת בצבא, בכך הן דומות לגברים פלסטינים. |
[3] | קראתי לא מזמן מאמר קצר ונורא "The True Clash Of Civilizations" אשר נכתב על ידי שני אמריקאים, Ingelhart ו-Norris. מאמר זה מתכתב עם מאמרו של Huntington's, "?"Clash of Civilizations, שהופיע בשנת 1993 בכתב העת Foreign Affairs, ונחשב למכונן של הדיון על "מלחמת התרבויות" בין המערב לאיסלם. הם טוענים, בניגוד להנטינגטון, שהמלחמה איננה על קבלה של ערכים ומוסכמות פוליטיים (דמוקרטיה במערב מול אנטי-דמוקרטיה בעולם המוסלמי) אלא על קבלתם של ערכי השוויון המגדרי. מחברי המאמר יוצאים מנקודת הנחה שהמערב כבר השלים את המהפכה הפמיניסטית והעניק לנשים שוויון זכויות מלא, ואילו האיסלם מפגר בעניין זה. לדעתי, אחד האתגרים של תנועה יהודית-ערבית כמו תראבוט, בהקשר לחיבור בין הפמיניסטי ללאומי/תרבותי, הוא לנסח עמדה מורכבת אבל חד-משמעיות שתהיה אלטרנטיבת לשיח הזה. עמדה שלא נופלת מצד אחד ליחסיות תרבותית מוחלטת שמוותרת על המאבק בדיכוי נשים בכל מקום, ומצד שני איננה מאמצת גישה של עליונות תרבותית אלימה ומסוכנת. |