גירוש פליט אריתראי בתל-אביב, מרץ 2008
ממשלת ישראל מכריזה על מלחמה חדשה הקיץ – מלחמה בילדים ובמשפחותיהם, באנשים החיים בינינו, כישראלים לכל דבר. כלומר, ישראלים נרדפים ונרמסים, עובדים מנוצלים וחסרי מעמד, אלה שמבלים את ימיהם בחדרי המדרגות של הבניינים התל אביביים, מנקים ומקרצפים, ילדים ישראלים שגדלו כאן מינקות והמדינה מתכחשת להם, מונעת מהם שירותים בסיסיים של חינוך ובריאות, מגרשת את הוריהם – וגם אותם. זו עוד מלחמה נגד ישראלים מסוג מסוים. יש מלחמות כאלה. יש ישראלים כאלה.
זו גם מלחמה בפליטים מבקשי המקלט – אנשים שברחו מרדיפה, ממעשי טבח וממלחמות אזרחים בארצות מוצאם, ובאו לכאן בתקווה להציל את משפחותיהם. הם לא באו כדי לעבוד בעבודות שהישראלים ה"ותיקים" לא מוכנים לעבוד בהן, הם אינם מהגרי עבודה; אך מרגע שהגיעו, הם מקבלים על עצמם כל עבודה, העיקר לשרוד איכשהו. גם הם חיים בינינו, גם להם אין חלופה לחיים כאן, ממש כמו לילדי המהגרים שלא ידעו מעולם ארץ אחרת, שפה אחרת, תרבות אחרת. לפליטים אין חלופה אחרת לחיים, רק מוות ממתין להם במקומות מהם נמלטו. וכאן מצפה להם עוד רדיפה, ומלחמה חדשה.
המלחמות הקטנות של האנשים על חייהם ועל עתידם ועתיד ילדיהם, נעלמות בין המלחמות הגדולות של המדינה נגדם.
זו לא מלחמה נגד תושבי עזה, הגדה, לבנון, לא מלחמה נגד הפלסטינים החיים בגבולות הקו הירוק, לא עוד מתקפה על ה"פרזיטים", המובטלים והעניים. אבל המלחמות האלה מקבילות, ביותר ממובן אחד. דיכוי החלשים ביותר הוא הכרחי כדי לערער את שאריות הביטחון של השאר, בתהליך אינסופי של שלילת זכויות, הפחדה, רדיפה ושיסוי הקהילות המפוררות זו בזו. כמו המלחמה בעזתים ובתושבי הגדה, גם המלחמה במהגרי העבודה והפליטים מבקשי המקלט היא מלחמה שאין לה קץ ואין בה הפוגות של ממש, רק ירידות ועליות ב"עצימוּת" המלחמה. תמיד מגרשים, תמיד רודפים, תמיד צריך שיהיו פחד ושנאה, מוות ויאוש.
המלחמות הקטנות של האנשים על חייהם ועל עתידם ועתיד ילדיהם, נעלמות בין המלחמות הגדולות של המדינה נגדם. כדי להבטיח שלא תתעורר מלחמה גדולה יותר של האנשים לשינוי פני המדינה – איחוד של כל המלחמות הקטנות והאבודות, תביעת נאמנות מהמדינה כלפי תושביה ואזרחיה – מנהיגי המדינה הזו חייבים לסמן אויבים. והם עושים זאת בקצב הולך וגובר, עם התגברות גל הגזענות וההפרדה: האויבים הם הפליטים שביקשו מקלט ממוות ודאי בארצות מוצאם, מהגרי העבודה שהובאו לכאן בעידוד השלטונות ומתפרנסים מעבודות דחק, הפלסטינים בכל מקום בו הם יושבים, נתיני השטחים הכבושים ואזרחים סוג ב' וג', המובטלים והעובדים העניים, המשפחות החד הוריות, המשפחות מרובות הילדים, חרדים, מזרחים, רוסים, אתיופים – אויבים כולם. תמיד ישנה מדרגה נמוכה יותר אליה אתם עלולים להדרדר, מקום גרוע יותר מהמקום בו אתם מחזיקים איכשהו ומנסים לטפס ממנו. ותחתיו – התהום.
המתקפה כבר החלה. אלפי אנשים, ביניהם ילדים רבים, עומדים בפני סכנת גירוש מיידי או מאסר. משפחות רבות של מהגרי עבודה קיבלו לאחרונה איומים בגירוש במהלך החודשיים הבאים. גירוש הורי ילדים החיים בישראל הוא לא עניין חדש, אך גירוש הילדים יחד עם האמהות הוא כן בגדר חידוש. בגל הגירושים הנורא שהתרחש לפני כמה שנים (2003-2004) פרצו אנשי "משטרת ההגירה" לבתים רבים וחטפו הורים לעיני ילדיהם, אבל עד כה נמנעו מגירוש הילדים עצמם ואמהותיהם. עתה מדובר במשטרת ההגירה החדשה, המופרטת, ויש לה כל כוונה לגרש ילדים, אמהות, משפחות שלמות. במקביל מקודם בכנסת הליך החקיקה של "החוק למניעת הסתננות", לפיו פליטים יגורשו אל ארצות מוצאם, רבים מהם אל מותם, ואחרים יאסרו. עונש מאסר (עד 7 שנים) יוטל על כל אדם שיסייע לפליטים שהמדינה מסרבת לספק להם מקלט.
מנגד, מתחילה בימים אלה ההתארגנות נגד גל הגירושים. קבוצת פעילים, שתקבל כנראה את חסות המוקד לסיוע לעובדים זרים, קוראת לכל המתנגדים לגירוש משפחות מהגרי העבודה להצטרף אליה, ולחתום על עצומה נגד הגירוש. ישנה גם עצומה נפרדת נגד חוק גירוש הפליטים. נכון לעכשיו עוד אין שיתוף פעולה מלא בין כל הקבוצות המעורבות. נקווה שנוכל להגיע לברית כזו בקרוב, במיוחד מתוך הבנה הדדית בין הארגונים הקהילתיים של הפליטים ומהגרי העבודה עצמם, ונגיע גם לשותפות רחבה בין ישראלים "ותיקים", נשים וגברים, יהודים וערבים, יחד עם קהילות הפליטים ומהגרי העבודה, נגד הגירוש ולמען עתיד משותף של תקווה ואנושיות. ההפרדה בין הקבוצות משרתת רק את התוקפנות של המדינה.
ויש גם התנגדות מסוג אחר – חזון של שותפות גורל בין הקהילות החיות כאן, נגד כל הניסיונות להפריד ביניהן. ביום שבת הקרוב, 27 ביוני, יתקיים פסטיבל התרבות הלטינית של האסקואליטה, התארגנות מהגרי עבודה מאמריקה הלטינית, הפועלת לשימור וחיזוק הזהות הלטינית של הקהילה ובמיוחד הילדים, ליצירת זהות שהיא גם ישראלית וגם לטינית, ובמקביל לחיזוק הקשרים בין החברה הישראלית לקהילת מהגרי העבודה. בין השאר פועל במסגרת האסקואליטה מרכז תמיכה בלימודים, בו מתנדבים ישראלים – חלקם ממוצא לטיני, חלקם מהגרי עבודה בעצמם, ורובנו סתם ישראלים "זרים", לא לטיניים – נפגשים אחת לשבוע עם הילדים, לומדים עם הילדים את החומר שנלמד בבתי הספר הישראליים, וגם חומר שלא נלמד בשום מקום, על החיים שלהם ושלנו. אנחנו מחפשים מתנדבים נוספים לשנה הבאה – לא נדרשים ידיעת ספרדית או רקע בהוראה, והכל נעשה בליווי צמוד של צוות מנוסה ויועצים פדגוגיים בהתנדבות. עוד על האסקואליטה אפשר לקרוא בראיון שערכתי עם מנהלת האסקואליטה נטליה לייבר, חברה יקרה ואישה נערצת, באתר "תעודת בגרות" של עמותת קדמה.
כמה מאויבי המדינה הנזכרים כאן הם תלמידים וחברים שלי. זה מוסיף צד אישי, כואב ומפחיד יותר, לכל הסיפור, אבל זה לא הבדל מהותי. זה מאבק של אנשים על חייהם כאן ועכשיו, ולכן זה חייב להיות מאבק אישי של כל אחת ואחד מאיתנו. מהגרי העבודה והפליטים הם אנשים החיים בינינו, ומגיע להם ולכולנו לחיות כשווים במקום הזה, חיים של תקווה לעתיד טוב יותר ולא חיים של פחד, עוני ועבודה בפרך. אין שום דבר זר ב"זרים" האלה. אין שום דבר שיכול להצדיק את גירוש הפליטים הנרדפים אל מותם. והמאבק על חייהם של האנשים האלה הוא גם מאבק על החברה שלנו. במלחמה המוכרזת בקיץ הזה הקורבנות העיקריים יהיו הילדים והמשפחות האלה, אבל זו רק מטרה נוראה אחת בשרשרת אינסופית של "סיכולים ממוקדים", רדיפות והתקפות על החיים במקום הזה, על הסיכוי לחיים אחרים.
מי שרוצה להאבק על עבודה בכבוד במקום הזה, חייבת לפעול יחד עם מהגרי העבודה נגד המתקפה עליהם. כל תכליתה היא המשך ה"הגמשה" של שוק העבודה בישראל. מי שרוצה להאבק על האנושיות של החברה הזו, על חובת הנאמנות של המדינה לאזרחים ולתושבים בתחום שלטונה, על שוויון בין יהודים וערבים, נשים וגברים, בני אדם באשר הם, חייבת להצטרף למאבק בגירוש הפליטים אל מותם. מי שרואה את המאבק הזה כמבודד, נפרד מהמאבקים למען שוויון לנשים, למען זכויות עובדים, למען חברה דו-לאומית שוויונית, מי שעומדת מנגד בשעה הזו, משחקת לידי מנהיגי המדינה, נשמעת לצו המצפון המעוות של עידן ההפרדה וההפרטה: להתרחק מהמותקפים והנרדפים כדי להבדל מהם. זה בדיוק חזון "המלחמה המתמדת" המופרטת שמנסים לקדם כאן, מלחמה נגד האנשים החיים במקום הזה, בכל החזיתות, עם חומות גבוהות ביניהן. רק מאבק משותף וסולידריות בשעת המבחן יכולים למוטט את החומות האלו.
אם המדינה הזו רוצה לאסור מי שיפעל נגד הגירוש, היא יכולה להתחיל אצלי בבית. ואני מאמין שאני לא אחד מאלף ולא אחד מעשרת אלפים. אנחנו נעמוד יחד עם מהגרי העבודה והפליטים, יחד נגד הגירוש המתועב הזה, יחד בסירוב מוחלט לשתף פעולה, להתגייס למלחמה הזו. הפשע הזה יהיה אות כבוד לכל אחת ואחד מאיתנו. תכינו את בית הסוהר המופרט שלכם, אנחנו באים.