בספרו Terra nullius, מספר סוון לינדקויסט, פעיל חברתי וסופר שוודי, סיפור מימי נעוריו. הוא נוגע לשיתוף הפעולה של שוודיה עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה:
"כשהייתי בחור צעיר יצאתי לאיסלנד על סיפון ספינה, שעגנה בפיורד טרונדהיים בנורבגיה כדי להעמיס מטען של חביות דגי הרינג.
זה היה הקיץ של 1951, ערב יפה של עונת החציר. ריח החציר הטרי שנקצר היה חזק ומשכר. רב-החובל נשאר על סיפון האוניה, אבל הקצין הראשון והצוות האיסלנדי חתרו בסירה לחוף. הם הזמינו אותי לבוא איתם. המלחים האיסלנדים חנו שם פעמים רבות בעבר והתקבלו כאורחים רצויים שמוזמנים לקפה בחוות של האזור. היו הרבה דיבורים וצחוקים והאוירה היתה מלאה עליצות, עד שמבטו של מישהו נתקל בי, יושב ליד הדלת עם גוש סוכר בין שיניי, שותה את הקפה שלי דרך קוביית הסוכר, כפי שהיה מקובל אז.
'מי זה?'
'זה נוסע אחד,' אמרו האיסלנדים. 'שוודי.'
'שוודי!' שתיקה נפלה על כל החדר. כל השיחות נפסקו, החיוכים נמחקו. השקט היה ארוך ללא-נשוא. לבסוף אמרה הסבתא-רבא:
'שוודי, הא? נו, אז מה עם מעבר הרכבות ב-1942?'
מה יכולתי להגיד? משך כמה שנים איפשרה שוודיה לגייסות הגרמנים לעבור דרך שטחה ברכבות בדרכם לנורווגיה הכבושה וחזרה. אבל ככה היא ניסחה זאת – 'מה עם מעבר הרכבות ב-1942?' וכולם ציפו ממני לתשובה. ניסיתי להמעיט בחשיבות העניין:
'הייתי בן עשר ב-1942. לא שאלו אותי.'
'אבל גדול מספיק כדי להתחלק בשלל,' אמרה הסבתא-רבא.
השקט נעשה בלתי נסבל. אמרתי תודה רבה על הקפה וחמקתי החוצה עם הזנב בין הרגליים. חשבתי שזה לא הוגן, לגמרי לא הוגן. למה להאשים אותי הקטן על מה שכל האומה השוודית עשתה או לא עשתה? כאילו זו היתה אשמתי. כאילו זאת היתה אחריותי.
ירדתי במורד התלול של הפיורד. זו היתה שעת ערב; אי-אפשר היה לעמוד בפני ריח החציר הטרי. סירת המשוטים שבה הגענו מהספינה התרחקה כמה מטרים מהחוף עם הזרם היוצא. בעודי מחכה לאחרים חיברתי לי בשקט נאום הגנה גדול. 'לא הוגן להטיל על ילדים את האשמה על פעולות הוריהם. כל דור חדש נולד חופשי מאשמה'.
אבל מובן שזה לא היה לגמרי נכון. החוב הלאומי עובר מדור לדור. כמו נכסי האומה, שהם רבים הרבה יותר מאשר החוב. מעצם העובדה שנולדתי שוודי, נולדתי עשיר. לא מאמציי שלי עשו אותי עשיר יותר מאשר קונגולזי או אינדונזי. בתור יורש לחברה שלא נפגעה ולכלכלה מתפקדת – בקיצור, בתור שוודי – הייתי אמיד.
ואם קיבלתי את היתרונות של היותי שוודי, איך אוכל להתכחש לחסרונות שבכך? המחצבים [ששוודיה העמידה לרשות גרמניה הנאצית], ההיתר לגיסות הגרמניים לעבור דרך שטחה [במהלך מלחמת העולם השנייה] ועוד הפרות אחרות של הנייטרליות [הרשמית של שוודיה במלחמה] – כל אלה איפשרו לשוודיה לשמור על יחסים טובים עם הגרמנים ולהימנע מהמלחמה. הודות למדיניות הפיוס הפחדנית של ארצי [כלפי הרייך השלישי] מעולם לא הופצצתי או נוריתי ואפילו לא הלכתי לישון רעב. כן, הסבתא-רבא צדקה. היה לי חלק בשלל, לכן עלי לקחת גם את חלקי באחריות."
הדברים האלה של לינדקויסט הם בעיני נקודת-מוצא לא-רעה לדיון בשאלה של אשמה ואחריות בפעילות פוליטית במקום הזה. לא מסובך לראות במה הם רלבנטיים למקום שבו אנחנו חיים בו. אפשר לקרוא אותם כראי רחוק לוויכוחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני; הם רלבנטיים גם לוויכוחים על מזרחים ואשכנזים, על נשים וגברים, על הרבה דברים.
אפשר להתחיל מהדבר הקרוב ביותר לסיפור של לינדקויסט: אין טעם שיהודי-ישראלי יתנצל על כך שנולד ללאום השליט. עוד יותר גרוע: שינסה להכחיש זאת, שינסה להיות פלסטיני, שינסה להיות יותר פלסטיני מפלסטיני.
קודם כל, כי באמת אין בו שום אשמה. מי שנולד ב-1982 אינו אשם ב-1967, או ב-1948. באשמה על-זמנית יכול להאמין רק מי שרואה ביהודים-הישראלים גוף אחד בעל נשמה, פועל ומחליט – אומה על-זמנית, שכל אחד וכל אחת מהאנשים המרכיבים אותה כעת הוא גם שותף מלא לפעולותיה בעבר, בהווה ובעתיד. אם לא די בכך, התפיסה שלפיה כל חברי הקולקטיב הלאומי חולקים אשמה כחברים בגוף לאומי מונוליתי והומוגני מנוגדת לכל תפיסה של החברה כמערכת המבוססת על פערי כוח ואי-שוויון. מי שחי בזמנם הרע של גולדה ודיין וגלילי או מי שחי בזמנם הרע של שרון וברק לא קיבל את כל ההחלטות שהביאו את קללת הכיבוש וההתנחלות ולא בהכרח היה שותף להחלטה על מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה והמלחמה על עזה, והמלחמה הנוספת על עזה וכן הלאה. להגיד שכל האזרחים שותפים להחלטה ולכן כולם אשמים, כולן אשמות, פירוש הדבר להתבלבל בין בדיה ליברלית למציאות חברתית. פירוש הדבר לשכוח לא רק שהכוח במדינה לא נמצא בידיהם של האזרחיות והאזרחים אלא בידי בעלי השררה והאדונים, אלא גם שאותה מדינה ממש מנהלת בדרכה מלחמה נגד אזרחיה – דרך הסתרת מידע, צמצום המעורבות הפוליטית-אזרחית, אפליה שיטתית, מניעת זכויות והעמקת האי-שוויון.
אני כותב זאת משום שהפוליטיקה של האַשְמָה פורחת בינינו. היא צומחת באופן ספונטני כמעט. יהודי ישראלי מתוודע לעומק מנגנון הנישול הקולוניאלי הפועל נגד פלסטינים – עם מלחמות, בלי מלחמות, כל הזמן – עולמו מתערער והוא מתמלא אשמה עמוקה. גבר קולט – חלקית – את מימדי הפריבילגיות, שמהן הוא נהנה מתוקף הסדר החברתי-מגדרי השליט, ונזכר בכל הפעמים שבהן נהנה מן המוכן, מן המנגנונים המוטבעים בחברה ובגוף, זכה בעדיפות ועוד הרגיש ראוי לה – ושואל את עצמו איפה הוא. אשכנזי מתעורר (לא ביום אחד) ורואה, שהמיבטא, והצבע, והשם ונגינת הדיבור (בכניסה למועדון או בשיחת סלון או במשרד ממשלתי או בבית המשפט או בתחנת משטרה או באולם הרצאות) – למרות כל מה שמספרים לנו – חיים ובועטים, ובועטים חזק במזרחים ובערבים ובשחורים ובכהים, ובמקום להכחיש שומע את עצמו, תופס את עצמו ואת מקומו בפעם הראשונה. הזעזוע העמוק מהתובנה החדשה מיתרגם כמעט מיידית לתחושת אשמה עמוקה.
לפני שאני ממשיך הלאה, שתי הערות: זה לא אומר שלא צריך לעמת את מי שנהנה מפירות האי-שוויון הקיים ותורם בעצמו בפועל להנצחתו (המורה בבית-ספר שעיוור לסלקציה שהוא עושה בתלמידים; המתעלם הסדרתי מדיכוי מגדרי; מרכז המשק שיושב על אדמות שהגיעו איכשהו משום מקום) עם תרומתו הפעילה לשעתוק הסדר החברתי. הטחת האשמה על-ידי מי שנמצא בעמדת חולשה יחסית היא מרכיב חיוני של העצמת המדוכאות והמדוכאים. ומהצד השני: כתגובה מיידית, כחלק מתהליך התפכחות, תחושת האשמה יכולה להיות ביטוי כן וראשוני של הכרה בעוול, ביטוי לזעזוע מוסרי. אבל פוליטיקה המבוססת על רגשי אשמה היא בסיס בעייתי מאוד, בלשון המעטה, לפעולה לשינוי חברתי.
צודק מי שסובל אחרון
האשמה האישית מציבה את היחיד במרכז, ומשכיחה את המנגנון החברתי. הרי לא עצם המיבטא של היחיד בעל הפריבילגיות הוא הבעיה, אלא המנגנון החברתי שמדרג את המבטאים והצבעים והנגינות ותנוחות הגוף. במקום להילחם במנגנון, האשמה מזמינה התנצלויות וטקסי מירוק של יחידים שנעשים מודעים לפריבילגיות מהן נהנו לעומת האחרות. היא פועלת במיוחד על בנות ובני המעמדות העליונים, משום שהיא מפעילה את אשליית הריבונות שלהם, בת-לוויה של תחושת השררה: "אני ריבון בעולמי, אני עשיתי אותו כזה, ואני גם צריך לתקן אותו, כלומר את עצמי".1 היא מציפה את היחיד באשמה אישית, בחטא עצום שמזמין טקסי חרטה והיטהרות מחטאים. היא ההפך מה"האישי הוא הפוליטי": היא עושה רדוקציה של הפוליטי לאישי.
פוליטיקה של אשמה אישית, שמשכיחה את המערכת החברתית, מייצרת שלושה דפוסי תגובה אופייניים ומוכרים היטב מהמציאות הישראלית. הראשון – ההכחשה לסוגיה: ההכחשה הגורפת: מה שאני לא ראיתי, חוויתי בעצמי – לא היה מעולם (תגובה נפוצה במיוחד כשמדובר בדיכוי מיגדרי או המבוסס על העדפות מיניות). או בגרסה אחרת: נכון, היה משהו, אבל הוא בנאלי, חסר משמעות, זה קרה לכל אחד ואף אחד ("כולנו סבלנו"; "כמה זמן תדברו אתנו על 48"). או הכחשה ההופכת להאשמה הנגדית: האשמה האישית מיתרגמת מייד לתלונה אישית ומוטחת חזרה ("תפסיקו להתבכיין, צאו מזה"). והגרסה האחרונה: אם לא הכחשה של עצם העוול – אז שלילת כל קשר לעוול: אם הכל אישי, אז אני פשוט (איזה מזל!) לא חלק מזה, לא נגעתי, זה לא נוגע לי ("אבל ההורים שלי לא היו שם..."). על הדפוס הזה לא אגיד כאן כלום, ועדיף שכך, כי רק הכעס ידבר.
הדפוס השני חשוב לי יותר. האשמה יכולה להשתיק, להיות משתקת: אולי הייתי חלק מזה, אבל יותר לא אהיה (כאילו אפשר). היא מזמינה תוכנית התנתקות אישית במקום פעולה לשינוי, שמחייבת להכיר בכך שאנחנו חלק מהחברה, גם אם נמרוד נגד סדריה. פיתוי שני הוא להתנצל עד אינסוף, לאבד כל יכולת להתמודד עם היחסים החברתיים ולשקוע בטקסי התנצלות, שלא עושים שום דבר ליחסים החברתיים. יותר מכך: הודאה באשמה יכולה לפעמים להיות גם דרך לחמוק מאחריות, להרגיש בסדר: "אז אמרתי, וזהו". או להודות ולהודות ולהודות, ורק להודות. ואז לברוח: רצוי לחברה קולוניאלית אחרת – מעבר לים, טובה כזו, מסודרת, כזו שלא רואים עליה שהיא כזאת, למקום שבו לא מרגישים את העוול, כי אחרים השלימו אותו כבר מזמן. שם, במקום המסודר, אפשר להרגיש לא ממש שייך, לא אשם ולא אחראי; שם, רחוק מארץ יצרני הנשק הצעירים, הטורפניים, בארצות יצרני הנשק הוותיקים, רחוק משאון הטנקים והבולדוזרים, במקומות שבהם כבר הובסו הילידים מזמן, אפשר ליהנות מפירות העוול הישן ומפירות העוולות החדשים – שעדיין ממשיכים להתבצע אבל רחוק, "מעבר לים", במקומות שבהם ממשיכים לייצר ולתחזק את העושר העצום שמאפשר נדיבות והכנסת אורחים לאנשים שהגיעו, עם הסימנים, מהחברה הקולוניאלית המדממת שלנו, מהמקום הזה.
אפשרות קורצת אחרת היא להתמודד עם האשמה על-ידי נפנוף בסבל חברתי אחר, מתחרה. צודק מי שסובל אחרון. במקרה הטוב: "גם ההורים שלי היו במעברה" (בלי לשאול מי יצא משם, מתי ואיך). אחסוך בדוגמאות כדי לסמן אחד הדפוסים הקשים ביותר ביחסים בין אשכנזים למזרחים בדיון על אי-שוויון: המהלך החוזר של הצבת סבל אחד כנגד אחר מוביל לעתים קרובות לשימוש בשואה. זהו שימוש שמשתלב מצוין בשימוש ההגמוני בשואה בישראל – לא כדי להתחיל להתמודד עם גזענות אלא כדי להכחיש, לגמד ולהתעלם מגזענות ואפליה. אבל הנקודה היא עקרונית גם כשלא מנופפים בשואה: תחרות הסבל היא ביסודה מנגנון הרסני. היא לא מובילה להבנת מקורותיו, לניתוח הייצור החברתי של הסבל – ולא להתמודדות איתו. היא מובילה לתחרויות התקרבנות אינסופיות במקום לבניית בריתות חברתיות לשינוי פוליטי. היא מבטאת כניעה בפני התדמית העצמית שמייצר אחד המנגנונים החזקים ביותר שמעצבים את החברה הישראלית – המנגנון הטוחן אנשים, הופך אותם ל"חומר אנושי" עבור ה"מוסדות המיישבים" ומשאיר להם תודעה בהתאם – לא תודעה של זכויות שאפשר לתבוע אותן, אלא מקום בתור הארוך לטפסי בקשה במידרג הסבל הראוי. זו הפנמה גמורה של אחד ממפתחות האב של הפוליטיקה הישראלית: צודק מי שסובל אחרון.
הכשל הבסיסי של הפוליטיקה של האשמה נעוץ בפרסונליזציה של היחסים החברתיים – בצימצום של מבנה חברתי ליחסים בין-אישיים. החברה היא יותר מסך אנשים בודדים; היא מערכת של יחסים חברתיים. המנגנונים החברתיים שמקצים כוח, שמעצבים תפיסות, שמתווים אפשרויות, ציפיות ותקוות לא זהים לסך האנשים שפועלים בתוכם, שחיים אותם – וגם לא לאלה שנהנים מהם. העובדה שיהודים, למשל, נהנים מזכויות-יתר במשטר הקיים לא הופכת את כולם לאשמים בנישול הנמשך של העם הפלסטיני. היא לא גוזרת אשמה, אלא מטילה על יהודים ישראלים אחריות.
כאן, נדמה לי, הטקסט הקצר של לינדקויסט יכול לעזור קצת. לא, לא כל היהודים אשמים. ולא, האשכנזים אינם אשמים – כולם, תמיד, ובכל מקום – בהפיכת העולים המזרחים לחומר-גלם לבניית הקפיטליזם הישראלי, באפליה השיטתית ובמחיקת כשירויות ותרבויות, בהפיכתם לחלק מ"חומת האדם" שבנו בן-גוריון ואנשיו מול המזרח הערבי על חורבות הכפרים הפלסטינים. הם גם אינם אשמים בכך שהגזענות היא הקוד השליט בחברה הישראלית – נגד מזרחים, ערבים, נשים, שחורים, הומואים, רוסים, טרנסג'נדרים... (הרשימה חלקית). האחראים העיקריים, אם באמת מבקשים לחפש אותם, עדיין נמצאים איתנו – במוסדות התנועה הציונית (ההסתדרות הציונית העולמית וחטיבת ההתיישבות שלה, קק"ל, הסוכנות היהודית), וגם המרוויחים הגדולים באמת עדיין נמצאים בינינו, ויש להם תאגידים וחברות עם שמות מוכרים יותר ומוכרים פחות.
העניין הוא לא להודות באשמה אלא לקחת אחריות – לא רק על מה שלוקחים בכוונה, בכוח – אלא גם על מה שמקבלים, שזוכים לו גם בלי לבקש. את האפליה השיטתית נגד אזרחיות ואזרחים פלסטינים בישראל מייצרת שיטה פוליטית וחברתית; בעיניי, היא בלתי נפרדת מהציונות כתנועה קולוניאלית (חלקכן וחלקם אולי תחשבו אחרת – נתווכח על זה בהזדמנות). אבל אין ספק, שמדובר במרכיב מבני של השיטה הפוליטית שמבוססת על פריבילגיות, זכויות מדורגות, על זכאויות והטבות מותנות – ולא על אזרחות שווה וזכויות שוות; של משטר חברתי שמבוסס על נישול שיטתי ומחלק את השלל והפירות באופן מדורג – ומעצב במידה רבה את הבדלי המעמד והמעמדות בישראל. מהשיטה הזאת נהנים יהודים-ישראלים גם אם אינם אשמים בה. ובשיטה הזו יש פריבילגיות ליהודים-ישראלים, גם אם אינם אשמים בה. אפילו לאלה שמפגינים נגדה באופן קבוע. גם אם הם לא מרגישים את עצמם כיהודים או כישראלים: זו בכלל לא שאלה של תחושה או הזדהות. אחד היתרונות בגזענות ממוסדת הוא שפשוט לא שואלים אותך: לא שואלים אותך מי אתה, לא שואלים אם אתה רוצה ליהנות מפירותיה. לוקחים בלי לשאול, נותנים בלי לשאול. אי אפשר לאכול, ללכת, לעשות משהו במרחב החברתי מבלי ליהנות ממנה. כמעט כל פארק או פיסת יער שבהם תשב לנוח לנשום אוויר נקי היה כפר פלסטיני שנמחק. הגזענות לא מתיימרת להתייחס לתודעה המורכבת של אנשים בשר ודם; היא חסכונית. היא לא שאלון זהות מייגע בשיעור אזרחות ("איך אתה מרגיש יותר", יהודי, ישראלי, בן-אדם או צנצנת) – היא שאלה קצרה של מאבטח בשער נמל-תעופה, היא מבט קצר של איש משטרה בתעודת זהות, היא פנים מחמיצות כששומעים את המבטא, היא תנועת הגוף המסתייגת מנוכחות של גוף מסוים אחר במרחב הציבורי.
בשיטה החברתית הקיימת, יהודים ישראלים נהנים מפריבילגיות, גם כאשר הם מואסים בהן. בשיטה הזו, בכל העולם גברים נהנים ממעמד מועדף, מהנחות מיוחדות, מקיצורי דרך, משירותי עבודה ביתיים ללא תשלום, מחופש תנועה יחסי, ממערך מוסדות לפי מידה ועוד ועוד – גם אם הם פמיניסטים מדופלמים. בשיטה החברתית הקיימת בארץ הזו, פירות נישול העם הפלסטיני מחולקים כל הזמן. והתור לחלוקת המתנות המורעלות הוא ארוך. גברים יהודים אשכנזים נמצאים קרוב יותר לראש התור, אחרים נהנים קצת פחות, אחרים תקועים בתור המיוחד למי שמבקש להתקבל לתור. זה מחייב לקיחת אחריות. מי שנהנה מפירות השיטה, מי שהעוול הישן מזין את מעמדו הנוכחי, מי שמעמדו הנוכחי משועתק על-ידי העוולות הגדולים, רחוקים וקרובים – יכול וצריך לקחת אחריות. עם הפירות, הפריבילגיות, ההנחות, ההעדפות – מגיעה גם אחריות. ואנחנו חיים – כולנו – במשטר של הטבות ורישיונות. המשטר הזה לא רק מכפיף אנשים לרשיונות והיתרים ואפליות בלי לשאול אותנו, אלא גם מחלק לחלקנו טובות והטבות בלי לשאול אותנו. הוא מחלק אפילו למופלים קצת הטבות שנלקחו מאלה שמופלים או מנושלים עוד יותר; בדרך כלל לא הרבה – כמה שדרוש כדי להחזיק אותם במערכת.
ההון שבארון והכסף הקטן
"רגע," יגיד מישהו, "מה נטפלתם אליי? נכון, הוריי קיבלו דירת-שיכון בסוף שנות החמשים, קצת קודמו בתור לעומת אחרים, נכון; ילדיהם הגיעו לתיכון בתחילת שנות הששים ונכדיהם הגיעו לאוניברסיטה בשנות השבעים, והכל – בקושי, ולא יצא להם מזה הרבה; עשירים באמת הם לא נעשו, וכשהגיע הזמן להחטיף ולקצץ קצבאות ולהפריט שירותים חברתיים, גם הם גילו שאין ביטחון במדינת ההטבות והרשיונות. אז הוריי הם בעלי הפריבילגיות הגדולים?"
הם לא, באמת לא. אותו ריאליזם חברתי שמחייב לזכור שהמדינה לא מייצגת את רצון כל האזרחים, שהם אינם שותפים ושותפות שווים בה, מחייב גם להבחין בין ההטבות הקטנות של מי שיצא מוקדם מהמעברה, שקיבל עבודה סבירה בלשכה כי הפקיד ראה שמדובר באדם "תרבותי", "משלנו" וכן הלאה – לבין אלה שבנו את עושרם על האדמות של הפלסטינים, על העבודה הזולה של עולים מזרחים, על מחצבים וזכיונות שחילקה להם המדינה – ולמדינה קולוניאלית יש הרבה עושר לחלק. זו באמת סיבה טובה מאוד לעבור מדיון על אשמה אישית – שמתעלם מהמבנה החברתי ועושה פרסונליזציה של היחסים החברתיים – לדיון על מרוויחים ומפסידים, על מעמדות ואליטות – בעבר ובהווה. יש טעם לשאול, איזה בנקים מושקעים חזק בבניית ההתנחלויות, מי מחזיק מפעלים באזורי התעשייה המגודרים, מי הקבלנים שבנו את מודיעין עילית ומי מייצא את התוצרת החקלאית של האדמה והמים שנשדדים; יש טעם לשאול מי קיבל את אדמות הפלסטינים בגרושים ומי עיבד וממשיך לעבד אותן. יש טעם להוציא את ההון ממחבואו ולשאול, מי עשה אותו ומה הוא עושה.
ועדיין: צריך להסתכל על הזרם האדיר של משאבים והטבות שקיבלו וממשיכים לקבל הקרובים לצלחת, השועים והגבירים – אבל אסור להתכחש לטפטוף המתמיד של פריבילגיות והטבות שמבנה את כלל החברה הישראלית, על שדרותיה ומגזריה, על המרחקים השונים מהצלחת.
כשמנסים להבין איפה נמצאים העושר והכוח, כדאי לחפש את ההון שבארון. אבל כשמנסים להבין למה קשה לשנות את חלוקת הכוח והעושר בחברה, מוכרחים גם לשאול גם על הכסף הקטן – כי הכסף הקטן מפריד ומבדיל ומשמר את הסדר החברתי. מוכרחים לחשוב גם על הפריבילגיות הקטנות של יהודים-ישראלים שמבדילות אותם מאזרחיות ואזרחים פלסטינים ועל הפריבילגיות הקטנות של מהגרים אשכנזים עניים לעומת מזרחים. כי ההטבות האלה הן באמת קטנות בהשוואה למצבורי העושר והכוח של הגדולים, אבל הן ממש לא קטנות בעולמות החברתיים של אנשים רגילים. בעולמות האלה, דירת השיכון בתחילת שנות הששים היתה הרבה (והיא שווה היום לא מעט) בליבה של עיר מבוקשת, והעדפה קטנה של הפקיד בלשכת העבודה או עבודה עם משכורת קבועה שנכנסת בזמן סימנה ביטחון יחסי ואפשרויות למוביליות חברתית. בעולמות האלה, לחיות במרכז או להיזרק לפריפריה קבע גורלות של משפחות; וגם היום, הדקות הנוראות עם אנשי הביטחון בנמל התעופה נראות קצרות רק למי שלא עובר אותן.
אין ברירה אלא לחשוב גם על הקודים התרבותיים וההעדפות הקטנות והגדולות, שאפשרו לחלק ניכר מן היהודים שסווגו כ"אירופים" להגיע בארץ לקיום קצת-יותר-בטוח מאלה המזרחים. ואין ברירה גם למזרחים מופלים אלא לחשוב על מה שמעניק להם יתרון משמעותי לעומת הקיום הפלסטיני בארץ הזאת – למשל אפשרויות ההסתננות, המוביליות החברתית בחסות הממסד האשכנזי, לפעמים צנועה, לפעמים מרחיקת לכת – כמובן, רק למי שהוזמן ל"השתלב" והיה מוכן לשלם את מחיר ההתכחשות והפניית העורף לעברו הערבי או לתרבויות הלא-אירופיות. יש הבדל משמעותי; יש הבדל אפילו בין תקרת-זכוכית לחומת-מגן – בין גזענות אנטי-מזרחית שמופנית כלפי אלה מבפנים שמקלקלים את לובן הקולקטיב היהודי, לבין גזענות אנטי-ערבית כלפי האויב שלא הצליחו לגרש.
ההבדלים הקטנים נחווים על-ידי אנשים שחיים אותם כהבדלים גדולים, כי הם באמת גדולים בחיים הרגילים. מה לעשות: חברה קולוניאלית וגזענית, חברה של הטבות ואישורים ורשיונות מלאה בהבדלי-הבדלים, בסטיגמות וייחוסים. זה מרכיב בסיסי של הקפיטליזם הקולוניאלי המקומי: דירוגים והטבות, מתנות ורשיונות משמרים את התלות ב"מוסדות המיישבים", מפרידים, מפריטים ומפוררים. הם עובדים גם בתוך החברה הפלסטינית שבישראל. גם בה יש דירוג. כולם מופלים לרעה, אבל יש מופלים יותר ומופלים פחות. ויש שמופלות כפול ומשולש. ההבדלים האלה לא ייעלמו אם נכחיש אותם – וגם לא ייעלמו אם נצביע כל הזמן על המרוויחים הגדולים, האמיתיים. כי מרוויחים אמיתיים נמצאים גם בינינו: כולנו פחות או יותר מרוויחים ממציאות, שבה יש מישהו מתחתינו במדרג הקולוניאלי. לקחת אחריות פירוש הדבר, קודם כל, להכיר בהבדלים האלה, להתייחס לקיומם.
ההבדלים האלה מעצבנים. הם מעצבנים את מי שמבקש לבנות פוליטיקה של שינוי חברתי אמיתי, מלמטה, כי זה מקשה לחבר בין מאבקים במהלך אחד חותך, בטיעון אחד פשוט. מפתה מאוד להגיד שהכל אותו דבר. אבל מה לעשות, הצלקות וההתנסויות, והזהויות והמסורות של מדוכאים ומדוכאות אינן זהות; לא הכל אותו דבר, כמו שניסו אנשים להגיד במלוא הרצון הטוב במהלך המחאה החברתית של קיץ 2011, גם אם יש בוודאי קשר בין הדברים, בין הדיכויים. את הקשרים אפשר לגלות ביחד, בסבלנות, בצניעות, אבל הכל נראה "אותו דבר" רק למי שמתבונן מבחוץ, ומרחוק, ולא באמת מתחבר למציאות החברתית, אותה מציאות בה להבדלים הקטנים יש משמעות קיומית גדולה.
לנסר את סולם הדרגות
אז מה לעשות איתם – עם ההבדלים, עם האישורים שלא ביקשנו, עם ההנחות שקיבלנו או שנמנעו מאיתנו, ההטבות שנשפכו עלינו (וקצת שמחנו עליהן, לא?) ואלה שניתנו רק לשכנים שנמצאים מעלינו בשרשרת המזון, המתנות שהופכות את מי שניתן לו לאסיר תודה, אסיר השיטה (אבל בתנאים מועדפים – תמיד לעומת מישהו אחר שמתחתינו)?
ראשית, להכיר בהם. ההכרה הזו היא תהליך, היא לא אירוע חד-פעמי. היא לא וידוי מטהר ("אני, כישראלי, יודע ש..." "הבנתי שכגבר, אני יכול... ומקבל..."). היא תהליך מתמיד של לימוד, של דיאלוג. על המעמד שבו אנחנו נמצאים אנחנו לומדים לא רק מספרים, ולא מקורס מזורז, אלא מהתנסות חברתית ומדיאלוג. יש בדיאלוג הזה ויהיו רגעים קשים, כי המעמד החברתי (מיגדר, צבע, עושר, השכלה, קשרים, מיבטא – הכל) נמצא לא רק מחוצה לנו אלא בתוכנו – מתחת לעור, בתוך הגוף, במקומות לא-צפויים, וגם במקומות אינטימיים ויקרים לליבנו. כי אנחנו יודעים אותו, אבל בדיוק לכן קשה לנו לדעת עליו.
לכן כדי לגלות ולהתמודד אתו אין מנוס מדיאלוג, מוויכוח, כן, גם מעימות – עימות עם ההתנסות של מי שיש לו או לה פחות, של מי שנשלל ממנה מה שניתן לאחר, של מי שהתנסותו שונה, דיאלוג שבו כל סיכום הוא זמני בין מי שאין לו למי שיש לו, אבל מוכן לשמוע ולוותר על היתרון. המסגרת של הדיאלוג הזה היא לא שיחות ודיאלוגים בלבד, חשובים ככל שיהיו. היא מאבק משותף – מאבק משותף של נשים וגברים, שבאים אליו מתוך מודעות עקרונית להבדלים שביניהם, לקיומם של פערי מעמד, לחוסר-השוויון בין הנאבקים והנאבקות לשוויון. הדיאלוג – הזה שהוא לפעמים גם קונפליקט – יכול להיבנות על סמך המודעות העקרונית הזו ומתוך הפרקטיקה של ההתמודדות. לא על-ידי עקיפת הקונפליקטים שבתוכנו אלא התמודדות איתם; לא הכחשה לטובת אחדות מדומה שמשעתקת יחסי כוח, וגם לא אחדות שמבוססת על ביטול עצמי של בעלי הפריבילגיה היחסית, אלא אחדות מורכבת, שמכבדת את כולנו כאנשים שונים הפועלים ופועלות בתנאים של חוסר שוויון. כלומר במציאות.
זה הדבר השני שאפשר וצריך לעשות עם הפריבילגיות, עם הבדלי המעמד: להציב אותם בשירות המאבק לביטולם. למעול בכוח, בהון שכרגיל מופקד בידי מי שאפשר לסמוך עליו. לבגוד במעמד. לנסר את סולם הדרגות, גם את השלב הזה ממש, שעליו אנו עומדים. עסק קשה; לא סתם להתנצל על המקום שבאים ממנו – אלא לקחת את כל מה שאפשר לקחת משם ואינו מזיק – ולשים אותו על השולחן. לשים ולהעמיד לרשות הכלל.
כמה פריבילגיות כאלה יש גם לי, ולכן אני צריך לומר כאן כמה מלים על המקום שלי. לא וידוי – דין וחשבון קצר על המעמד והמסלול החברתי שלי. אני בא ממשפחה מעוטת אמצעים, אבל כזו שפתחה בפני אפשרויות מוביליות באמצעות השכלה. לא השכלה פורמלית בהכרח: אמי לא השלימה מעולם את כיתה דל"ת; עבור אבי, מחיר המעבר לארץ – והוא אינו יחיד – היה הפסקת הלימודים בתיכון באלכסנדריה והשלמת בגרות אקסטרנית מאוחר, כשכבר היה אב לילדים. גדלתי בבית של אוטודידקטים. בשכונות שגדלתי בהן, בשכונת התקווה וברמת גן, הדרכים הובילו לפעמים לבית הכלא, לפעמים לחזרה בתשובה, לפעמים לקיום צנוע ועבודה קשה. בצד המזרחי של המשפחה שגדלתי בה, מוביליות חברתית פירושה היה עסק קטן, או יציאה מהשכונה רחוק, רחוק ככל האפשר, אפילו מעבר לים; מחיר ההשתייכות והמוביליות היה השתלבות במערכת הבטחון. בצד האשכנזי, אצל דור ההורים, אפשר היה למצוא גם מורה שעבד כמסגר, כי אסור היה להעסיק מורה קומוניסט; בדור הבנים, אצל מי שהצליח, הדרך למעמד הבינוני עברה דרך השילוב הוותיק שבין שירות צבאי, תאגיד הסתדרותי ומערכת החינוך, ואצל מי שלא הצליח – נשאר הקיבוץ. אבל הורי הלכו בדרך אחרת, והם שילמו מחיר כבד. למחיר שהם שילמו בחייהם אני חב את המקום שהגעתי אליו. נכון יותר מכל להגדיר אותי כמסתנן – כמי שהצליח לחמוק דרך מסכי הסלקציה העכורים והשקופים שאבי נחבט בהם, וחמק מהנידוי והחשד והבידוד שהותירו את חותמם באמי. אם שילמתי – שילמתי את מחיר ההסתננות בכישורים ובהרגלים שאפשרו לי אותה והפכו לטבע שני, בניתוק, באובדן השכונה, הבית החברתי. והדרך הזו, שילוב של תנאים משפחתיים והזדמנויות שלא ניתנו לחבריי, הובילה אותי למשכורת טובה וקביעות בעבודה, ולפריבילגיה הנדירה שמקנה עבודתי כמרצה – להתפרנס ממה שאני אוהב באמת לעשות.
פריבילגיות – כל זמן שהן קיימות – מטילות אחריות: להעמיד אותן בשירות המאבק לביטולן. ואם להמשיך ולהדגים בגוף ראשון: אני לא מבקש להיפטר מהידע שרכשתי, להעמיד פנים כאילו אינו ברשותי וכאילו אינו מקנה לי מעמד ואפשרויות שאין לאחרים. השאלה היא, אם אני מעמיד אותו לרשות מי שנמנע מהם. אני גם לא מבקש להיפטר מהקביעות בעבודה; היא הישג חברתי יקר-ערך. השאלה היא, אם אני עושה בה שימוש במאבקים נגד העסקה פוגענית, אם אני משתמש בביטחון היחסי שהיא מקנה כדי להרים קול ולהושיט יד. ביטחון תעסוקתי הוא זכות חברתית, שמאפשרת קיום אנושי ראוי; כרגע הוא מתקיים כפריבילגיה חברתית של מעטים. בתור פריבילגיה הוא יכול להרעיל, לשתק – להוביל להתנשאות אליטיסטית המצדיקה את הזכות המיוחדת, להתבצרות מאחורי מה שיש; הוא יכול גם לתפקד כמשאב במאבק לביטול הפריבילגיה כדי שתהפוך לזכות חברתית כללית.
לקיחת אחריות אינה רק עניין מוסרי, עניין של אחריות אישית. יש מאחוריה אינטרס חברתי עמוק וכללי בניתוץ שרשראות הפריבילגיות, החלקיות, הזמניות והמותנות כדי לכונן חברה של בעלי ובעלות זכויות שוות, ולכן גם בטוחות ויציבות. זה מוחשי ומובן למי שאין לו, שיש לו מעט, אבל בטווח הארוך זה נכון גם ביחס למי שיש לו לא מעט (אבל לא פשוט לגרום לו לחשוב על הטווח הארוך, ולא רק על הביטחון השוטף של הפריבילגיות). כל מה שבנוי על פריבילגיות הוא עניין זמני, שיכול להתחלף בכל רגע עם שינוי יחסי הכוח. גם בעלי הפריבילגיות שפחות מעוניינים בשימור מקומם היחסי במערכת ויש להם עניין אמיתי בהפיכת הטובות והזכאויות לזכויות יציבות, כאלה שיעמדו גם ביום סגריר, אמורים להבין, שהבטחון שלהם ושל ילדיהם טמון בהפיכת זכויות-היתר לזכויות כלליות. כי הגלגל כידוע מתהפך לפעמים, ומי שהיה למעלה עלול למצוא עצמו למטה.
מה שנדרש הוא לקיחת אחריות על העוול והניצול – לא על המנוצלות והמדוכאים. עסק קשה: לא להכחיש את זכויות היתר, אלא להביא אותן למאבק החברתי, בידיעה ברורה, שלא כולן עוזרות, שחלקן יכולות לשעתק פערי כוח בקרב הנאבקות והנאבקים עצמן. להביא את הפריבילגיות אל תוך המאבק, למשל כמו שמפגינות ומפגינים ישראלים הביאו את יתרונות האזרחות שלהם מאז שנות השמונים, ובמיוחד מאז אוקטובר 2000, אל פעולות המחאה העממית הפלסטיניות בשטחים הכבושים. כלומר: בידיעה ברורה שמדובר בפריבילגיות; שמאבק לשחרור הוא קודם כל ותמיד – מאבק המדוכאות והמדוכאים לשחרור עצמן ולא מתנה שמישהם מבחוץ (ועוד מתוך המדינה הכובשת) יכולים להביא להן או להם. גם כאן יש מקרים של עיוורון לפריבילגיות השקופות; גם כאן אפשר להתקשות לפעמים לראות, מה מונע, לעזאזל, מהמדוכאים, להיות סוף-סוף רדיקלים כמו האורחות והאורחים עם הדרכונים הזרים של המעצמות או תעודות-הזהות של המדינה הכובשת; גם כאן עלולים לדבר יותר מדי, להידחף יותר מדי, לייעץ יותר מדי. לשכוח מי הם בעלי ובעלות הבית על המאבק ולהתבלבל ולחשוב שזכויות היתר (כמו בדרך כלל זכות-היתר לא לספוג כדורים חיים), המיקום העדיף מאפשר נקודת מבט עדיפה להבנת המציאות או אולי אפילו איזו גבורה יתרה (נכון, יש יתרונות בנקודות ראות שונות, גם באלה שמאפשרות תפיסת מרחק ממציאות של דיכוי; אבל קל, קל יותר מדי להתבלבל בין דברים שרואים משם לדברים שמבינים מכאן). ועדיין, לבוא עם זכויות היתר שלהם ולתמוך בנכבשים זה אחד הדברים שאזרחיות ואזרחים של הכוח הכובש יכולים וצריכים לעשות.
לא מועטים מבין פעילות ופעילים של הדיור הציבורי מעמידים את יתרונותיהם החברתיים היחסיים לרשות המאבק: הזמן הפנוי, הבית הבטוח, אם יש להם, רשתות התמיכה החברתיות והמשפחתיות, הידע שצברו במסלולים חברתיים אחרים. הן עושות זאת בלי להשתלט על המאבק, מתוך ידיעה שהמאבק הוא מאבקן של הנשים הנאבקות על ביתן, שהתנסותן שונה מהתנסותם של פעילות ופעילים המצטרפים כדי לתמוך ולסייע, שמאבק משותף, יד ביד מחייב גם להכיר – כל הזמן – את הבדלי המעמד בין הנאבקות והנאבקים ביחד. גם כאן אפשר להתבלבל ולחשוב שמי שיש להם בתים לחזור אליהם יודעים טוב יותר מה טוב לנאבקות על ביתן; שכוח חברתי – גם אם צנוע – מבטיח גם הבנת מציאות טובה יותר ("כוח הוא ידע", עאלק); שזמן פנוי המופנה למאבק הוא ביטוי למסירות יתר – לעומת הנאבקות על ביתן, הקורסות תחת עומס עבודה של הישרדות. ובכל זאת, מה שאפשר וחשוב לעשות הוא להביא את הפריבילגיות היחסיות, קטנות וגדולות, לתוך המאבק ולהשתדל לא להתבלבל. ולא להתחמק – לדבר על זה ולהתחנך תוך כדי דיאלוג רצוף קונפליקטים ובירורים. אין תיאוריה מוגמרת לדבר הזה. ואין לחינוך העצמי הזה סוף. יש פרקטיקה פוליטית שמשנה, לא תמיד בעדינות, גם את מי שמשתתף בה.
את הקונפליקטים האלה צריך לקבל. אפשר להיפטר מהם רק אם מעדיפים מועדון סגור על פני פוליטיקה עממית. כי מנקודת המבט של מי שאין לו, לפעמים נמאס מהפעילים. לפעמים אפשר להשתגע מרוב כוונות טובות של הפעילים שבאים לעזור. לפעמים אנשים מרגישים וירגישו, שהפעילים והפעילות הנחמדים משתקים – עם הסבלנות שלהם, עם התכנונים, עם השפה שלהם... לפעמים צריך לצרוח עליהם שיפסיקו, שיקשיבו לדחיפוּת וללחץ. יותר מכך: לפעמים אנשים מוכרחים לפרוק עליהם (עלינו) את התסכול על המלים שבאות להם (לנו) בכזאת קלות. לכעוס על הביטחון השקול שיש להם – כל כך טוב למאבק (כשהוא לא המאבק של עצמך!), כל כך קשה להחזיק בחיים האמיתיים. כן, לפעמים דווקא הפעילות והפעילים המסורים הם הראשונים לספוג את הזעם, הם אלה שאפשר לצרוח עליהם, כי השיטה עצמה חומקת מהישג ידינו, כי הטייקונים רחוקים מאוד, כי השרים והאדונים מסתגרים מאחורי חומות, כי כשסוף-סוף מגייסים אחד מחברי-הכנסת או מכניסים מנכ"ל לפינה – דווקא אז צריך להיות מנומסים, וסבלניים, לשמור על הכבוד של אליטות פגועות, נעלבות תמיד, תמיד, במיוחד כשאנחנו מצליחים פעם אחת לתפוס אותם חזק. לרגע. ודווקא ברגע הזה צריך להחניף להם, לתת להם לעשות מה שצריך, אבל בעדינות (זה ידוע, הם מאוד נפגעים בקלות שם, נותני ההוראות...).
הגיוני ומובן שבמאבק חברתי של ממש – כזה שבמרכזו בעלות העניין, המדוכאים והמדוכאות ולא מי שבאו לתמוך ולהזדהות – התומכים והמזדהים מגלמים באופן המוחשי והזמין ביותר את אי-השוויון החברתי בקבוצה הנאבקת. מאבק חברתי עממי – מאבק בתוך המציאות העומדת בסימן אי שוויון – הוא שותפות בין בלתי-שווים במאבק נגד אי-שוויון. על זה לא מתגברים ברגשות אשמה, ולא בהתנצלויות; זו התמודדות מתמדת, בלתי- שווה, ושווה כל רגע. אין לנו רגעים אוטופיים של שוויון, אין לנו גישה למציאות שמעבר למערך ההטבות והאי-שוויון המעצב את חיינו, אבל במאבק ובהתמודדות האלה אנו קונים לעצמנו, בונים משהו מהאנושיות שלנו.
* הטקסט הוא במלוא מובן המילה תוצר של תהליך קולקטיבי, של התנסויות ושיחות, פעולות וויכוחים בתנועת התחברות-תראבוט, שאליה אני שייך. תודה לחברותי ולחברי.
תודה גדולה לשלומית כרמלי על התצלום.
[1] בהקשר של היחסים בין ישראלים ופלסטינים היא מציבה שאלות קשות במיוחד, כי השותפות הפעילה בדיכוי הפלסטינים במסגרת השירות הצבאי יוצרת תחושת אשמה מובנת המבוססת על שותפות ישירה. אם יש תכלית חברתית לשירות הצבאי, היא בדיוק זו – למלכד את המשרתים והמשרתות. ובכל זאת, גם כאן כדאי להיזהר מהאשליה שכל חייל וחיילת מקבלים החלטה ריבונית ועצמאית ולזכור, שבכל חברה קולוניאלית מסלולי החיברות והקריירות מובילים אזרחים ואזרחיות של החברה הכובשת לשותפות בדיכוי ואין שום עדיפות מוסרית לדיכוי בשלט רחוק. לא מידת הישירות של השותפות לדיכוי קובעת בשאלת האשמה אלא שאלת הכוח והרווח – למי יש כוח להחליט ומי מרוויח מהעוול המאורגן. ההנחה המובלעת בדיונים על סירוב היא לעתים שכל חייל מקבל החלטה מודעת וריבונית; זהו גלגול אחר של אשליית הכוח שמעודד המצב הקולוניאלי; השירות הצבאי בשירות בעלי הכוח ומול עם מדוכא מחזק אשליות של ריבונות וכוח גם אצל המסרבים.