ביום שני השבוע, לאחר תקופה רגועה יחסית בטייבה, חזרו האלימות וההרג לרדוף את תושבי העיר. מנהל ביה"ס "עמל", יוסף חאג' יחיא נרצח בין כותלי בית הספר. הרקע לרצח אינו ברור, אולם ישנם חשדות שהרקע לרצח הוא פלילי. זהו רצח מחריד. רצח מנהל בתוך בית הספר מסמן עליית מדרגה באלימות הגואה בחברה הערבית. אלימות, הרג, רצח, שנאה וגזענות מתגברות כסופה.
בשנות השמונים נמנתה טייבה עם הערים הפלסטיניות בתוך ישראל שמצבן נחשב טוב. היא הייתה עוגן חברתי ותרבותי לסביבתה. בסוף שנות השמונים החלו סמים, אלימות ופשע להתפשט ברחובות העיר, ומאז המצב רק החמיר. משפחות הפשע החלו נלחמות זו בזו, והיעדר טיפול משטרתי מיידי חיזק אותן עוד יותר. בשל התעלמות מכוונת מצד הממסד המדיני, הלך המצב החברתי, הכלכלי והפוליטי בטייבה והידרדר. רצח ואלימות קשה הפכו לנורמה. אני עצמי הייתי עדה לכמה מקרי רצח בשכונה שלי. רציחות רבות לא פוענחו, ורצח הפך לכלי קל וזמין לפתרון בעיות: "יורים וממשיכים הלאה". אתמול נוסף עוד שם לרשימת הנרצחים. אני תוהה אם הפעם יפוענח הרצח.
סיכון חיי היומיום של תושבי העיר לא גרם לשלטונות האחראים לפעול לטיפול יסודי בבעיותיה. למה לטפל כאשר במשך שנים המדיניות כוונה להריסתה של אחת הערים המרכזיות בחברה הערבית בישראל? המצב בטייבה הוא תוצאה של דיכוי מתמשך של התושבים הפלסטינים. מדיניות השלטון כלפי המיעוט הפלסטיני בישראל היא שנושאת באחריות להתפשטות הרציחות בטייבה. היעדר טיפול רציני ואמתי באלימות וברצח והזנחה חברתית וכללית החמירו את המצב. אילו הייתה המדינה מטפלת בהרג שגאה והלך במשך שנים בטייבה בערים ובכפרים אחרים, רצח זה ורבים אחרים היו נחסכים.
כך כבתה טייבה הפורחת והפכה למקום עוין, לעיר שוממת ועצובה.
הסיפור אולי התחיל בטייבה אבל הוא לא יסתיים בטייבה. אל תגידו "זה קורה רק בטייבה". לא, זה קורה ויכול לקרות בכל עיר וכפר ערבי אחר כי בכולנו מטפלת המדינה באותה הדרך, כולנו פלסטינים. חייבים לפקוח את העיניים ולהבין את מצבנו כמופלים ומדוכאים. עלינו לדאוג לשלום ילדינו ושלום משפחותינו. אסור לנו לעצום עיניים ולהמשיך הלאה. הנביא מוחמד אמר בחדית': "من رأى منكم منكرا فليقومه بيده، فإن لم يستطع فبلسانه، فإن لم يستطع فبقلبه، وذلك أضعف الإيمان." כלומר: מי שרואה מכם דבר עקום עליו לתקן אותו בידיו, ואם אינו יכול – אז בלשונו (בדיבור), ואם אינו יכול – אז בליבו, וזוהי דרגת האמונה הפחותה ביותר". תקופה זאת היא קשה מאוד עבור כולנו. זאת ההזדמנות שלנו, הפלסטינים החיים בישראל, לפעול לתיקון מצבנו האנושי, המשפחתי, החברתי, התרבותי והכלכלי.
אני מקווה שכל חברי הכנסת, מנהלים, מפקחים והעמותות השונות יתאחדו כדי להילחם לשינוי המדיניות כלפי הערים הערביות בישראל. זה הבית שלנו, וזכותנו לחיות בו בביטחון ושלום, ללא פחד וחשש.